http://images.maariv.co.il/cache/AR
- פותח הנושא israel@s
- פורסם בתאריך
אמא של בנות
New member
קראתי את הכתבה וחטפתי בחילה
מגיע אדם, נטול בושה, שחי בלונדון השלווה, ושופט התנהגות ורגשות של ילדים שחיים בפחד גדול, במיוחד בשנה (!!!) האחרונה. ששומעים על ילדים בני גילם וקטנים מהם שאין להם אבא ואמא, סתם כי הם רצו להגיע הביתה, שלא הולכים לקניון כי אמא מפחדת ממחבלים, שכשהם נכנסים לסופר מחטטים לאבא ואמא בתיק בצורה ממש משפילה, ששומעים על ילדים בגוש קטיף שנוסעים בהסעות עם רגליים על הכסאות מאז הפיגוע שקטע רגליים לחבריהם. הילדים הללו חשים (אני מניחה שכמו הוריהם) כעס איום על המצב המזעזע אליו הגענו, על השכנים ה"ידידותיים" שלנו, על אזלת היד ושבירת השגרה, שלנו - האזרחים הפשוטים. ילדים מסכנים, אף אחד לא הכין אותם לזה שיום אחד הם יהיו מושא לתצפית של חוקר לא חכם.
מגיע אדם, נטול בושה, שחי בלונדון השלווה, ושופט התנהגות ורגשות של ילדים שחיים בפחד גדול, במיוחד בשנה (!!!) האחרונה. ששומעים על ילדים בני גילם וקטנים מהם שאין להם אבא ואמא, סתם כי הם רצו להגיע הביתה, שלא הולכים לקניון כי אמא מפחדת ממחבלים, שכשהם נכנסים לסופר מחטטים לאבא ואמא בתיק בצורה ממש משפילה, ששומעים על ילדים בגוש קטיף שנוסעים בהסעות עם רגליים על הכסאות מאז הפיגוע שקטע רגליים לחבריהם. הילדים הללו חשים (אני מניחה שכמו הוריהם) כעס איום על המצב המזעזע אליו הגענו, על השכנים ה"ידידותיים" שלנו, על אזלת היד ושבירת השגרה, שלנו - האזרחים הפשוטים. ילדים מסכנים, אף אחד לא הכין אותם לזה שיום אחד הם יהיו מושא לתצפית של חוקר לא חכם.
אני דווקא לא חושבת שהוא שופט או
נטול בושה, וגם לאנשים שחיים בלונדון ב"שקט ושלווה" (שזו זכותו הבסיסית של כל אדם) מותר לבדוק מה קורה במקומות אחרים בעולם, גם אצלנו. אני חייבת להגיד שגם ממש לא התפלאתי על תוצאות המחקר - הילדים שלנו מבטאים את רחשי הלב של החברה בה אנו חיים. את רחשי הלב שלנו. אנחנו חיים בחברה ששונאת (אגב, לא רק ערבים) וזה בא לידי ביטוי בילדים שלנו ובמחשבות (הלגיטימיות) שלהם. למעשה, זה היה מדאיג אם זה לא היה ניכר במחשבות או בציורים. חוץ מזה, שמצאתי כמה דברים מעוד מעודדים בכתבה - כמו לדוגמא שדווקא החיים של ילדים בהתנחלויות נותנים להם את האפשרות לראות בערבים בני אדם - בניגוד לילד העיר שכמעט ולא פוגשים ערבים. ואותי גם לא משפיל שמחטטים לי בתיק או לחילופין בבגאז´ של האוטו. אין לי שום בעיה עם זה. אנחנו חיים במדינה מטורפת לחלוטין (מספיק לשמוע חדשות בשביל להבין שהחיים כאן לא נורמלים) וזה חלק מהטירוף כאן - וזו הבחירה המודעת שלי. וכשאני מביאה בפני אורן את הנימוק מדוע אני רוצה לצאת מהר מהקניון (אם כבר מדברים - עזריאלי הוא קניון שלא מאובטח כמו שצריך), אני גם משתדלת להסביר את התמונה הכוללת יותר ולא רק "אימא מפחדת מערבים מחבלים", אלא שיש גם צד אחר לכל הענין. אני לא יודעת אם זה עוזר או משנה משהו. אני מקווה שכן.
