"Hope I die before I get old..."

[Aeroguy]

"Hope I die before I get old..."

רבות כבר נכתב על המשפט האירוני שרוג'ר דאלטרי שר לפני יותר מ-40 שנה. עם זאת, כיום, עמוק בתוך העשור הראשון של שנות האלפיים, הוא עדיין פעיל, והוא לא יוצא דופן. אמנים רבים שקמו בשנות ה-60 וה-70 עדיין פעילים, מופיעים ומוציאים אלבומים. הבעייה היא שבעבור הרוב המכריע של אותם אמנים, היציאה מהצל של הצלחתם בעבר נראית כבלתי אפשרית. למעט מספר מאוד מצומצם של אמנים (ה"חשוד המיידי" הוא כמובן בוב דילן), רוב האגדות שעדיין פעילות בקושי מצליחות לקבל הכרה על האלבומים המאוחרים שלהם. הבעייה היא שהאלבומים הישנים שלהם נחשבים לקלאסיקות כ-ל כך גדולות, שכשאנשים שומעים את האלבום הם מייד, אוטומטית, חושבים לעצמם "זה לא מתקרב לרמה של.... (השלימו את החסר)". וכך, אלבומים רבים, חלקם מצויינים, יוצאים לאור ומקבלים הכרה רק בחוגים מצומצמים של מעריצים מושבעים של אותו אמן\להקה. זה קצת מצחיק, כי על פניו נראה שהעובדה שהאלבום יוצא תחת השם של אותה להקה מפורסמת ייתן לו בוסט והכרה אוטומטית, אבל העובדה היא שלפעמים, כאמור, זו בדיוק הבעייה. אז בואו נשמע את האלבומים המאוחרים של אגדות הרוק, ש"רק אתם מכירים" וכל העולם מפספס...

 

[AeroTom]

רעיון מצויין!

דבר ראשון אני אזכיר 3 אלבומים שעונים לקטגוריה שכתבתי עליהם בהרחבה פה בעבר: Higway Companion של טום פטי. אלבום הסטודיו האחרון בינתיים שלו (והשלישי כסולו בעיקרון ללא ה-Heartbreakers, למרות שחלק מהם שותפים ועזרו בהקלטות) שיצא בקיץ שנה שעברה. האלבום הזה היה אחת מנקודות האור הגדולות שלי של קיץ 2006. קיץ שאני ארצה לשכוח בנימה האישית. פטי הוציא אלבום נהדר. אלבום מסע. אלבום שפשוט כיף לשמוע. גם אציין ש-פטי הוא מהאמנים שפשוט השתבחו עם השנים לדעתי. בניגוד לכל האמנים האחרים אצלי שהתחילו בשנות ה-60\70, אני אוהב יותר אלבומים מאוחרים שלו מאשר מוקדמים. Hittin The Note של ה-Allman Brothers מ-2003, עליו כתבתי כאן לא לפני הרבה זמן. מחזיר אותנו ואת ה-Allmans ישר לשנות ה-70 עם התוכן שלו. דרק טראקס ו-וורן היינס עושים עבודה משובחת עם טעם של פעם. Birdland, האלבום הלא-מאוד-מוכר של ה-Yardbirds החדשים מ-2003. בעיקרון אלבום סטודיו ראשון של הלהקה מאז Little Games...חצי אלבום עם ביצועים לשירי הלהקה הישנה וחצי של שירים חדשים לגמרי של הלהקה החדשה של מקארת'י ו-דרייה. בין האורחים באלבום: ג'ף בק, בראיין מאי, ג'ו סטריאני, סטיב וואי, סלאש. אלבום שאני אישית מאוד אוהב. Honkin' On Bobo של אירוסמית'. לא הרבה מודעים לאלבום הזה שיצא ב-2004. אחרי כל מה שהלהקה עשתה ועברה וגיוונה מוזיקלית גם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, היא מראה כאן שהיא תמיד גם נשארת עם השורשים שלה. זהו אלבום קאברים לשירי בלוז ישנים בביצוע הלהקה (משהו שהם תמיד עשו טוב עם שירים כמו Walkin' The Dog, Big Ten Inch Record, Reefer Head Woman ורבים אחרים). אלבום שעשו אך ורק בשביל עצמם וכנראה גם בשביל האנשים שמכירים אותם באמת ולא מתלהבים מהשם שלהם כי מכירים 5 וידאו-קליפים קליטים של הלהקה משנות ה-90...זה יופי של פרוייקט ובאמת יצא אלבום נהדר עם כבוד להשפעות הגדולות על חברי הלהקה. John Paul Jones - Zooma. ג'ונסי לא ישב בחיבוק ידיים רק מאז הפירוק של לד זפלין...הוא הוציא 2 אלבומי סטודיו (והשלישי כנראה בדרך בעתיד הקרוב) שהראשון ביניהם יצא ב-1999 ושמו Zooma. זהו אלבום אינסטרומנטלי ופשוט מעולה. מי שלא העריך את עבודתו וכשרונו של ג'ונס עד היום, האלבום הזה יראה את זה בדרך מצויינת. 9 רצועות אינסטרומנטליות ששמות את ג'ונסי על המפה הפעם בגדול ומראות עד כמה הבחור מוכשר, וזה בולט הרבה יותר כשלא נמצאים לידו חברי זפלין האחרים כמובן. מומלץ מאוד לכל חובב קטעים אינסטרומנטלים, לכל חובב זפלין או מי שמעריך את הכישרון (הבלתי מוערך לפעמים) של המוזיקאי הזה, ולכל חובב מוזיקה בכלליות כמובן.

