ינשוף עצים
New member
Howdy, Rangers
שלום. אני ינשוף. אני בן עשרים ושלוש (עוד מעט וארבע), ו... אני בא והולך. מי שמתעניין, יכול למצוא אותי בתור "ינשוף" באתר sipurim. * (ירושלמי, סנהדרין ו', הלכה ג') ר' יודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו ליה ר' הב דעתך דאת חד ואנן תרי. רבי יהודה בן פזי עלה לעליית בית המדרש, וראה שני בני אדם נזקקים זה לזה. אמרו לו: רבי, תן דעתך שאתה אחד, ואנחנו שניים. סיפורים תלמודיים הם כמו כתבי חידה בשבילי. כמו שירים דחוסים ומוצפנים. הם נראים אפורים, קצרים, חסרי דרמה, אבל לפעמים אתה מצליח לגעת בנקודה הנכונה ואז הם נפתחים, בבת-אחת, ואתה מבין שלא היה צריך יותר. הרשיתי לעצמי לדרוש את הסיפור, קצת רחוק מהכוונה המקורית שלו. אני משוכנע שתוכלו לסלוח לי. (למען האמת, אני משוכנע שגם הירושלמי יוכל.) הסיפור הבסיסי מתאר מצב שבו לעדותו של ר' יהודה בן פזי אין ערך. בשביל עדות יש צורך בשניים, והוא ראה את המעשה לבדו. שני הגברים שנתפסו יודעים זאת, והם מזכירים לו באיום מרומז: אנחנו שניים. לעדותנו השקרית יהיה ערך רב יותר מעדותך. עדיף, בשביל הפנים היפות שלך, שתשתוק. ר' יהודה מבין זאת, ושותק. העברית של התלמוד יודעת להיות אירונית, אנמית או מדויקת כשהוא מדבר על נושאים עדינים. לפעמים נראה שהנושאים האלה לא הביכו אותם, אלא להיפך: השפה הנקייה כביכול היא לפעמים הרבה יותר אמיתית ומדויקת, הרבה יותר פוגעת. "שני בני אדם נזקקים זה לזה." במילה אחת מקופלת כל העליבות, כל הכנות, כל האי-נמנעות של המעשה הזה, של שני האנשים ההם. נזקקים. וגם כמו אמפתיה מסתתרת שם, במבטה של הגמרא על צמד הנזקקים הזה, כי גם חסד יש במעשה הזה, גם מוצא אחרון. ר' יהודה אינו אומר דבר. הוא רואה ושותק. אולי הוא חושב על המוצא שבחרו השניים למצבם, מענה מיידי ואולי לא-מספק לנזקקות התמידית, הבלתי-נענית, שהיא מנת חלקם, אבל גם מנת חלקו של כל אדם. מכל אדם נדרשת התמודדות עם היצר, והם כשלו בכך. אולי הוא רואה במעשה כניעה, הישברות מול הדרישה ההלכתית. אולי הוא פשוט המום. הם פונים אליו: לא את אישורו הם מבקשים ולא את רחמיו. כמעט ללמד אותו הם באים: "רבי, תן דעתך," הם אומרים לו, ומוסיפים את אחד המשפטים הרומנטיים שידע הירושלמי: "שאתה אחד, ואנחנו שניים." לא כניעה פשוטה ליצר, אלא משהו עמוק יותר: שני אנשים הזקוקים זה לזה. אתה בודד, הם מזכירים לו. אל תביט בנו מגבוה כעל אנשים שלא מצליחים לשלוט ביצרם – עמדה בפנינו בחירה בין בדידות נזירית ובין חיים בחטא, ובחרנו להיות שניים. ורבי יהודה שותק. הגמרא, כביכול, אינה מכריעה בויכוח ביניהם. אבל היא משאירה את הויכוח בבית המדרש, ולא לוקחת אותו לבית-הדין. עמדת השניים כביכול התקבלה: זוהי בחירה בין עקרונות, שמקומה הוא בית המדרש, ולא בין טוב ורע, ששייכת לבית-הדין. ואולי היה דבר נוסף במבטו ובשתיקתו של ר' יהודה; אולי היו בו גם קנאה, גם רגע של פקפוק בבחירתו שלו. בסוף הסיפור הוא לא מתחרט, אבל נמנע מלשפוט את שני בני האדם שלפניו. הוא לא עונה, ומילותיהם חותמות את הקטע. * למען ההגינות הספרותית, יש לציין שהקטע כולו עוסק באנשים שנגזר עליהם מוות שלא בצדק. הסיפור הקודם מתאר חסיד שרואה שני בני אדם שנזקקים לכלבה (כן, למרבה הצער הספרותי שלי, גם הם "נזקקים"), והם מעלילים עליו את החטא כדי שלא ילשין עליהם, והוא מוצא להורג. אבל אולי יש גם בקונטרסט בין שני הסיפורים דווקא נקודה לחיוב. ובכלל, זה מדרש. אל תפריעו לי עם העובדות.