נטול בושה, וגם לאנשים שחיים בלונדון ב"שקט ושלווה" (שזו זכותו הבסיסית של כל אדם) מותר לבדוק מה קורה במקומות אחרים בעולם, גם אצלנו. אני חייבת להגיד שגם ממש לא התפלאתי על תוצאות המחקר - הילדים שלנו מבטאים את רחשי הלב של החברה בה אנו חיים. את רחשי הלב שלנו. אנחנו חיים בחברה ששונאת (אגב, לא רק ערבים) וזה בא לידי ביטוי בילדים שלנו ובמחשבות (הלגיטימיות) שלהם. למעשה, זה היה מדאיג אם זה לא היה ניכר במחשבות או בציורים. חוץ מזה, שמצאתי כמה דברים מעוד מעודדים בכתבה - כמו לדוגמא שדווקא החיים של ילדים בהתנחלויות נותנים להם את האפשרות לראות בערבים בני אדם - בניגוד לילד העיר שכמעט ולא פוגשים ערבים. ואותי גם לא משפיל שמחטטים לי בתיק או לחילופין בבגאז´ של האוטו. אין לי שום בעיה עם זה. אנחנו חיים במדינה מטורפת לחלוטין (מספיק לשמוע חדשות בשביל להבין שהחיים כאן לא נורמלים) וזה חלק מהטירוף כאן - וזו הבחירה המודעת שלי. וכשאני מביאה בפני אורן את הנימוק מדוע אני רוצה לצאת מהר מהקניון (אם כבר מדברים - עזריאלי הוא קניון שלא מאובטח כמו שצריך), אני גם משתדלת להסביר את התמונה הכוללת יותר ולא רק "אימא מפחדת מערבים מחבלים", אלא שיש גם צד אחר לכל הענין. אני לא יודעת אם זה עוזר או משנה משהו. אני מקווה שכן.
כאמא לילד בן שמונה (ארוך)
יש לי הרבה מאד מה להגיד בנושא הכתבה הזו והתגובות עליה. אני בכלל לא חושבת שהחוקר הוא חוצפן או נטול בושה, ומהבחינה הזו אני מסכימה מאד עם נעה, ורציתי רק להוסיף, שעל פי רוב נדרשת פרספקטיבה של זמן ו/או של מרחק כדי להתבונן בדברים לאשורם. מנסיוני, מערכת החינוך בישראל, על אף המצב המאד מאד מורכב בו אנו חיים, לא זו בלבד שאינה מתמודדת עם הבעיות שהילדים נתונים בהן, אלא אף מעודדת חשיבה סטריאוטיפית, ואולי אף גזענית. שמעתי הרבה סיפורים על ספרי הלימוד במדינות ערביות, בהם מתוארים היהודים באופן גזעני, אבל אני חושבת שלומר שהמצב אצלנו שונה בתכלית זוהי התממות לשמה. כשהתחילה האינתיפדה הנוכחית, אף אחד לא דיבר עם הילדים בבית הספר או בגן על מה שקורה, אלא אם כן זו היתה יזמה פרטית של מורה או מנהלת. הילדים היו מאד נסערים, גם בבית היו תגובות נסערות, ובבית הספר - שתיקה רועמת. אני חושבת, שזה חשוב יותר מאשר ללמד חשבון. אבל, כמובן, שאני לא קובעת את המדיניות של משרד החינוך. כאשר יש מגעים לשלום או כאשר נחתם הסכם שלום, דוקא מתייחסים לכך מאד במערכת החינוך, אבל בצורה באמת מאד "חלולה", כפי שאיתן שרעבי מציין במחקרו. הילדים יודעים ששלום זה יהודי וערבי נותנים ידים (כמובן, היהודי נראה כמו "סתם איש" והערבי מצוייר עם כפיה, למרות שרוב הערבים שאני אישית