 

[AeroTom]

Highway*

 

[איתי מאיר]

יש שם אחד שנתקע לי בראש ../images/Emo13.gif

רוברט פלאנט. אין שום אמן שהצליח להזדקן לדעתי טוב כמוהו. הבנאדם הוציא ומוציא אלבומי מופת בזה אחר זה שנים אחרי שהוא עבר את השיא המסחרי שלו. Dreamland הוא אלבום כל כך מדהים, שילוב כל כך יפה בין שירים מעולים מקוריים, לבין קאברים מדהימים. Mighty Rearranger החדש הוא אלבום כל כך שונה ממה שהוא היה עושה בזפלין, אבל כל כך קולע. הקול שלו נשמע כל כך טוב, הוא לא מנסה לשחזר את השיא של הקול שלו, אלא שר עם כל הרבדים הנוספו על הקול שלו במשך כל השנים, בניגוד לדוגמא ליאן גיליאן האליל אמנם, שעדיין מנסה לצרוח בלי פופורציה לקול שלו

גם האלבומים שהיו לפניכן היו מעולים

 

[melancholy man]

בהחלט!

יש משהו קצת עצוב פיזית בלראות היום את פלנאט, אבל האיש התבגר ולא הזדקן, הוא עדיין מוסיקאי מוציין ובעיקר, הוא הבין שהזמן בו אתה אל רוק אנד רול צעיר ויפה, הוא זמן קצר, ושהמציאות לא תעצור כבר בשביל לקחת אותו טראמפ, הוא עדיין מוסיקאי מצויין ועושה מוסיקה מצויינת בלי שום ניסיון פאטטי לשחזר את תהילת העבר. יש לי עוד אלבום צעיר של אומן זקן, כתבתי עליו פעם משהו.. http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=552&a=68706&c=3662&sc=0&ssc=0

 

[ציףציף1000]

נכון

פלאנט מזדקן בכבוד, בגלל הגישה שלו: עבורו, לד זפלין היו רק תחנה אחת בחייו, לא העיקר. כך הוא מתבטא בראיונות. לכן, הוא לא מנסה לשחזר את מה שעשה שם אלא מנסה להתפתח כמוסיקאי כל הזמן. יפה לו.

 

[AeroTom]

Dreamland ../images/Emo45.gif

הייתי צריך להזכירו בעצמי. רוברט באמת הולך בדרכו וזה נהדר גם שהוא לא מנסה באלבומיו להמשיך את הסאונד של זפלין, אלא בנה לעצמו את הסגנון שלו והוא מגיע לשיאו כנראה בקריירת הסולו בעבודה עם ה-Strange Sensation.

