Here in my Deep Purple dream

[הניבלונגים]

הקופה הרושמת

אנדרו לוייד וובר ורייס (במשך שנים הייתי משוכנע שמדובר ב 4 אנשים: אנדרו,לויד,וובר ורייס

) אכן יצרו את ישו כוכב עליון המעולה ואת יוסף הנחמד (שיקי היה מאוד נחמד כלפי הביצוע העברי שלו) אבל קשה לי היום להפריד בין שני אלו (במיוחד JCSP החביב עלי מבינהם) לבין אחריתם בה היה היושר האומנתי של הקופאית עצבנית מהסופר ששואלת אותי כל פעם אם יש לי כרטיס מועדון. אומנם מעולם לא הצלחתי להתיחס לשניים כאל אומנים והפרדתי בינהם לבין JCSP, שאת אהבתי אליו ייחסתי יותר לגיליאן הענק, אבל פתאום חשבתי עכשיו שיש כמה יוצרים שאחריתם מפריע לאהוב את יצירותיהם המוקדמות. בניגוד ליקי או הליידי לא זכיתי להכיר את רוב הדברים בזמן אמת כי אם קצת מאוחר יותר, כשהתחלתי להתעניין בפרוג למשל, מה שהכרתי מהרדיו של yes למשל היה Owner of a Lonely Heart הנוראי, ומה שהכרתי מג'נסיס הייתה קרירת הסולו הנוראית של קולינס, ואת את ABACAB עכשיו ABACAB נחמד בעיני עד היום ויש לו ערך נוסטלגי בעיני, אבל אולי זאת הסיבה שעד היום מבין כל להקות הפרוג הקלאסיות, ג'נסיס ו yes הם אלו שאני הכי פחות אוהב. את הביטלס אהבתי מאז ומתמיד, יחד עם זאת, קרירת הסולו של מקרטאני הייתה תמיד בעיני משהו שנע בין נחמד למביך (כן אני יודע שאני במיעוט זה בסדר), בדיעבד אני שם לב שככל שהשיר יותר מזוהה עם פול (בביטלס) אני פחות אוהב אותו, כנראה בגלל חוסר חיבה שפיתחתי כלפי יצרתו (למרות שבביטלס עצמם כמעט ולא היו לו נפילות). גם את היחס של חלק מהצעירים כאן לסנטנה, שגילו אותו "בזכות" שני אלבומיו האחרונים, ומגלים חוסר סבלנות כלפי יצירתו (המעולה) המוקדמת, אני חושב שאפשר ליחס לאותה בה אתה מגלה את האומן בשלהי הקרירה שלו ומשליך ממנה אחורה, זה קורה גם לכם או שרק אני מוזר?

 

[giloni]

אוי חמודים שלי

קודם כל גם הלידי וגם הבוס גוררים איתם את הטעות המטופשת שלי: לא JCSP אלא כמובן JCSS (נשמע כמו איזה קיצור של כתב עת היסטורי, לא ניבלונג - משהו כמו Journal for Jewish Stupidity and Sorrow

)ץ שנית, הדברים שכתבתם כל כך נכונים. אני, למשל, שמעתי את Genesis או את שאחר החברה, בזמן אמת (פחות או יותר) כך גם את וובר ורייס. למעשה, כתונת הפסים היה אחד האלבומים הראשונים שרכשתי, אי שם בתחילת ה- 70. ברור שכששמעתי לראשונה את Cats או את Starlight Express הזדעזעתי. אבל, זה גרם לי לנצור את הצמד בליבי ולזכור אותם כפי שהם היו לפני המטמורפוזיס (או טרנספיגורציה, למי שמעדיף לטינית...). כששמעתי את And then there where three של Genesis הרגשתי שמישהו מאד אהוב פשוט בגד בי. את הקול של קולינס עוד יכולתי לסבול ב A Ttick of a tail או ב Wind and wothering מכיוון שהצליל של האקט הנפלא עדיין היה דומינאנטי והשכיח את קולינס, אבל כשיצא האלבום ההוא, הרגשתי מכה. בשבילי נגמר עידן. את אותם דברים אפשר לומר על Gentle Giant שיצאו עם Giant for a day ועם Cevilian (אלבומים פשוט איומי, במיוחד השני) או כשYes יצאו עם Drama אחרי אלבום נפלא כמו Going for the one או כשמייק אולדפילד התחיל להפיק להיטי מצעדים בסריות, או כש ELP יצאו עם Love Beach ויש אין ספור דוגמאות. בכל המקרים האלה, פשוט נאטמתי, הכנסתי את החברה למגירה של הטובים והפסקתי להתייחס אל קיומם האימננטי. מבחינתי הם נותרו כמו שהיו, והיום למרות שהתבגרתי בכמה שנים, הם נשארו הרבה יותר צעירים ממני. יקי

