home sick

[good vibrations]

home sick

הגיע הזמן להודות, אני חולת געגועים. עברתי לאחרונה לגור לבד, וכמו שחששתי הגיע הרגע ואני מתגעגעת למצב הישן... אני חושבת שזה החשש מהשינוי בשילוב עם העובדה שאני מאוד קשורה לבית ולמשפחה. אני מתגעגעת לאבא, לאחותי, לכלב, ובכלל למצב הנוח הקודם. אני זוכרת שכאשר הייתי בת 7, עברתי דירה בפעם הראשונה ביחד עם המשפחה, וגם אז הייתה לי תקופת הסתגלות די ארוכה. אני זוכרת שאמא שלי סיפרה לי על זה, איך המורה המקסימה שהייתה לי בבית הספר החדש עזרה לי להסתגל. למרות שעכשיו אני לא כל כך זוכרת איך. עכשיו לא רק שאני גרה לבד, גם המשפחה עשתה שינוי רציני, אבא שלי ובת זוגתו עברו לגור ביחד, עם אחותי ועם הבת שלה. הבית עכשיו הוא הבית ששייך לבת הזוג. למרות שאני דווקא מרשה לעצמי להרגיש שם בבית, אני מרגישה שאיפה שאבא שלי ואחותי נמצאים זה הבית בכל מקרה. אבל בכל זאת זה בית שונה. בקיצור, אני חושבת שלוקח לי הרבה זמן להתרגל לשינויים. ואני מקווה שההרגשה הלא נעימה תעבור מהר ואני אוכל להגיד שאני באמת שמחה שעברתי לשלב העצמאי בחיים.

 

[mykal]

ככה זה לעצמאות יש גם מחיר.

אבל את נשמעת בחורה מודעת, ומבינה ענין. תלמדי ללכת להתפנק שאת מתגעגעת כ"כ. ותהני מהעצמאות בזמנים אחרים. סומכת עליך, ומאחלת לך הצלחה.

 

[chocolata1]

מה את עושה כשאת מתגעגעת כ"כ?

 

[good vibrations]

אמממ

כמו שכתבתי אני רוצה לבקר יותר אבל לא ממש מתאפשר לי לבקר כמו שאני רוצה... אז אני מדברת איתם בטלפון ורואה אותם כשהם מגיעים לת"א. וחוץ מזה אני מתעסקת ביומיום ובדברים שאני רוצה לעשות כדי להתפתח או כדי להנות. למרות שקשה לי להתרכז בלימודים כשיש עניינים רגשיים שמעסיקים אותי, אבל אני משתדלת להכריח את עצמי וללמוד...

 

[אשבל1]

 

[good vibrations]

תודה

החיבוקים ממש במקום

האמת שיש לי בעיה לוגיסטית להגיע לבית. קודם כל, אני תלויה באוטובוסים והם גרים במקום שיש אליו רק אוטובוס אחד וגם זה לא תמיד. בנוסף, אני בד"כ עובדת בשבתות, כי ככה זה במלצרות... ואני גם חוששת להשאיר את החתולה שלי בלילה וללכת לישון בבית, כי היא יכולה ליילל ולהפריע לשותף. אז מה שנשאר זה להגיע לביקור של כמה שעות בערב בד"כ. היום למשל רציתי לנסוע, אבל בלילה לא יהיה מי שיסיע אותי בחזרה לתחנת הרכבת... אני עכשיו בחיפושים של עבודה משרדית שבה אני לא אצטרך לעבוד בסופ"ש, אבל קשה למצוא משהו שגם יסתדר עם הלימודים וגם שהמשכורת תספיק לשכר דירה. בקיצור, אני במצב תקוע קצת. יוצא לי לבקר בבית פעם בשבוע וחצי-שבועיים בערך, לכמה שעות, וזה ממש לא מספיק לי... וגם כשאני מגיעה זה קצת מוזר, כי כשאני, אחותי, אבא והבת זוג יושבים בסלון ביחד זה מרגיש מוזר וקצת מאולץ. השיחה לא הכי זורמת. זה שהם עברו לגור ביחד, זה לא פיתרון קסם לתיקון כל השנים האלו של הריחוק. עכשיו אף אחד לא יודע איך לשבור את זה. אולי זה ישתפר עם הזמן, לא יודעת. מצטערת שאני חופרת, אבל גם מפריע לי שלא ממש אפשר לדבר עם אבא על מה שאני מרגישה. הוא בגדול רוצה לדעת שהכול בסדר ושאני מסתדרת, גישה גברית כזאת. הוא פוחד להציק לי בשאלות כדי לא לחטט יותר מדי, ואז אנחנו מדברים פחות או יותר על פני השטח. אם אני מספרת לו שרע לי, הוא אומר- כשרע לך אז רע לי, אני לא אוהב לשמוע את זה. ואז אני לא רוצה לעשות לו רע, אז אני לא ממשיכה "לבכות" לו. מזל שאפשר לבכות לכן

 

[לונה..]