מכירה בכלל לא מתלבשים כך. אם ילד פלשתינאי היה מצייר את היהודי בציור שלו עם אף עקום, זה מיד היה מתוייג כגזענות, ובצדק, אך האם זה לא כך גם מהצד השני?) או יונה עם ענף זית במקור. אף אחד לא מדבר עם הילדים על המשמעות של שלום, על חיים משותפים, על ויתורים שעושים בשביל אותו שלום. אולי בגלל זה הילדים בהתנחלויות יותר רגישים - הם צריכים להבין את המשמעות של הויתור הלכאורי הזה, הויתור העתידי הזה, והם צריכים להבין אלו צידוקים קיימים כדי לעשות אותו. וסיפור אישי. האינתיפדה הזו תפסה גם את המשפחה הפרטית שלי לא מוכנה. כלומר, מרוב שלא היינו מוכנים, גילינו את זה רק בחדשות באחד הערבים כשישבנו אצל חברים. החדשות האלה כללו את הצילומים על הריגתו של הילד מוחמד א-דורה. עומר צפה בחדשות האלה (שכשנפתחה הטלויזיה, היא הוותה רקע לשיחת סלון כלשהי - לא ידענו מה עומדים לראות בחדשות), והתחיל לבכות. הוא חזר ושאל למה יש מלחמה ולמה זה צריך לקרות.אני רציתי לנחם אותו, אבל איך מנחמים ילד בן 7 ששואל שאלות כאלה? הוא חזר ואמר, שצריך לדבר, שאסור לפתור דברים באלימות. אמרתי לו, שיש הרבה גופים שעוסקים בהדברות, דו קיום ושלום, ואם יש לו רעיונות, אולי כדאי שיכתוב מכתב לאחד הגופים האלה, ואולי הם יוכלו להשתמש ברעיונות שלו. פתאום זה נורא עודד אותו, והוא אמר שהוא רוצה לכתוב לראש הממשלה. היינו באותו זמן אצל חברים, אבל הוא אפילו לא רצה לחכות עד שנגיע הביתה. הוא ביקש ניר ועפרון, וכתב מכתב לאהוד ברק. בין היתר הוא כתב לו "אני בטוח שגם ילדים פלסטינים רוצים שלום" וגם "כדאי שתפגש עם יאסר ערפאת במשא ומתן עד שתגיעו להסכם שלום, ובינתיים שכל צד יגיד לאנשיו שלא להלחם". הוא לא נרגע עד שלא שמנו את המכתב שלו במעטפה וכתבנו את הכתובת של לשכת ראש הממשלה והדבקנו בול ושלחנו. גם אחרי שהמכתב נשלח, הוא הקשיב מדי יום לחדשות, כדי לברר אם אהוד ברק כבר קיבל את המכתב שלו והפסיק את המלחמה. כאשר פרס נפגש לראשונה עם ערפאת והודיעו על הפסקת אש, הבן שלי היה בטוח שסוף סוף המכתב שלו הגיע ליעדו. אני ניסיתי, ועדיין מנסה, בכלים העומדים לרשותי, ועל בסיס הידע המועט של ילד בן 8 וילדה בת 5 בתולדות המדינה, לתת לילדי רקע על הסכסוך הישראלי-ערבי, רקע שאין בו "טובים" ו"רעים", "צודקים" ו"טועים", אלא רק צדדים, שלכל אחד האינטרסים המובנים והלגיטימיים שלו. אבל את זה אני עושה. על זה אני אחראית. משרד החינוך לא מסייע לי בכך, וחבל. לילדים קל מאד להבין סיסמאות פלקטיות, והרבה יותר קשה להבין דברים מורכבים. קל מאד - ולא רק לילדים - לתייג דברים כ"שחור" ו"לבן" וקשה יותר לראות את המורכבות של הכל. חבל שמערכת החינוך אינה