 

[הניבלונגים]

דווקא

Journal for Jewish Stupidity and Sorrow נשמע כמו התוכן של רוב הג'ורנלים ההיסטוריים שיוצא לי לקרוא

, האמת שפשוט סומכים עלייך כל כך שאני פשוט העתקתי. יש בעיה כשמוסיקאים מזדקנים, מעטים מאוד מצליחים לשמור על רמה גבוהה לאורך שנים, אלא שמצליחים מתחלקים בדרך כלל לשני קבוצות, מוסיקאים שלוקחים פסקי זמן ארוכים בין יצירה ליצרה (רוברט פריפ וג'ורג' הריסון עולים לראש אבל יש עוד) והקבוצה השניה מכילה את פראנק זאפה. הבעיה היא כמובן עם אלו שבניגוד ליין נהרסים עם השנים, ג'נסיס yes ו ELP הם דוגמאות טובות, כך גם ג'טרו טאל, שאומנם לא ממש התמסחרו אבל על רמת היצרה שלהם בעשרים השנה אין לי הרבה דברים לכתוב, גם מדיפ פרפל, לא שמעתי הרבה זמן משהו שהלהיב אותי (מ 74 בערך) וגם הסטונס האהובים שלי עברו תקופה מעיקה במיוחד בין 74 עד סוף שנות ה 90, ועל ג'פרסון סטרשיפ אני בכלל לא רוצה לדבר. כבר היה לנו פה פעם דיון על הסיבות לזה, היום אני חושב שזה קשור לאופי של הרוק ולכך שבסיסו הוא מרדני וככל שמתבגרים קשה יותר להוציא מעצמך מרד אמיתי ואמין. היוצרים עצמם כמו שאמרת, החיים והמתים, רובם נשארו בעיני בני 20-30 צעירים לנצח, כנראה שזו עוד אחת מהפרווילגיות של כוכב רוק.

 

[ערןלוי]

אמנים שנשארו טובים גם בזיקנה

בוב דילן קופץ לראש כמובן. שני האלבומים האחרונים שלו הם שניים מהטובים ביותר שלו. אני מאוד אוהב גם את האלבום האחרון של לו ריד.... בריאן וילסון עשה דברים מצוינים בשנות ה 90 ביחד עם אנדי פיילי. חבל שהם לא יצאו באופן רשמי. מזל שאלוהים המציא את הבוטלגים. יש עוד דוגמאות כמובן. אני לא בטוח שאני מקבל את התאוריה של ה"מרדנות".... זה נכון ברוב תחומי האמנות, ולא רק במוזיקת רוק: סטטיסטית, צעירים יוצרים יותר דברים איכותיים. אבל זה רק עניין סטטיסטי ולא מחייב, יש הרבה יוצאי דופן.

 

[ערןלוי]

אמנים שנשארו טובים גם בזיקנה

בוב דילן קופץ לראש כמובן. שני האלבומים האחרונים שלו הם שניים מהטובים ביותר שלו. אני מאוד אוהב גם את האלבום האחרון של לו ריד.... בריאן וילסון עשה דברים מצוינים בשנות ה 90 ביחד עם אנדי פיילי. חבל שהם לא יצאו באופן רשמי. מזל שאלוהים המציא את הבוטלגים. יש עוד דוגמאות כמובן. אני לא בטוח שאני מקבל את התאוריה של ה"מרדנות".... זה נכון ברוב תחומי האמנות, ולא רק במוזיקת רוק: סטטיסטית, צעירים יוצרים יותר דברים איכותיים. אבל זה רק עניין סטטיסטי ולא מחייב, יש הרבה יוצאי דופן.

