.I will be safe in my frame
מזמן לא היה פה שיר השבוע
כולם מתים, או משהו
. אז הנה, שיר על מוות, או משהו כזה, בשביל שיתאים לאווירה
. וזה אפילו מהאלבום הכי גרוע של טורי, שמסמל עבורי את מותה בטרם עת
.
) ( http://monet-on-canvas.com/images/lady_with_a_parasol_1886_monet_5.jpg) ואז היא רוצה להיות ככה גם, בלי דאגות, בלי שהעולם שלה יתמוטט עליה פתאום כמו שקרה לה. פשוט להיות במקום אחר, רחוק מזה. מוגנת. והיא חושבת שאם היא היתה ככה, אולי זה לא היה קורה לה, אולי היא היתה בטוחה בתוך המסגרת של התמונה, מתחת לשמשיה "We would have been safe". כאילו שאין לה מקום מוגן באמת, זה יכול לתפוס אותך בכל מקום, גם בבית שלך ליד הטלפון. אם קודם היתה לה את התגובה של ה-"freeze", עכשיו זה סוג של "flight", בריחה אינסטינקטיבית במצב של סכנה. אבל לא באמת, זה רק רצון לברוח, כי היא עדיין קפואה שם. היא גם יודעת שאי אפשר באמת לברוח מזה- זאת לא פעם ראשונה שהיא מקבלת חדשות רעות- אבל היא בכל זאת היתה רוצה להיות מוגנת מתחת לשמשיה ובתוך מסגרת. מסגרת זה דבר שקשה לשבור, בניגוד לעולם שלך שיכול להתמוטט עם שיחת טלפון אחת.
) אולי אלה מחשבות שעוברות לה בראש תוך כדי הקפאון הזה (you can laugh, it's kind of funny things you think at times like these) שבעצם היא לא צריכה את כל מה שבתמונה, אם זה הנוף של הים וכל האווירה השלווה שם (אם כבר M&AG, ברבדוס
) , אולי היא צריכה רק את השמשיה שבתמונה, שתגן עליה ממכת שמש או מהגשם (תמיד בסוף נובמבר קר
). או אפילו רק הקיר שהיא בוהה בו יספיק לה, כי כל עוד היא תישאר קפואה ותבהה בו היא לא תצטרך לזוז משם ולהתחיל להתמודד. ואולי אני בכלל טועה פה, והיא לא צריכה את הנוף של הים, כי מה זה יעזור בכלל, זה לא ישנה את מה שקרה, והנוף היפה הזה סותר את מה שהולך אצלה בעולם עכשיו. את מה שהיא צריכה הנוף הזה לא יכול לתת לה. המשפט הזה "I have my little pleasures" יכול להישמע כאילו היא מסתפקת במה שיש לה, או כאילו שהיא סתם צינית- ההנאות שלה מסתכמות בלבהות בקיר, ואיזה עצוב זה, שזה מה שיציל אותה עכשיו.
. באופן כללי, השיר הוא די סטטי וקפוא, אין בו איזשהו שיא או הבעת רגשות- זה לא iieee או spark עם כל ההתפרצות של הזעם והכאב שיש שם (כן, טוב, אולי בגלל זה טורי נהייתה גרועה). כל החזרתיות שיש בשיר רק באה להדגיש את הקפאון הזה, את ההלם שמרגישים כשמקבלים בשורה רעה. אי אפשר באמת לחשוב בהגיון, חוזרים שוב ושוב על אותם משפטים בראש, כדי לנסות לעכל או סתם כי אי אפשר לחשוב על משהו אחר. אם כבר הזכרתי את M&AG למעלה, גם בו אין שיאים והתפרצויות של רגש. זה אולי לא אונס אבל זה גם מצב שאין לה שליטה עליו, והוא מפחיד, אבל בצורה אחרת. ואולי היא כבר בשלב בחיים שהיא פחות כועסת והדרך שלה להתמודד היא לא לצרוח ולהרביץ לפסנתר, אלא להעביר את מה שעובר עליה בצורה יותר רגועה (סוף העולם שבא בשקט, בשיחת טלפון אחת, ולא ברעידת אדמה גדולה או בצונאמי), אבל שעדיין משקפת את הכאב שלה דרך ההלם והקפאון. |ספסיכוולוגיהבגרוש|
מזמן לא היה פה שיר השבוע
When I come to terms to terms with this when I come to terms with this When I come to terms to terms with this My world will change for me
