[hory0]

לא מסוגלת לאגור יותר..מסתובבת בבית כמו צל, ומבפנים הכל פגיע ורגיש כל כך..מנסה לא להתמוטט..

כעקרון אחרי חצי שנה שהפסיכולוגית והפסיכיאטרית דוחקות בי, ואחרי התדרדרות מסויימת שגרמה לעניין להיות אקוטי, הפסיכולוגית ביקשה ממני להגיד להורים שלי להתקשר אליה לקבוע פגישה איתה. זה עוד אף פעם לא קרה. בתחילת הטיפול אני זוכרת כמה הם חפרו לי שהם גם רוצים להיות חלק ולהיפגש איתה, עד שהבהרתי להם חד וחלק שזה לא רלוונטי. שהטיפול לא עוסק בקשר שלי איתם במטרה לשקם את היחסים, אלא בהחלמה שלי כדי לחיות חיים נעימים יותר.. בשלב מסויים הם הרפו.

ועברתי תהליך ארוך וממושך עם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית מסירוב מוחלט שגובל בעזיבת הטיפול אם היא מציבה זו כתנאי, ועד איפה שאני היום..שאני פוחדת כל כך מהמפגש הזה, ומלאת חרדה משתקת, וכל מחשבה על זה הופכת הכל בקרבי, ואני לא יודעת איך אחיה איתם אחרי זה, ולא יודעת איך אעיז להביט בפסיכולוגית אחרי זה.. אבל אני משלימה עם זה שזה הולך לקרות..ומנסה להאמין לפסיכולוגית שמכירה אותי כל כך טוב, שתצליח לעשות את זה הכי נכון שאפשר, במגבלת האנשים שהם ההורים שלי.

והנה אחרי שנתיים של טיפול אינטנסיבי, אני באה ואומרת להם את הדבר שהם כל כך רצו פעם, ומה התגובה של אמא שלי? פשוט אומרת לי- ואת מודעת לזה? אין לי מושג מה היא התכוונה להגיד במילים האלה. הרי אם אני אומרת לה שהפסיכולוגית רוצה שהם יפגשו, כנראה שאני מודעת לזה.. מה שבטוח זה שלא את זה הייתי צריכה לשמוע..הייתי צריכה שהיא תגיד שזה משמעותי ושהם רוצים להיות חלק. ותודה שאני מאפשרת להם. וכל החרא הזה שהם טורחים להציג כל הזמן..כמה הם רוצים להיות שם בשבילי..נו באמת. וזה היה כל כך קשה ומשמעותי עבורי, לבוא ולבטא את המילים האלה..והם מצידם- כלום.

ואת זה עוד הכלתי בתוכי. אמרתי לעצמי, למה כבר ציפית? את יודעת שאין בה כל רגישות ושהיא אף פעם לא ידעה להגיב נכון לסיטואציה..שהמודעות שלה היא אפסית. ניסיתי להכיל את הקושי הזה. אבל..עברו מאז כבר יומיים, ואף אחד מהם לא הזכיר את הנושא שוב, ואף אחד לא טרח לבקש ממני את המספר של הפסיכולוגית.
ואני נמצאת איתם באותו הבית, וככל שהזמן חולף ואני שוב ושוב חולפת על פניהם, אני מרגישה יותר ויותר פגועה מהם..מה, לא חשוב בעיניכם להיפגש איתה? להבין שאם היא מבקשת יש סיבה?
וכל פעם שמישהו מהם פותח את הפה הכל רוטט בתוכי שאולי הנה עכשיו יגידו משהו, יבקשו את המספר..וכלום. פשוט אכזבה ופגיעה עמוק בפנים. הרי הם יודעים ורואים כמה המצב שלי לא טוב, כמה הטיפול בי מבחינת כל הגורמים הוא אינטנסיבי, ומה? לא חשוב לכם להבין? הרי אתם אלו, שהדבר היחיד שעושים, זה לשלוח לי שוב ושוב הודעות סמס שהייתם רוצים להבין יותר, להיות חלק, וכשיש כאן הזדמנות, כשאני מאפשרת לכם, בהמון כאב, בהמון קושי, בהמון ייסורים, בהמון חרדה, אתם לא עושים את הצעד הקטן שנדרש ממכם, ומשדרים כאילו לא אכפת לכם בכלל. ומה כבר ציפיתי? הרי אני יודעת שהאכפתיות הזו תמיד נראת לי כהצגה זרה שלא שייכת למערך המשפחתי שאני חיה בו..תמיד ההודעות הללו מרגשות אותי כי הם כל כך זרות לי..אבל הנה ברגע שאני מושיטה לכם את היד, עם הקשיים העצומים שזה גורם לי, אתם פשוט מתעלמים ממנה..