דואגת להסברים קצת יותר מקצועיים. יום אחד, אחרי התקפה של צה"ל על עזה, עומר שמע בתכנית ראיונות ברדיו באוטו או עריקאת מדבר על הבן שלו, מוחמד, בן התשע, ומתאר איך במהלך ההתקפה, מוחמד פחד ושאל אותו איך יהיה שלום עם הישראלים. באותו ערב אמר לי עומר, שיש לו רעיון. כדי שמוחמד לא יצטרך לפחד מההתקפות של המסוקים של צה"ל, הוא יזמין אותו להתארח אצלנו בבית עד שהאינתיפדה תסתיים. אמרתי לו, שזה מאד יפה מצידו, אבל אני חושבת שהבעיה היא לא רק מוחמד ועומר, אלא יש עוד הרבה ילדים משני הצדדים. עומר אמר שהוא בטוח שהילדים רוצים שלום, ושהוא ידבר עם מוחמד, שהם יארגנו עצומה כתובה בעברית ובערבית למנהיגי שני העמים מאת ילדי שני העמים להפסיק את המלחמה... אני לא יודעת כמה ילדים חושבים כמו עומר. כשקראתי את הכתבה זה דיכא אותי. אבל אני בטוחה שיש גם "עומרים" כאלה בצד השני. אני מקווה שהם יהיו אלה, בסופו של דבר, שיובילו את השינוי. וסיום אופטימי (?). כילדה אני גדלתי בזמן מלחמת יום הכיפורים וגל של התקפות טרור איומות שבא בעקבותיה. אני זוכרת פחד נוראי ממחבלים, עד כדי כך שהייתי מתכננת בלילה כל מיני דרכי מילוט מהבית במקרה של התקפה של מחבלים על הבית שלנו. לא זכור לי שמערכת החינוך עזרה לי להתמודד עם הפחדים האלה, אף שאני בטוחה שהם היו מנת חלקם של הרבה ילדים בני גילי אז. ובכל זאת, גדלתי להיות אדם שפוי, אופטימי, ועם ראיה לא סטריאוטיפית של הדברים. כך שנראה לי שיש תקווה גם לילדינו אנו. סליחה על ההשתפכות הארוכה. זה פשוט נושא מאד רגיש אצלי.
יש לי הרבה מאד מה להגיד בנושא הכתבה הזו והתגובות עליה. אני בכלל לא חושבת שהחוקר הוא חוצפן או נטול בושה, ומהבחינה הזו אני מסכימה מאד עם נעה, ורציתי רק להוסיף, שעל פי רוב נדרשת פרספקטיבה של זמן ו/או של מרחק כדי להתבונן בדברים לאשורם. מנסיוני, מערכת החינוך בישראל, על אף המצב המאד מאד מורכב בו אנו חיים, לא זו בלבד שאינה מתמודדת עם הבעיות שהילדים נתונים בהן, אלא אף מעודדת חשיבה סטריאוטיפית, ואולי אף גזענית. שמעתי הרבה סיפורים על ספרי הלימוד במדינות ערביות, בהם מתוארים היהודים באופן גזעני, אבל אני חושבת שלומר שהמצב אצלנו שונה בתכלית זוהי התממות לשמה. כשהתחילה האינתיפדה הנוכחית, אף אחד לא דיבר עם הילדים בבית הספר או בגן על מה שקורה, אלא אם כן זו היתה יזמה פרטית של מורה או מנהלת. הילדים היו מאד נסערים, גם בבית היו תגובות נסערות, ובבית הספר - שתיקה רועמת. אני חושבת, שזה חשוב יותר מאשר ללמד חשבון. אבל, כמובן, שאני לא קובעת את המדיניות של משרד החינוך. כאשר יש מגעים לשלום או כאשר נחתם הסכם שלום, דוקא מתייחסים לכך מאד במערכת החינוך, אבל