I LOVE THE TAV../images/Emo70.gif - חלק 2
4. Lou Reed - Sally Can't Dance -"אוקיי, מה עוד יש לך ברשימה מה עוד יש לך ברשימה?" ההתלהבות (ובעיקר כובע המצחיה) גרמו לו להראות כבן עשר בחנות ממתקים (וככה אני הרגשתי!). -"אממ, בוא תראה." -"ממ, עמית ארז עמית ארז.. לא יודע אם נשאר לנו. נעבור על העבריים אחר כך. פיקסיז סרפר רוזה, חסר
חבל. מה עוד מה עוד, אה, Sally Can't Dance, בוא!" הוא רץ, ואני אחריו, לאות L. -"הנה, בבקשה. הוא פשוט טוב, הבחור." -"סבבה.." אספתי לידי גם את Sally Can't Dance בעל העטיפה המצועצעת. את האלבום הזה עוד לא שמעתי, אבל למען האמת אני כבר טיפה מאוכזב. כי מתישהו אחר כך בחנות, עברתי על האלבומים של לו, וראיתי את Coney Island Baby, והתלבטתי מה מביניהם לקנות, ובסוף הלכתי על סאלי, כי שירים ממנו אני בכלל לא מכיר. והסיבה לאכזבה היא שאחר כך כשהייתי בבית, ביקרתי את לו ב-AMG וראיתי שלעומת Coney שקיבל (אאז"נ) 4.5 כוכבים, Sally קיבל שניים, ואף ביקורת מרשעת! כמובן, אני רוצה לתת לאלבום הזה האזנה אובייקטיבית, אבל זה יהיה קשה עכשיו, וחוצמזה שבד"כ אולמיוזיק לא טועים ... הו וול.
5. The Mars Volta - De-Loused in the Comatorium -"מה עוד מה עוד מה עוד?" -"הנה, בוא נסתכל... אזור ריי בטח אין לכם, הא?" -"לא, אין." -"אתה מכיר?" -"קצת, כזה. לא מצאתי דיסקים שלהם. אה, אבל את הבלונד רדהד החדש יש לי פה!" -"כן, אבל את זה אני לא בטוח אם אני רוצה לקנות.. הנה, אתה רואה, יש ליד זה סימן שאלה. מה עוד.. מה עם המארס וולטה?" -"אה! בטח שיש מארס וולטה!" הוא רץ ודחף לי את הדיסק ליד. -"יש לך גם של ההרכב הקודם של הבחור, המארצ'ינג בנד?" -"אממ...
אני לא כל כך מכיר את החבובים האלה, למען האמת" -"הו, לא נורא, לא נורא. הנה, קח." האלבום הזה הוא אחד שקניתי בהשפעה ישירה מהפורום הזה. אני לא זוכר מי בדיוק (ועל זה, אני צר מאוד) המליץ עליהם, אבל - אה! נזכרתי! היה זה פריזי (Mr. Freeze) שהמליץ לי באייסיק על השיר Televators. הורדתי, שמעתי, אהבתי עד מאוד, שמעתי, שמעתי, חרשתי. החלטתי שאני צריך להכיר עוד, נכנסתי לאולמיוזיק וגם קראתי כאן, הורדתי עוד שירים, אהבתי, והחלטתי שהדיסק יהיה שלי. ואכן, שלי הוא. האזנתי לו אתמול בנסיעה (דווקא מאוד מתאים, יצא!) וגם הוא קניה מוצלחת. השירים שלא הכרתי (רוב האלבום) מאוד מזכירים את אלה שכן, והוא איכשהו שומר על איכות אחידה, על איזשהו סטייל מאוד מזוהה וברור שמתקשר לכל השירים, למרות שהם שונים ומציעים מקצב ואופי שונים. סך הכל אלבום מוצלח, לדעתי, וזאת למרות הקונוטציות הפרוגיות שהוא מציע, הן בעטיפה ובחוברת הפלצניות שלו, והן בשמות השירים ואורכם. בפנים, זה לא ממש פרוג, אלא הרבה גיטרות תופים וצעקות, 'בועטים' ומפתיעים, ואוירה קצת שטותניקית.
