הולדן קולפילד בשדה
New member
I'm alive (חלק 1)
תקליטי הופעות חיות - מדריך שימושי למאבד את ידיו ורגליו בהמון הסוער
החיים יפים שום הקלטה של אלבום באולפן לא תוכל לייצר את רמת המתח, האנרגיה והשלהוב של הופעה חיה. גם מרטין (מפיק החיפושיות) היה מודה בזה, לו שאלתם אותו. המלחמה, כידוע, היא ממלכת הבלתי צפוי – ההופעה החיה היא , לפיכך, המעדן שהחיים מגישים לנו, סתם כך, מטוב ליבם. עשרה מתאבנים, המרכיבים ארוחת ענק, שלא היתה מביישת אף חינגה. את שמות רובם שמעתם כבר בעבר, אני משוכנע... זה הזמן לצלול פנימה, ולהקשיב להם באמת.
למה חי? למה לא בעצם? הישראלים, כידוע לכל, מעדיפים את הסטייק (אמרו מעתה אומצה) שלהם מבושל היטב. ליתר דיוק – שרוף. אם ממש נקפיד – עדיף מפויח. אבל גם בנגיסת בשר חי יש המוצאים אושר גדול. כמו באומצות, כך גם באלבומים. הגרסה החיה אולי רוטטת יותר, ולעיתים אף (שומו שמיים) מדממת מעט, אבל היא מעניקה הרבה פעמים טעם חדש לשירים מוכרים, משביחה אותם או סתם עושה טוב על הלב...
10 הגדולים ועוד חמישה אזכורים (כולם ברוחם אלבומי סיקסטיז, גם אם לוח השנה אומר אחרת...)
The who – live at leeds 1970 להקת 'המי' נחשבים, ובצדק, לצלע השלישית במשולש 'הגדולים' שהרכיב את ה-BRITISH INVASION – אותו גל פלישה של להקות בריטיות לארה"ב במחצית השניה של שנות ה-60. ללא ספק, התופעה המוזיקלית החשובה ביותר של המאה העשרים. יתרונם הגדול על פני השותפות ל"התקפת המשולש" (החיפושיות והאבנים המתגלגלות), הוא בעיקר בכך שלא נפלו בכשרונם מהחבר'ה האחרים. טאונשנד, עם הגיטרה בידיו והאף האימתני שלו (ולא משנה כרגע אם הוא פדופיל או לא...) הוא מגדולי המוזיקאים אי פעם. קית' מון הוא אביהם מולידם של כל המתופפים שבאו אחריו, מעין PROTOTYPE למתופפי הרוק הכבד. אליהם יש לצרף את John Entwistle על הבס וכמובן את כשרון השירה האדיר של Roger Daltrey. יתרון נוסף של הלהקה – חבורת 'המי' מוציאה מעצמה הרבה יותר מהאחרים בהופעות חיות (לבטח יותר מהחיפושיות, שפרשו בשלב מוקדם מהופעות, ואת כל תקליטיהם החשובים (החל מ-1965-6) הוציאו מתוך עבודת אולפן מאומצת, תוך שהם חדלים כליל מהופעות חיות...) האלבום נחשב, במידה רבה של צדק לאלבום ההופעה החיה הטוב בהיסטוריה. ומציג את המי בגדולתם. דרך חידושים מופלאים לאחרים (Summertime Blues בגירסה אלמותית) ועד לביצועים סוערים במיוחד של להיטיהם, דוגמת MY GENERATION.וכן Magic Bus. יש להקפיד על קניית האלבום בגרסת הדיסק, שזכתה לתוספות רבות. כי כל רגע שווה זהב.
Concert for Bangladesh – ג'ורג' הריסון, רבי שנקר, בוב דילן וחברים (1971) קצת רקע היסטורי - בתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים נערך רצח עם (הערכות שונות אומדות את מספר הקורבנות בכמיליון אנשים) במזרח פקיסטן (להלן בנגלדש) ע"י שלטון פקיסטני רקוב שסרב להכיר בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה המקומית. מלבד ערימות הגופות שהותיר אחריו העריץ – גנרל Yahya Khan ושובל הפליטים הנמלטים להודו השכנה (תוך שהם סובלים מרעב מחריד ומחלות שונות, בעיקר כולרה), נותרה גם אהדה עולמית עצומה למאבקם והשתתפות באבלם של תושבי בנגלדש. כאן נכנסים לתמונה ידידנו ג'ורג'י וחבריו המצפוניים (מי יותר ומי פחות), ומארגנים ב-1971 בניו-יורק (ב"מדיסון סקוור גרדן" ) את אחד הקונצרטים הגרנדיוזיים בהיסטוריה, גם אם הוא אחד מהבלתי אחידים ביותר מבחינה מוסיקלית. קונצרט רוק שכל הכנסותיו קודש לטובת פליטי בנגלדש. ידידנו הריסון, שרק עתה (פחות או יותר...) סיים את תפקידו בלהקה ששמה כתוב בכוכבים, עולה לבמה כשהוא לבוש בחליפה לבנה, זקן מדובלל על פניו ומראהו הכללי אינו יכול שלא להזכיר את המלך המשיח