יש חזרה על ה- "when I come to terms with this", היא אומרת את זה כמה פעמים, כאילו שיש פה איזשהו נסיון לשכנוע עצמי מצד אחד- "כשאני אשלים עם זה", כאילו שהיא יודעת שאולי ייקח זמן, אבל היא תשלים עם זה בסוף, ואז העולם שלה ישתנה והיא תוכל להמשיך הלאה. מצד שני- אולי היא מפחדת להשלים עם זה, כי להשלים עם זה אומר לקבל את המצב כמו שהוא ולדעת שזה לא ישתנה. והקבלה הזאת תשנה את החיים שלה, את העולם שלה, כי היא תבין ששומדבר לא יהיה אותו הדבר יותר- "my world will change for me". המילה "my" מופיעה פעמיים במשפט. אולי כי היא יודעת שזה תלוי בה, אם היא תשלים עם זה ואיך היא תשלים עם זה, היא צריכה לעבוד על זה בעצמה. ומה שקרה, זה קרה -לה-, ושינה את העולם -שלה-. יש פה איזשהי יציאה מההכחשה, שמתחילים להשלים עם המצב ולהבין שאי אפשר לשנות אותו. I haven't moved since the call came Since the call came I havent moved I stare at the wall knowing on the other side The storm that waits for me
שוב, יש פה חזרתיות על המשפט הראשון, אני חושבת שזה גם בשביל להדגיש אותו, את החשיבות של השיחה הזאת בחיים שלה, כמה שהיא שינתה לה את העולם- וגם, ובעיקר, זה יוצר תחושה של קפאון, כמו שקורה הרבה פעמים כשמקבלים חדשות רעות, מרוב הלם קופאים במקום בלי אפשרות לזוז או לדבר או להתחיל לעכל את זה בכלל. כשאני שומעת את השורות האלה אני מדמיינת אותה עומדת ליד הטלפון עם השפורפרת ביד, קפואה, לא זזה. כאילו שהיא מספרת מה היה לפני ה-when i come to terms with this, בשלב של ההלם וההכחשה. בשתי השורות שבאות אח"כ- היא כבר יודעת למה לצפות, זאת לא פעם ראשונה שהיא מקבלת חדשות רעות. היא כבר יודעת מה הולך לעבור עליה, ובגלל זה היא מפחדת לזוז, כאילו שאם היא תישאר במקום זה לא יגיע. כאילו שאם היא תבהה בקיר ולא תזוז משם ולא תספר לאף אחד, זה לא יהיה אמיתי. הסערת רגשות הזאת לא תבוא, היא לא תצטרך להתמודד עם זה באמת. Then the seated woman with a parasol May be the only one you can't betray If I'm the seated woman with the parasol I will be safe in my frame
אולי כשהיא בוהה בקיר היא מסתכלת על תמונה של אישה עם שמשיה, זה מזכיר לי את התמונה הזאת של מונה של אישה עם שמלה ושמשיה בשדה פורח ביום שמשי |סקיטש|, שנראית מוגנת ושמחה, או וואטאבר. (למרות שאם מסתכלים לה מקרוב על הפנים, היא לא באמת. אבל טוב, אני לא מבינה באמנות
I have no need for a sea view For a sea view I have no need I have my little pleasures This wall being one of these
שוב, החזרתיות הזאת (זה מתחיל כבר לעצבן, באמא שלי
When I come to terms to terms with this When I come to terms with this when I come to terms with this whiplash Of silk on wool embroidery
שוב, החזרה על "when I come to terms with this", הפעם עם פירוט יותר ציורי, היא מדמה את זה להצלפה של משי על רקמת צמר, של משהו עדין על משהו גס יותר. משהו שם שלא מתאים. לא יודעת, יש פה איזה אוקסימורון, "הצלפה של משי", משהו שאמור להיות מלטף אבל הוא לא. אולי היא מדמה את זה לשיחה שהיא קיבלה, קול של מישהו אהוב בטלפון שבדר"כ משמח אותה אבל הפעם הוא התקשר כדי להפיל עליה את המכה הזאת. אולי ההורים שלה, שמתקשרים להגיד לה שאח שלה מת בתאונה. ואולי אני לא קרובה אפילו, לא יודעת, תרגישו חופשי לסתור אותי