את נהדרת

א.

ב. זה ישתפר עם הזמן. דברים לא באמת נשארים תקועים לנצח. גם אם זה קורה מאוד מאוד לאט, עד שאנחנו אפילו לא שמות לב - זה לחלוטין קורה. חוצמזה שבד"כ בתקופות החלשות (ככה אני קוראת לתקופות שבהן אני אובר סנסיטיב - בגלל גורמים פנימיים או חיצוניים, זה לא משנה - ומהרהרת תוך כדי הכתיבה שאולי כדאי שאני אחליף להן את השם) אנחנו נוטות לחזור ולחפש את המוכר, גם אם מדובר בשגרה מסויימת, או באנשים או בחפצים. אז את לא חופרת. זה הכי לגיטימי. ג. לגבי החתולה, הייתי מציעה לך לדבר בפתיחות עם השותף ולשקול ביחד איתו שבת ניסיון, רק כדי לראות איך היא מתמודדת עם חסרונך ואיך הוא מתמודד איתה. אני מניחה שהיא לא מייללת בשעות שאת בלימודים ובעבודה, מה גם שהיא מבוגרת, אז יש סיכוי די טוב שהיא תישן רוב הזמן, לא? ואם לא יפריע לו למלא לה אוכל ומים במקרה הצורך, זה בכלל יהיה מצוין. אבל אני לא מכירה אותה ולא יודעת עד כמה היא ורבאלית וכמה תשומת לב היא דורשת, אז צריך לחשוב גם על זה. ד. תחזיקי מעמד, יהיה מהמם. ובהצלחה.

 

[עדיהר1]

לונה - יופי של תגובה, עודדת גם אותי...

 

[לונה..]

 

[עדיהר1]

וואו באמת את מגיעה מעט מאוד

אז את ממש מגיעה מעט מאוד לביקורים שלך. כאילו - זה לא מספיק "להסניף" אווירת משפחה רק אחת לשבועיים וחצי ורק למשך שעות ספורות. והאם את נוהגת בבית אביך כמנהג בת צעירה בבית הוריה, למשל, מתקלחת, מכבסת, מדברת בטלפון, מכינה לעצמך מנת-מאכל? או שתמיד את רק "מתארחת" - יושבים בסלון יחד ומשוחחים? חוץ מזה, נראה שאת צודקת שלעת עתה אין מה לדבר עם אביך, הוא נשמע מתוח מאוד, ומודע לקוצר-ידו באשר אליך, כך שאין טעם לדבר איתו על דברים עמוקים שלך. הוא בוודאי קרוע בין רצונו לאפשר לך המשך של הבית המוכר לך לבין התחושה שלו שכן נכון לגור בצוותא עם החברה שלו באותו בית. אוי, וכמה בית אמא הוא דבר מלא רגשות, ממש פצצה של רגשות. שלך עדייה

 

[עדיהר1]

געגועים הביתה

הגעגועים שתיארת לגמרי לגמרי מובנים, ויש לי הזדהות רבה איתם. לא רק שאת רחוקה מהבית המקורי שלך, ושעכשיו אין לך משהו כל כך מלא ומורכב ועשיר - "בית", אלא בעצם את צופה בשינוי של הבית שהכרת, השינוי מתחולל מול עינייך, את רואה ועוקבת אחרי הפרטים שלו תוך כדי הביקורים שלך, והרי לא רק הבית הפיזי משתנה, אלא גם אבא שלך משתנה, מתאים את עצמו לחברה שלך. את כאילו צופה בעולם הקודם שמשתנה, עובר טרנספורמציה, את יודעת, כמו שבמדע בדיוני איזשהו אדם הופך לאדם אחר, או ליצור אחר בתהליך מפחיד שמתחולל מול עינינו. כך שאולי יחד עם הגעגועים יש לך סוג של אימה או אף כעס. אני מקווה שהגעגועים שלך לא מציפים אותך כל היום, ושיש במשך היום המון רגעים שבהם את דווקא שמחה להיות ברשות עצמך. וגם מקווה שאם הגעגועים באמת קשים, את מוצאת כל מיני דרכים להסיח את דעתך מהם. בכל אופן, כנראה ברור לגמרי ש"אין חזרה" אל העולם הקודם. תהליך האבל נמשך ואנחנו פשוט נגרפים קדימה עם הזמן. סליחה על הפילוסופיה בחצי-פרוטה... שלך, עדיה