וקשה לי להכיל את זה כל כך..לא חשבתי שמעבר לאמירה שהיא רוצה שתתקשרו, אצטרך להתמודד גם עם הקושי הזה..

 

[clastic]

סטופ כדור הארץ...

הבטחתי לעצמי (הבטחתי!) שאני לא אתייחס בכלל לכמה מזל יש לך
(באופן כללי וגם בהשוואה לרבים וטובים אחרים) שההורים שלך רוצים לקחת חלק ולתמוך בתהליך.
אז הנה אני, לא אומר כלום בנושא.

דרוש אומץ גדול להסכים לערב את ההורים בעולם הכל כך פרטי שלך.
אני לא מכיר בכלל את המורכבות והמתחים שקיימים בקשר שלך עם ההורים,
אבל מאמין שכמעט כל אחת כאן מסוגלת להזדהות עם הרעיון הכללי (מבלי להמעיט מהייחודיות שלך).
ודווקא השינוי הזה שחל בך, שפתאום את מוכנה בכלל לשקול לצרף אותם לתהליך שלך,
שאחרי חצי שנה של לעזור לעצמך משהו השתנה (ועובדה, משהו השתנה) יכול לדעתי
להוות נקודת אור ענקית בשבילך. משהו מוחשי וברור שהתחזק בך, משהו שלא היה שם קודם.

אין לי מושג למה התכוונה אימך כשאמרה את המילים ״ואת מודעת לזה?״.
אבל הנה משהו שחשוב שתביני: כנראה שגם לך אין.
במקום לנסות לנחש יחד איתך למה היא התכוונה היה לי חשוב להגיד את המילים האלה.
ואם את מקבלת את זה, אולי גם תקבלי את הטענה הבאה שלי
לפיה את מאכילה את עצמך סרטים פשוט כי את לא שואלת אותה למה היא התכוונה.
את מרשה לעצמך לצלול למחשבות, שמובילות להשערות מרחיקות לכת,
שחלקן פוגעות בך ומפחידות אותך - במקום לשאול אותה. ולדעת.
ואולי אפילו להיות מופתעת לטובה.

עוד דבר.
בתוך כל הפחד והבלבול שנוצרו בעקבות המצב החדש:
נסי גם להבין קצת את אימא. ואת אבא.
כל כך הרבה זמן הם רצו להיות חלק, כל כך הרבה זמן הרחקת אותם (בלי להתעסק בכלל אם בצדק או לא, זה לא רלוונטי כרגע).
עכשיו, הנחתת עליהם פצצה. חיובית ככל שתהייה, זאת עדיין פצצה.
ומשהו, אני לא יודע מה, אבל כנראה משהו עובר גם עליהם.
הם מעכלים משהו. הם מתרגשים ממשהו. הם בוחנים את צעדיהם הבאים
עכשיו כשסוף-סוף משהו השתנה, כיצד להפיק מכל זה את המיטב וכיצד לא לחזור שוב לאחור.
ואם את מוכנה לשתף אותם, נסי גם להיות קשובה להם.
את רוב התובנות הנכונות בקשר לדברים שכתבת כאן תוכלי לקבל מהם, את רק צריכה להעז ולנסות לשאול.
זה יכול גם כמובן לחכות לסביבה המגנה והתומכת של הטיפול המשותף,
אבל איך שלא יהיה, את התשובות לגבי למה הם עשו כך או אחרת - עדיף לבקש לשמוע מהם,
ולא להפחיד את עצמך שלא לצורך בהשערות שמבוססות על פחד ובלבול.