 

[garcia]

הדינוזארים

הרכב שפעל באזור מפרץ סן פרנסיסקו בשנות ה-80 ונקרא Dinosaurs . החברים היו ג'ון סיפולינה מהקויקסילבר מסנג'ר על גיטרת סלייד, פיטר אלבין מה-Big Brother על הבס, בארי מלטון מקאנטרי ג'ו על גיטרה, מארל סנדארס הגדול מ-garcia/sunders על אורגן האמונד וספנסר דריידרן מהאירפליין וה-NRSP על התופים. האלבום Friends of Extinction שיצא לפני כמה שנים כולל בתוכו קטעים שהוקלטו באולפן ובהופעות חיות. ב-archive.org יש סקשן מיוחד בשבילם. הנה קטע טוב מהופעה מליל כל הקדושים 1987 בפורטלנד, אוריגון: מונה - גירסה מאד ארוכה (24 דקות) הייתי מחלק אותה ככה: Mona > Drums >Psych Spacy Jam > Mona

 

[Aeroguy]

מונה - קאבר לבו דידלי?

 

[TopGear]

כן

"מונה" ו"WHO DO YOU LOVE" הופיעו כבר כקאברים באלבום "HAPPY TRAILS" של הקוויקסילבר...

 

[1חרטטן]

ממ..

Bananas של דיפ פרפל לא רע בכלל

 

[Mr Mustard]

זו לא הפעם הראשונה שיש שרשור כזה

ולכן זו גם לא הפעם הראשונה שאני כותב הודעה מסוג זה. כמיסיונר חובב אך אדוק של המוסיקאי המדהים רוברט וויאט, אני חייב לו תשובה לשרשור הזה. רוברט וויאט מאז אמצע שנות השישים, דרך הנפילה, השיתוק, איבוד יכולת התיפוף, Rock Bottom וכו' לא מפסיק להוציא אלבומים וליצור מוזיקה מדהימה, כשהאחרון מאלבומיו הוא Cuckooland מ2004 ויש שמועות שהוא עובד בימים אלו על אלבום חדש. שני אלבומיו האחרונים, Cockooland וShleep הם שניהם מופתיים לטעמי ולא יורדים אפילו בקצת מהמוזיקה שיצר וויאט בעבר, ולמרות הדמיון הרב לפחות בין Shleep לRock Bottom האגדי, וויאט לא מנסה לשחזר את העבר ולא נשאר תקוע בו. הוא מצליח להשאר רלוונטי, מעניין וחדשני בכל אלבום ואלבום שלו. שליפ (מ97), כמו שנאמר, הוא אלבום קסום ומרגיע מצד אחד אך גם חשוף ומערער מצד שני, ומזכיר ברוחו את רוק בוטום. האלבום האחרון של וויאט, קוקולנד, גם הוא בכיוון דומה, אך הוא יותר מגוון ומשלב בתוכו גם הרבה ג'ז ומזויקה נסיונית, והוא חצי שיתוף פעולה עם המלחינה-זמרת-משוררת-מולטיאינסטרומנטליסטית קרן מנטלר המהימה. האלבום הזה הוא אינו פחות טוב מרוק בוטום ומציג בפנינו וויאט, בוגר ומרענן כמו תמיד (למרות הפוליטיקה המעצבנת לפעמים).

 

[anatyp]

Hope I die before I get old

אותי זה ממש הצחיק לא ממש הנושא של השרשור אבל מעלה את החיוך הדרוש לראשון בבוקר

 

[רענן111]

נפלא!

אין. נגמרה הזיקנה. אלה זקנים?

 

[giba70]

קח כמה

Lou Reed - Set the Twilight Reeling אלבום מאמצע או סוף שנות ה-90 כמדומני. יש בו הרבה פנים של לו ריד: האישי והישיר, הניו יורקר, הרוקיסט-כסחיסט, הפוליטי. אלבום נפלא לדעתי.

David Bowie - Earthling גם כן מאמצע הניינטיז, כמובן אי אפשר לצפות שבואי יישמע כמו בתחילת דרכו, שהרי הוא משנה סגנונות, פושט ולובש דמויות וצורות כמו זיקית, ותמיד מעודכן ומעדכן את המוזיקה. אלבום עם הרבה אלקטרוניקה, אבל גם גיטרות מעולות של ריבס גאברלס, הבסיסטית גייל אן דורסי נותנת בראש והקלידן הוא מייק גארסון הזכור לטוב מאלאדין סיין.