to my forum
my deer Sahar.
התגעגעתי אליך מאוד. אני זוכר את הימים (וגם את הלילות) שנפגשנו וטעמנו מהעוגיות הנפלאות שלך. שניהם היו נפלאים (גם העוגיות וגם אתה...
) וחבל, שנטשת אותנו.
הזדמנות עבורך להיפגש בשבת הו"ד הקרובה ומצפים לראותך.
אם תרצה, תוכל ליצור איתי קשר אישי לעניינים שמחוץ לפורום.
מאחל צלך המון הצלחה בכל.
מממ... כירושלמי את יודע, שירושלים אמש הייתה במצור. שמע נא על נס קטן שקרא לי ואולי גם לך יקרה נס, שתמצא תעסוקה מתאימה.
אתמול ביקרתי במישור החוף (בסאונה הגדולה...
) ולאחר מכן בשפלת לוד. בחזרה הציע לי מאן דהוא טרמפ עד לצומת מסובים אולם העדפתי להתפלל תחילה תפילת ערבית ולאחר מכן לנסוע באוטובוס עד לצומת מסובים.
את הידיעה על פטירתו של הרה"ג יוסף שלום אליישיב זצוק"ל קיבלתי עוד בשעות אחה"צ אולם לא נתתי דעתי על ההשכות התחבורתיות בעת ההלוויה.
כך עליתי לאוטובוס מבלי לדעת, לאיזה בור אני עלול ליפול. רצה הקב"ה וסיבב את הדבריך כך, שהאוטובוס עבר את צומת מסובים ואני לא שמתי לב לכך. כיוון שכך, המשכתי עד לתחנה המרכזית בת"א כדי לחזור העירה בקו 405. כאשר הגעתי לתחנה, מצאתי בה 100 איש עומדים בתור לאוטובוס, שאמור היה לצאת כעבור כרבע שעה. הבנתי, שיש בעייה עם התחבורה לירושלים אבל לא קלטתי את עוצמתה. מתוך חשש להמתנה של שעה ירדתי לרחוב צמח דוד לנסות לתפוס מקום במונית וכבר הרהרתי בליבי, שמא לא עדיף להמשיך לבני ברק ולעלות שם על קו 400 או 402. בתחנת המוניות התחלתי לקלוט, מה היה קורה, אילו הייתי מנסה לחזור דרך בני ברק. הסדרן בתחנה הודיע לי, שאין מוניות וגם שם התור הוא ארוך. כל זה עקב ההלווייה הגדולה של הרב אליישיב. אז הבנתי, שאין לי אלטרנטיבה טובה יותר מאשר לחכות בתור לאוטובוס.
למזלי הגיעו שני אוטובוסים כעבור כעשרים דקות וקלטו את כל הנוסעים שהמתינו בתחנה. כאשר הגעתי לירושלים, חשתי היטב את המצור על העיר. הכניסה לעיר הייתה חסומה וכל התנועה הוסטה לכביש מס' 9 לכיוון רמות. מרמות ניסה הנהג לברוח דרך כביש מס' 4 ולפנות ימינה בצומת קרית משה לכיוון גשר המיתרים אולם המשטרה סברה אחרת והסיטה את התנועה לשמאל לכיוון משרדי הממשלה ובית המשפט העליון. מחוסר ברירה ירדו שם הנוסעים והחלו במסע רגלי מבלי דעת לאין ולאן. רק בדיעבד, כשהגעתי לביתי סמוך לחצות, נודע לי הנס שנעשה לי בכך, ששכחתי לרד ת בצומת מסובים. מערך התחבורה הציבורית מבני ברק קרס אמש. כך יכולתי להמתין בצומת מסובים עד אור הבוקר מבלי יכול להגיע הבייתה ולשטוף את הגוף לאחר מרחץ הזיעה שבו טבלתי במשך היום.
זה מזכיר לי סיפור של מצל"ג שסופר כאן לפני כמה ימים אולם אני באמת איני יודע, במה זכיתי לכך. אולי הקב"ה ידע את אשר בליבי, שלמחרת עליי להשלים פרויקט חינוכי חשוב, ופתח לפניי את הדלת הראשית. בקיצור: כל מאן לעבד רחמנא, לטב עביד. כמובן אני מודה להקב"ה על שהביא אותי לביתי לשלום ובמהירות (יחסית לתנאי הדרך).
לך, סהר, אני אומר: צריך לקוות ולהאמין (וכמובן גם לעשות השתדלות), שבסופו של דבר יהיה טוב. מאחל לך את הטוב ביותר בעולם.