את עושה דבר ענק. אני לא יודע להתחיל להסביר לך כמה כוחות זה דורש
להסכים לצרף את ההורים לטיפול, ובכל מקרה זה משהו שרק מי שאי פעם התחבט
בשאלה הזאת מסוגל להבין.
ושוב, לפי ההיגיון הזה - את צריכה לדעת על עצמך שאת עושה דבר ענק

פרפקטיבה לגבי כמה כוחות באמת יש לך?

 

[hory0]

תודה..

קודם שהיה לך סבלנות לקרוא הכל בכלל..תודה!ושהיה טעות קטנה, לא מדובר בטיפול משפחתי, אלא בפגישה יחידה של הפסיכולוגית עם ההורים שלי שלא בנוכוחותי שיבינו יותר עם מה אני מתמודדת..

מצאתי הרבה אמת ומורכבות במה שכתבת..ותודה שפתחת לי זווית נוספת להסתכל על הדברים, ואולי בעיקר את האפשרות רגע להתנתק מהחוויה שלי ולהסתכל דרך העיניים שלך, כאדם זר שמסתכל על הכל מהצד ללא רגשות שמתערבלים וגורמים להכל להרגיש מתיש כל כך.

זה לא בדיוק שינוי שחל בי שאיפשר לצרף אותם לתהליך, אלא שהפסיכולוגית דחפה אותי לשם שוב ושוב, וגרמה לי להבין שבעיניה זה חיוני ועשוי להביא תועלת, גם אם בעיניים שלי, מהחוויות שלי עימם, מההיכרות שלי אותם, אני לא מאמינה בכך לרגע..כבר עברתי את כל שלבי הנתינת סיכוי, המאמץ, השבר והאכזבה, וחוזר שוב ושוב לאורך כל חיי הצעירים והבוגרים. ודי. ומגנה על עצמי מאפשרות לפגיעה נוספת ושוברת..אבל מתוך אמון גדול בפסיכולוגית ומתוך הבנה שיכולה להיות תועלת חלקית ולו ההבנה שלהם כמה הטיפול חיוני עבורי, מה שיוכל להקל עלי מהקושי בכך שהם ממנים הכל..זו התועלת היחידה שאני מצפה לה.

ביחס לאפשרות לשאול..אתה צודק. מאוד. אבל לפעמים זה כל כך קשה..במיוחד שמה שאמרת דרש כל כך הרבה כוחות נפשיים ומאמץ, והתגובה היתה כל כך לא מותאמת ולא מובנת..אז קשה. קשה להיות במקום שפותח את הדברים, אבל אתה צודק שאם היה לי האומץ, האמון, היכולת, יכול להיות שבליל המחשבות והתחושות שנסחפתי אליהם היה נמנע, או לפחות פחות סוער.

ביחס למה שעובר על ההורים שלי, אני מניחה שאתה צודק..וגם בתוך הסערה שעברה בי, זה היה הדבר היחיד שניסיתי בו מעט להתחשב בהם, להבין שגם להם לא פשוט..אבל לפעמים פשוט נמאס להתחשב בכולם, לנסות ללמד את עצמך רציונאלית שמה שאתה חווה רגשית, שהפגיעה שלך אמנם שורפת, אבל אולי גם הם עוברים משהו..אני מרגישה שביחס אליהם יש לי רוויה מללמד עליהם זכות ולנסות להגן. עייפתי מזה. ואני מותשת כרגע. אז מותר לי רק לכמה שעות לעצום עיניים ולהתמקד רק בחוויה שלי? מבטיחה אחר כך, לחשוב על המילים (הנכונות) שלך..

תודה רבה על כל המילים הטובות..חיזקת אותי מאוד, לפחות לרגע הנתון הזה. ויש לכך משמעות גדולה עבורי..
תודה שאתה כאן.

 

[hory0]

רק רציתי להבהיר..

בעקבות התגובה של clastic (תודה!) רציתי להבהיר שאין הכוונה לטיפול משותף..אלא לקיום של שיחה יחידה של ההורים שלי מול הפסיכולוגית, לא בנוכחותי, שיבינו יותר עם מה אני מתמודדת..