הנוצרי (הלא הוא ישוע), לצידו רבי שנקר והעם (חסידים שוטים של רוקנ'רול) ממתין לגאולה... מי ומי בכח המשימה המיוחד לטובת המטרה הנעלה? מי לא... חיפושית אחת מדובללת זקן, כאמור, אחד – רוברט צימרמן, שני מתופפים (שאחד מהם כבר משלים חצי הרכב של החיפושיות על הבמה), לפחות שלושה גיטריסטים 'לא רעים', אם מחשיבים את slow hand קלפטון כלא רע, ועוד רבים וטובים... למען הקיצור נגיד רק זאת, רימון רסס אחד לו היה מושלך על הבמה היה מוחק מחצית מהמוזיקה בשנות ה-70... ומה אתם יודעים? אחרי כל זה היתה גם מוסיקה טובה, כן - גם ההודית, ואפילו מוקפדת, כששיאה בהריסון משתפך בשותפות עם קלפטון על WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS . ויש עוד: My Sweet Lord , לאון ראסל ובילי פרסטון מצטרפים לחגיגה של ג'ורג' עם ביצוע מקפיץ מתמיד של 'ג'ק פלאש המקפץ, Here Comes The Sun האגדי, שנשמע פיוטי מתמיד וגם It Don't Come Easy בביצוע מרשים של רינגו. בילי פרסטון נשמע טוב עם 'That's The Way God Planned It' , שנשמע כאילו יצא הרגע מכנסיה באלבאמה. ואל תשכחו את הביצוע של something . ודילן? There's plenty of him : A Hard Rain A-Gonna Fall It Takes A Lot To Laugh It Takes A Train To Cry Blowin' In The Wind; Mr Tambourine Man; Just Like A Woman
The last waltz – הלהקה (1978) מסיבת הסיום האמיתית של שנות ה-60 לא נערכה בוודסטוק ולא ב-1969. כנס כוכבי הרוק'נרול המרגש והמסעיר ביותר בהיסטוריה נערך רק כעבור שנים כדי ליצור את ה-AFTER PARTY של כל הזמנים. (נציין כאן רק את חברי הלהקה, בוב דילן, ניל יאנג, ג'וני מיטשל, אריק קלפטון, רינגו סטאר, יש עוד רבים...) זוהי הופעת הפרידה של 'הלהקה'. וכל המי ומי באים לחלוק כבוד לאנשים שאולי החלו את דרכם כלהקת ליווי (תחילה של רוני הוקינס ומאוחר יותר של בוב דילן), אבל יזכרו לנצח כאחת הלהקות החשובות בהיסטוריה... מה לא נאמר על הופעת הפרידה הזו וסרטו של סקורסזה המלווה אותה? הכל נאמר. אני באופן אישי כתבתי עליה כמה וכמה פעמים, אבל אל תתעצלו. רק לפני כשנה יצאה גירסת 4 דיסקים המתארת באופן מלא את כל הארוע הגרנדיוזי הזה. אה כן, ואל תשכחו לראות את הסרט!
Live at the Apollo 1963 – ג'יימס בראון ג'יימס בראון, האיש שכונה 'סנדק מוזיקת הנשמה', מוכיח באלבום החי שלו באפולו – שהוא ראוי בהחלט לתואר. כמו גם לתואר – 'האיש שעובד הכי קשה בשביל הכסף שלו בתעשיה'. כי זאת עליכם לדעת, מרגע שבראון עולה על הבמה – הוא שקוע כולו בעבודה. האיש לא נח לרגע, מזיע את נשמתו, מתייסר וצועק, בועט וחובט באויר, לא חוסך פירור של אנרגיה ונותן תמורה מלאה לכסף ששולם כדי להקשיב לו. לא רק שזה האלבום השחור הטוב ביותר אי פעם (יחד עם what's going on של מרווין גיי), זה אחד מהאלבומים שלא ניתן לשחזרם. אין חיים בלי הסנדק. תנו לו כבוד, הוא זכה לו ביושר.
Deep purple made in Japan 1972 במשך שנים החזיקה להקת 'סגול כהה' בתואר של ספר השיאים של גינס כ'להקת הרוק הרעשנית יותר בהופעה/קונצרט'. באלבום הזה מסבירה הלהקה בדיוק למה היא ראויה לתואר ומוכיחה שגם רעש הוא צליל יפהפה, אם הוא יוצא מהידיים של ריצ'י בלקמור על הגיטרה, ג'ון לורד על הקלידים, איאן פייס על התופים, גלובר על הבס ומפיו של איאן גיליאן. התקליט מכיל אסופת קטעים מכמה הופעות חיות שונות באוסקה ובטוקיו בתאריכים August 15-17, 1972. רמת האנרגיה בכל השירים אכזרית ממש, והחבר'ה לוקחים את הזמן, 'מושכים' כל קטע עוד קצת, אבל לא משעממים לשניה עם להיטיהם לדורות דוגמת smoke on the water וה'ריף הבלתי נשכח שלו, highway star המהיר כרכבת שדים, lazy הנצחי והטוב, Child In Time ואחרים. אלבום שהוא האזנת חובה. אין נעורים שלמים בלעדיו.