בצורה באמת מאד "חלולה", כפי שאיתן שרעבי מציין במחקרו. הילדים יודעים ששלום זה יהודי וערבי נותנים ידים (כמובן, היהודי נראה כמו "סתם איש" והערבי מצוייר עם כפיה, למרות שרוב הערבים שאני אישית מכירה בכלל לא מתלבשים כך. אם ילד פלשתינאי היה מצייר את היהודי בציור שלו עם אף עקום, זה מיד היה מתוייג כגזענות, ובצדק, אך האם זה לא כך גם מהצד השני?) או יונה עם ענף זית במקור. אף אחד לא מדבר עם הילדים על המשמעות של שלום, על חיים משותפים, על ויתורים שעושים בשביל אותו שלום. אולי בגלל זה הילדים בהתנחלויות יותר רגישים - הם צריכים להבין את המשמעות של הויתור הלכאורי הזה, הויתור העתידי הזה, והם צריכים להבין אלו צידוקים קיימים כדי לעשות אותו. וסיפור אישי. האינתיפדה הזו תפסה גם את המשפחה הפרטית שלי לא מוכנה. כלומר, מרוב שלא היינו מוכנים, גילינו את זה רק בחדשות באחד הערבים כשישבנו אצל חברים. החדשות האלה כללו את הצילומים על הריגתו של הילד מוחמד א-דורה. עומר צפה בחדשות האלה (שכשנפתחה הטלויזיה, היא הוותה רקע לשיחת סלון כלשהי - לא ידענו מה עומדים לראות בחדשות), והתחיל לבכות. הוא חזר ושאל למה יש מלחמה ולמה זה צריך לקרות.אני רציתי לנחם אותו, אבל איך מנחמים ילד בן 7 ששואל שאלות כאלה? הוא חזר ואמר, שצריך לדבר, שאסור לפתור דברים באלימות. אמרתי לו, שיש הרבה גופים שעוסקים בהדברות, דו קיום ושלום, ואם יש לו רעיונות, אולי כדאי שיכתוב מכתב לאחד הגופים האלה, ואולי הם יוכלו להשתמש ברעיונות שלו. פתאום זה נורא עודד אותו, והוא אמר שהוא רוצה לכתוב לראש הממשלה. היינו באותו זמן אצל חברים, אבל הוא אפילו לא רצה לחכות עד שנגיע הביתה. הוא ביקש ניר ועפרון, וכתב מכתב לאהוד ברק. בין היתר הוא כתב לו "אני בטוח שגם ילדים פלסטינים רוצים שלום" וגם "כדאי שתפגש עם יאסר ערפאת במשא ומתן עד שתגיעו להסכם שלום, ובינתיים שכל צד יגיד לאנשיו שלא להלחם". הוא לא נרגע עד שלא שמנו את המכתב שלו במעטפה וכתבנו את הכתובת של לשכת ראש הממשלה והדבקנו בול ושלחנו. גם אחרי שהמכתב נשלח, הוא הקשיב מדי יום לחדשות, כדי לברר אם אהוד ברק כבר קיבל את המכתב שלו והפסיק את המלחמה. כאשר פרס נפגש לראשונה עם ערפאת והודיעו על הפסקת אש, הבן שלי היה בטוח שסוף סוף המכתב שלו הגיע ליעדו. אני ניסיתי, ועדיין מנסה, בכלים העומדים לרשותי, ועל בסיס הידע המועט של ילד בן 8 וילדה בת 5 בתולדות המדינה, לתת לילדי רקע על הסכסוך הישראלי-ערבי, רקע שאין בו "טובים" ו"רעים", "צודקים" ו"טועים", אלא רק צדדים, שלכל אחד האינטרסים המובנים והלגיטימיים שלו. אבל את זה אני עושה. על זה אני אחראית. משרד החינוך לא מסייע לי