שלום. אני ינשוף. אני בן עשרים ושלוש (עוד מעט וארבע), ו... אני בא והולך. מי שמתעניין, יכול למצוא אותי בתור "ינשוף" באתר sipurim. * (ירושלמי, סנהדרין ו', הלכה ג') ר' יודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו ליה ר' הב דעתך דאת חד ואנן תרי. רבי יהודה בן פזי עלה לעליית בית המדרש, וראה שני בני אדם נזקקים זה לזה. אמרו לו: רבי, תן דעתך שאתה אחד, ואנחנו שניים. סיפורים תלמודיים הם כמו כתבי חידה בשבילי. כמו שירים דחוסים ומוצפנים. הם נראים אפורים, קצרים, חסרי דרמה, אבל לפעמים אתה מצליח לגעת בנקודה הנכונה ואז הם נפתחים, בבת-אחת, ואתה מבין שלא היה צריך יותר. הרשיתי לעצמי לדרוש את הסיפור, קצת רחוק מהכוונה המקורית שלו. אני משוכנע שתוכלו לסלוח לי. (למען האמת, אני משוכנע שגם הירושלמי יוכל.) הסיפור הבסיסי מתאר מצב שבו לעדותו של ר' יהודה בן פזי אין ערך. בשביל עדות יש צורך בשניים, והוא ראה את המעשה לבדו. שני הגברים שנתפסו יודעים זאת, והם מזכירים לו באיום מרומז: אנחנו שניים. לעדותנו השקרית יהיה ערך רב יותר מעדותך. עדיף, בשביל הפנים היפות שלך, שתשתוק. ר' יהודה מבין זאת, ושותק. העברית של התלמוד יודעת להיות אירונית, אנמית או מדויקת כשהוא מדבר על נושאים עדינים. לפעמים נראה שהנושאים האלה לא הביכו אותם, אלא להיפך: השפה הנקייה כביכול היא לפעמים הרבה יותר אמיתית ומדויקת, הרבה יותר פוגעת. "שני בני אדם נזקקים זה לזה." במילה אחת מקופלת כל העליבות, כל הכנות, כל האי-נמנעות של המעשה הזה, של שני האנשים ההם. נזקקים. וגם כמו אמפתיה מסתתרת שם, במבטה של הגמרא על צמד הנזקקים הזה, כי גם חסד יש במעשה הזה, גם מוצא אחרון. ר' יהודה אינו אומר דבר. הוא רואה ושותק. אולי הוא חושב על המוצא שבחרו השניים למצבם, מענה מיידי ואולי לא-מספק לנזקקות התמידית, הבלתי-נענית, שהיא מנת חלקם, אבל גם מנת חלקו של כל אדם. מכל אדם נדרשת התמודדות עם היצר, והם כשלו בכך. אולי הוא רואה במעשה כניעה, הישברות מול הדרישה ההלכתית. אולי הוא פשוט המום. הם פונים אליו: לא את אישורו הם מבקשים ולא את רחמיו. כמעט ללמד אותו הם באים: "רבי, תן דעתך," הם אומרים לו, ומוסיפים את אחד המשפטים הרומנטיים שידע הירושלמי: "שאתה אחד, ואנחנו שניים." לא כניעה פשוטה ליצר, אלא משהו עמוק יותר: שני אנשים הזקוקים זה לזה. אתה בודד, הם מזכירים לו. אל תביט בנו מגבוה כעל אנשים שלא מצליחים לשלוט ביצרם – עמדה בפנינו בחירה בין בדידות נזירית ובין חיים בחטא, ובחרנו להיות שניים. ורבי יהודה שותק. הגמרא, כביכול, אינה מכריעה בויכוח ביניהם. אבל היא משאירה את הויכוח בבית המדרש, ולא לוקחת אותו לבית-הדין. עמדת השניים כביכול התקבלה: זוהי בחירה בין עקרונות, שמקומה הוא בית המדרש, ולא בין טוב ורע, ששייכת לבית-הדין. ואולי היה דבר נוסף במבטו ובשתיקתו של ר' יהודה; אולי היו בו גם קנאה, גם רגע של פקפוק בבחירתו שלו. בסוף הסיפור הוא לא מתחרט, אבל נמנע מלשפוט את שני בני האדם שלפניו. הוא לא עונה, ומילותיהם חותמות את הקטע. * למען ההגינות הספרותית, יש לציין שהקטע כולו עוסק באנשים שנגזר עליהם מוות שלא בצדק. הסיפור הקודם מתאר חסיד שרואה שני בני אדם שנזקקים לכלבה (כן, למרבה הצער הספרותי שלי, גם הם "נזקקים"), והם מעלילים עליו את החטא כדי שלא ילשין עליהם, והוא מוצא להורג. אבל אולי יש גם בקונטרסט בין שני הסיפורים דווקא נקודה לחיוב. ובכלל, זה מדרש. אל תפריעו לי עם העובדות.