בדיוק כמו אנחנו ניגנּו. בעברית כשיש לנו עיצור בשווא נח לפני אותו עיצור בתנועה, כותבים אותו פעם אחת ושמים בו דגש חזק (או לכל הפחות זה מה שעשו פעם; כיום עושים זאת אלה שמקפידים על תקינות).
נתקלתי לאחרונה במילון אבן שושן, בערך כרת: ...כָּרַתִּי, כָּרַתְנוּ, כְּרַתֶּם [בטקסט בלתי מנוקד: כרתתי, כרתתם]. מה היסוד להערה שלו בסוגריים לגבי הטקסט הבלתי מנוקד?
אבל אב"ש מעולם לא התיימר להיות מילון תקני, אם כי הבנתי שבמהדורה של שנות ה-2000 כבר ישרו קו עם האקדמיה. לפיכך אני יכולה להעריך שנתקלת בכך במהדורה ישנה יותר.