בכך, וחבל. לילדים קל מאד להבין סיסמאות פלקטיות, והרבה יותר קשה להבין דברים מורכבים. קל מאד - ולא רק לילדים - לתייג דברים כ"שחור" ו"לבן" וקשה יותר לראות את המורכבות של הכל. חבל שמערכת החינוך אינה דואגת להסברים קצת יותר מקצועיים. יום אחד, אחרי התקפה של צה"ל על עזה, עומר שמע בתכנית ראיונות ברדיו באוטו או עריקאת מדבר על הבן שלו, מוחמד, בן התשע, ומתאר איך במהלך ההתקפה, מוחמד פחד ושאל אותו איך יהיה שלום עם הישראלים. באותו ערב אמר לי עומר, שיש לו רעיון. כדי שמוחמד לא יצטרך לפחד מההתקפות של המסוקים של צה"ל, הוא יזמין אותו להתארח אצלנו בבית עד שהאינתיפדה תסתיים. אמרתי לו, שזה מאד יפה מצידו, אבל אני חושבת שהבעיה היא לא רק מוחמד ועומר, אלא יש עוד הרבה ילדים משני הצדדים. עומר אמר שהוא בטוח שהילדים רוצים שלום, ושהוא ידבר עם מוחמד, שהם יארגנו עצומה כתובה בעברית ובערבית למנהיגי שני העמים מאת ילדי שני העמים להפסיק את המלחמה... אני לא יודעת כמה ילדים חושבים כמו עומר. כשקראתי את הכתבה זה דיכא אותי. אבל אני בטוחה שיש גם "עומרים" כאלה בצד השני. אני מקווה שהם יהיו אלה, בסופו של דבר, שיובילו את השינוי. וסיום אופטימי (?). כילדה אני גדלתי בזמן מלחמת יום הכיפורים וגל של התקפות טרור איומות שבא בעקבותיה. אני זוכרת פחד נוראי ממחבלים, עד כדי כך שהייתי מתכננת בלילה כל מיני דרכי מילוט מהבית במקרה של התקפה של מחבלים על הבית שלנו. לא זכור לי שמערכת החינוך עזרה לי להתמודד עם הפחדים האלה, אף שאני בטוחה שהם היו מנת חלקם של הרבה ילדים בני גילי אז. ובכל זאת, גדלתי להיות אדם שפוי, אופטימי, ועם ראיה לא סטריאוטיפית של הדברים. כך שנראה לי שיש תקווה גם לילדינו אנו. סליחה על ההשתפכות הארוכה. זה פשוט נושא מאד רגיש אצלי.
נהנתי מאוד לקרוא את "ההשתפכות" שלך
ועומר שוב מתגלה כילד מדהים, ורגיש עם חשיבה פתוחה. ורק רציתי להגיד שוב בקטן, שאת ממש מצפה ליותר מדי ממערכת החינוך. המורים שם לא מסוגלים להתמודד עם נושא כזה. המערכת כמו שהיא היום לא בנויה לכך, והמורים עסוקים במליון ואחד פרויקטים חדשים שהם משקיעים בהם את זמנם ובהמון ניירת שהם צריכים למלא על כל ילד. בכלל, מערכת החינוך היא כבר לא מערכת חינוך (מבחינה מילולית). אלא מעין מקום כזה שהילדים הולכים אליו, חוטפים קצת מכות, פוגשים מורים שחלקם בעלי ידע קטן מהתלמידים בנושאים שונים, המורים מתקשים "להשתלט" על כיתה עם תלמידים "חכמים" עם צרכים שונים מאלה שהמורה למד ויודע להתמודד איתם. ובגלל זה, הם לא מסוגלים באמת לפתוח נושא ולעבוד עם הילדים בצורה עמוקה ומקיפה גם על הצד החיובי (השלום) וגם על הכאב והדברים הקשים שקורים בתהליך.