6. נושאי המגבעת - נושאי המגבעת אחרי שחיפשנו את עמית ארז, והתאכזבנו כי כל מה שהיה בכיוון בעבריים היה 'ארז', שאלתי - "אולי נושאי המגבעת?" -"אה, אבל אגנתה פלסקוג חסר לי עכשיו.." -"לא, פסדר, אני רוצה את האוסף." את 'מי רצח אגנתה פלסקוג' היה לי ביד שבוע שעבר, ויצאתי עמו מהטאוור רקורדס, כשאז נזכרתי בהמלצה של חבר שלי שטען שהאוסף עדיף על האלבום, ולא כי מדובר באוסף, אלא כי זוהי הקלטת המקורית "נושאי המגבעת" שיצאה ללהקה בזמנו, בצירוף כמה שירים נחמדים מתקופות יותר מאוחרות. אז שמתי רוורס לתוך החנות, וביקשתי לבטל את עסקת האשראי, לצערו הרב של אותו מוכר. האוסף אכן נשמע.. אחר. קצת מוזר אחרי שהתרגלתי לגרסאות של האלבום ל"אני טקסט פוליטי" ו"מתנה לחג" - אבל סך הכל אני חושב שהבחירה באוסף היתה נכונה.. הכל נשמע פחות מעובד, פחות רדיופוני - יותר בוטה ומלוכלך. כמו שהיו הנושאים עצמם, ישתבח שמם. מרגשים מאוד הקטעים בסוף האלבום שהם מתוך הופעות, בהם שומעים את הקהל שר שירים שלמים וצורחים בתחינות להדרן או שניים. פלצנית ומכוערת מאוד הפיסקה של קובי אור בחוברת של האלבום - אבל שוין. וחסרה לי נוכחותו של רם אוריון (לא חברה
), אותו אני מאוד אוהב.
7. Television - Marquee Moon -"היי" הוא קופץ לעברי אחרי שאני כבר סיימתי איתו ועם הרשימה ואני סתם עוזר למי שבאה איתי לבחור דברים. -"היי" -"אני יכול להמליץ לך אולי על ה-Who? אתה יודע, הוז נקסט והכל? אולי <עוד כל מיני שמות אמנים שאני כבר לא זוכר>" -"לא יודע, לא ממש מכיר אותם.." -"הממ.. אני יודע בעצם מה כדאי!" הוא מושיט לי אלבום מסוגנן בעטיפת קרטון של טלויז'ן. -"ממ." -"מכיר אותם?" -"שמעתי עליהם, כמובן.. אף פעם לא שמעתי אותם אבל." -"אז בבקשה, זה אלבום שמוכרחים להתחיל איתו. אם אהבת את הוולווטס אז תאהב גם אותם. אותה תקופה ואותה גישה, שתי הלהקות האלה המציאו את המוזיקה הזאת." -"ממ." -"תבוא, אני אשמיע לך אותם. הם ממש טובים." -"אוקיי, אני תכף אבוא ונשמע אותם. בינתיים אני רוצה סתם לעבור על כל מיני דברים." -"אוקיי". חמש דקות אחר כך הוא מגיע מכיוון אחר, עם דיסק אחר. -"גם את זה יכול להיות שתאהב!" -"מה זה?" אני מתקשר לקרוא את שם הלהקה שכתוב (כמה מתוחכם

באנכית. -"מגנטיק פילדס. משו משו." -"מממ.. הם חדשים?" -"כן. זתומרת, פועלים שמונה שנים ככה. ממש חמודים." -"ממ, אוקיי, נשמע אותם תיכף." אחרי כמה דקות נוספות של שיטוט במסדרונות הדיסקים, הלכתי להאזין לדיסקים. קודם ה-Magnetic Fields, שנשמעו דווקא בסדר, אבל החלטתי לא לקחת אותם. אמרתי לו שהם מאוד מזכירים לי את הפנר, גם במילים וגם בסגנון. רק שהם הולכים פחות על מוזיקה פופיסטית חמוצה-מתוקה כמו הפנר (אוהב אותם), ומתכוונים יותר על מוזיקה שקטה ונעימה (אני חושב ששמעתי כינורות) וקול בס של הסולן, כמעט מדקלם את המילים. ככה הגדרתי אותם. אנערף. את Television שמעתי מיד אחר כך ובהם התאהבתי מיד. כשהמוכר שלי פתח את האלבום, הוא ציחקק לעצמו. -"תראה מה זה. הם יושבים." הוא מראה לי תמונה שלהם יושבים באולפן. "הלהקה שהמציאה את הפּאנק, והם מנגנים בישיבה. גדולים!" במהרה הבנתי על מה ההתלהבות. מוזיקה ממש כיפית ומאגניבה. לעומת הוולווטס, אני חושב, שהיא ממש ידידותית ואוכל אפילו לשמוע אותה ביחד עם עוד אנשים, בלי שיזרקו עליי דברים חדים. ואפשר ממש לשמוע את ההשפעה על כל כך הרבה מהמוזיקה שבאה אחריה. יההה, איזה כיף. והעטיפה ממש מגניבה.