 

[CaerBannog]

"והקבוצה השנייה מכילה את זאפה" ../images/Emo13.gif

 

[bibi50]

HOPE I DIE BEFORE I GET OLD

שורה זו מהשיר MY GENERATION של THE WHO היא ממש מגוכחת במיוחד כשהם מבצעים אותו עד ימינו אנו. תארו לכם את הצמד חמד DALTRY+TOWNSHEND שמתקרבים לשנות השישים של חייהם מפליטים את השטות הזו בשיא הרצינות במופע אחרי מופע.... האמת היא שהם מבצעים מעולים עדין,,,,,,אולם האמינות רבותי, האמינות........

 

[ערןלוי]

אני חושב שאתה כבד מדי.

קח את השורה הזו בהומור. פיט טאונסנד - שתמיד היה ליצן - הרי לא התכוון לזה ברצינות כשהוא כתב את זה והם לא מתכוונים לזה ברצינות כשהם שרים את זה עכשיו...

 

[הניבלונגים]

דווקא לא

כשהם כתבו את MY GENERATION הם באמת התכוונו למה שכתבו, MY GENERATION היה המנון, של דור שלם שרצה לבעוט במסגרות הישנות ובדור "הזקנים" שדיכא אותם, אז נכון היום זה נשמע פאטטי, אבל ב 1965 זה היה מאטפורה למהפכה שלמה. יכול להיות שהם התכוונו שהם היו מעדיפים למות לפני שיהפכו להורים שלהם, ובייננו מי לא הרגיש ככה פעם, אבל מבט קצר על המילים יעיד שזה שיר מחאה פשוט נגד דור "הזקנים" ולא ממש בדיחה my generation/ The Who People try to put us d - down (Talkin' 'bout my generation) Just because we get around (Talkin' 'bout my generation) Things they do look awful c - c - cold (Talkin' 'bout my generation) I hope I die before I get old (Talkin' 'bout my generation) This is my generation This is my generation, baby Why don't you all f - fade away (Talkin' 'bout my generation) And don't try to dig what we all s - s - say (Talkin' 'bout my generation) I'm not trying to cause a big s - s - sensation (Talkin' 'bout my generation) I'm just talkin' 'bout my g - g - g - generation (Talkin' 'bout my generation) This is my generation This is my generation, baby Why don't you all f - fade away (Talkin' 'bout my generation) And don't try to d - dig what we all s - s - say (Talkin' 'bout my generation) I'm not trying to cause a b - big s - s - sensation (Talkin' 'bout my generation) I'm just talkin' 'bout my g - g - generation (Talkin' 'bout my generation) This is my generation This is my generation, baby People try to put us d - down (Talkin' 'bout my generation) Just because we g - g - get around (Talkin' 'bout my generation) Things they do look awful c - c - cold (Talkin' 'bout my generation) Yeah, I hope I die before I get old (Talkin' 'bout my generation) This is my generation This is my generation, baby

 

[ערןלוי]

טאונסנד

אין לי שום ספק שהילדים שקנו את השיר הזה לקחו אותו ברצינות. ובאותו זמן אין לי שום ספק שטאונסנד לא התכוון אליו ברצינות. או שזה באמת היה אירוני, או שהוא פשוט זיהה את הגל ועלה עליו בציניות. הכי סביר - שניהם. אני בטוח שהוא לא התכוון לזה ברצינות. קרא את המלים, וזכור שהוא היה אדם אינטליגנטי.

 

[הניבלונגים]

טאושאנד 2

אני זוכר תמיד שהוא איש אניטלגנטי, אחד היותר אינטליגנטית בעולם הרוק של שנות השישים, אני גם זוכר שהוא היה איש צעיר וקצת מהפכן, אין לי ספק שהוא לא התכוון לכך שהוא באמת מקווה למות לפני שיהיה זקן שהרי כמו שלימדו אותנו מורות לספרות מאז שיש מורות לספרות (ומורים שיהיה) "מייטב השיר כזבו", אבל אין לי גם ספק שלרעיון שמאחורי השיר לפחות ב 1965, הוא התכוון גם התכוון, היום שגילו הולך ומתקרב ל 1965 הוא בטח הרבה פחות מהפכן והרבה יותר ציני כלפיו (כמו מן הסתם הילדים שקנו אותו אז). יתכן גם (שוב) שהוא התכוון לתאר הלך רוח ולא להטיף לו, אבל בכל מקרה, לא נראה לי שהשיר ציני או אירוני, אבל אולי אני טועה.