ועומר שוב מתגלה כילד מדהים, ורגיש עם חשיבה פתוחה. ורק רציתי להגיד שוב בקטן, שאת ממש מצפה ליותר מדי ממערכת החינוך. המורים שם לא מסוגלים להתמודד עם נושא כזה. המערכת כמו שהיא היום לא בנויה לכך, והמורים עסוקים במליון ואחד פרויקטים חדשים שהם משקיעים בהם את זמנם ובהמון ניירת שהם צריכים למלא על כל ילד. בכלל, מערכת החינוך היא כבר לא מערכת חינוך (מבחינה מילולית). אלא מעין מקום כזה שהילדים הולכים אליו, חוטפים קצת מכות, פוגשים מורים שחלקם בעלי ידע קטן מהתלמידים בנושאים שונים, המורים מתקשים "להשתלט" על כיתה עם תלמידים "חכמים" עם צרכים שונים מאלה שהמורה למד ויודע להתמודד איתם. ובגלל זה, הם לא מסוגלים באמת לפתוח נושא ולעבוד עם הילדים בצורה עמוקה ומקיפה גם על הצד החיובי (השלום) וגם על הכאב והדברים הקשים שקורים בתהליך.
אמא של בנות
New member
אין לי בעיה שיעשה מחקר על תחושות של
ילדים בארץ וכו´. הבעיה היא שמחקר כזה צריך להעשות ע"י מישהוא מהארץ. מישהוא שמבין את המציאות המוטרפת בתוכה אנחנו נמצאים. מישהוא שלא נראה לו מזעזע ומיליטנטי שמסתובבים חיילים במדים/שוטרים בכל מקום. שמבין באמת את המצב. שוב, אין לי בעיה שמחטטים לי בתיק או בבגאז´ (דבר שבימים כתיקונם עושים לפושעים....) כאן אנחנו חיים וזה מה שצריך להעשות. לגבי מערכת החינוך - אני לא יודעת איפה אתן גרות, אבל כאן -בירושלים - לא הסתירו שום דבר מהילדים, חלק מהם חווה יריות לבית שלהם... אחרים שמעו מסוקים שחגו בשמי ירושלים כל הזמן, פשוט היינו קרובים למקום ההתרחשות. אני מניחה שיש כאלו שנמנעים מלהעלות את זה כדי לא לחשוף את הילדים לדבר כלכך לא נעים, במיוחד אם חושבים שזה יימשך רק כמה ימים. אצלינו בגנים כשנפצעו אנשים, קראו עם הילדים תהילים והתפללו לשלומם.
ילדים בארץ וכו´. הבעיה היא שמחקר כזה צריך להעשות ע"י מישהוא מהארץ. מישהוא שמבין את המציאות המוטרפת בתוכה אנחנו נמצאים. מישהוא שלא נראה לו מזעזע ומיליטנטי שמסתובבים חיילים במדים/שוטרים בכל מקום. שמבין באמת את המצב. שוב, אין לי בעיה שמחטטים לי בתיק או בבגאז´ (דבר שבימים כתיקונם עושים לפושעים....) כאן אנחנו חיים וזה מה שצריך להעשות. לגבי מערכת החינוך - אני לא יודעת איפה אתן גרות, אבל כאן -בירושלים - לא הסתירו שום דבר מהילדים, חלק מהם חווה יריות לבית שלהם... אחרים שמעו מסוקים שחגו בשמי ירושלים כל הזמן, פשוט היינו קרובים למקום ההתרחשות. אני מניחה שיש כאלו שנמנעים מלהעלות את זה כדי לא לחשוף את הילדים לדבר כלכך לא נעים, במיוחד אם חושבים שזה יימשך רק כמה ימים. אצלינו בגנים כשנפצעו אנשים, קראו עם הילדים תהילים והתפללו לשלומם.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.