help

כמהאפשר

New member
ט

להקיא, אני כל כך רוצה להקיא.

כל כך רוצה להקיא ולא מסוגלת כרגע.
 

כמהאפשר

New member
התרגיל של רחלי- טריגר

התרגיל של רחלי


תנשמי, תנשמי
תעצמי עיניים, תנשמי,
ששששש, תנשמי...
תנשמי, תנשמי.. ששששש





שששש.....





שששש



תנשמי.....

(מילים של שיר, לא כותבת -אאוטינג-)

מסך ריק

ששששש

הכל עומד, הכל עולה
האוכל עולה
הכל עומד בגרון
ששש, עוצרת את זה, עוצרת הכל.
הכל מתערבב, הכל מתערבב בפנים, הכל מתערבב ועוצר בגרון. עוצרת את זה.
רוצה רק ללחוץ את האצבע בגרון, רוצה רק להוציא את זה, הצורך ללחוץ ולהוציא את זה ממני, לרוקן, להקיא, להיות נקיה(לעזאזל, מבינה את המושג פתאום של "להרגיש נקיה"...)



הכל מתערבב.




רוצה לחזור לאתמול.
מרגישה שפספסתי יום.


פספסתי. הרסתי.
אכזבתי.



ללכת לישון. שהנשמה שלי תיקרע מול הדבר הזה..

























אני רק רוצה חיבוק.
אני רק רוצה חיבוק.










































לעזאזל.
 

כמהאפשר

New member
תפוז אידיוט שלח באמצע

לא נפילה, לא נפילה....

לא עכשיו...






לא עכשיו.
לא יותר מהבולמוס הזה.








אל תקיאי.
אל תחשבי.
אל תקשיבי.
אל תתרגשי.






תחסמי.
הכל.



הכל.





שקט, ילדונת.
שקט, ילדה יפה.
הכל בסדר.





תאהבי את עצמך.
קודם כל- תאהבי את עצמך.


נפלת- אל תפלי עוד.






תאהבי את עצמך.










שששששששש, וכל השאר לא משנה.
מה שחשבת, מה שהרגשת,
כל מה שחסמת, כל מה שהדחק
כל מה שהעפת וטאטאת והאפרת עכשיו- עזבי, שחררי,תרפי.










ששששששששששש
תנשמי. שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה.
אוויר נקי. אוויר צח. אוויר טוב ומשחרר וצלול.




ילדה יפה ומקסימה שלי.
שששששש..
אני כאן.
 

כמהאפשר

New member
אני רוצה לכתוב אבל לא יודעת מה...

רוצה לברוח מעצמי. מתוכי.
מרגישה שכולם כועסים עליי.
שכולם מאוכזבים ממני.
שכולם אומרים "בסדר, ידענו.. לא חדש..."

וכל מילה שאני כותבת עכשיו או כל שניה שאני ממשיכה להתנהג/לכתוב, להיות איך שאני רק ממשיכה את זה.
ואני ככ רוצה שמישהו יגש.. וההתעלמות, הקור, הדרישה הזו בעסקים כרגיל.
ב"בגרות", כביכול...






זה מוות פנימי.


איך בגרות, ממתי בגרות זה לא להרגיש.
ממתי לחבק זהלא בוגר?
ממתי כאשר מישהו חלש זה להיות תינוק?
ומה רע בלהיות "תינוק"? מה רע בזה, רגשית?




אלוהים.
 

כמהאפשר

New member
"זה מה שהיא. ידענו את זה. לא ציפינו אחרת"

זה מה שהם חושבים.


"ידענו את זה.
אבל טוב שזה בא עכשיו ולא בעוד שבוע.

לא חדש.
לא פעם ראשונה. ואל שניה. ולא שלישית.



זה מה שיש לנו להתמודד איתו. זה מה שנתמודד איתו.
בסדר, זאת החלקה שלנו.
בסדר.
אנחנו כבר יודעים. ומכירים.
בסדר.
שום דבר חדש.
נעבור גם את זה.."



ואני תוהה איך כל מה שהם רואים זה כדור/גוש זדוניות, רוע, איבה.. יושב בפינה.
כדור טינה ואיבה.

ולא אימה וכאב והתפרקות. וטלאים טלאים לא מחוברים אחד לשני, אפילו. מחוברים במחט כל כך חדה- על בשר חי
 

כמהאפשר

New member
אני לא יודעת.

איך משהו יכול להיות קיצוני כך ואחר יראה אותו קיצוני אחרת- הגיוני לי(לא מבינה, אבל הגיוני..)


אבל איך איך אפשר לעצור,
איך לא רוצים לעצור, לרגע למצוא בתוכך את החמלה.. הסבלנות. הרחמים.. ההבנה.
האמפתיה...
להביט קצת אחרת.
למצוא פתח כפתחו של מחט. לסיכוי הכי קלוש, הכי קטן שיש סיכוי שזה אחרת.
לאחוז הקטן שזה אחרת.
לראות את הדברים שונה.






איזה "מילים יפות". איזה "משפטים יפים".
איזה...


ככה אני מדברת.
לקלל?
לדבר בשפה אחרת?
כשאני צועקת- זה לא טוב. כשאני מדברת אחרת- את הולכת.
כשאני לא מדודה- את אומרת לא לדבר ככה.
וככה- את לועגת. את מבטלת.
מבטלת אותי, אמא, אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!




תשמעי אותי כבר, לעזאזל, תשמעי אותי כבר!!!!!!!







"השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שלי"
אבל אני כבר לא רק שותקת.
רק תשמעי אותי כבר, כשאני מנסה גם לדבר.
תשמעי אותי כבר, גאד-דאמ-יט.
 


 

כמהאפשר

New member
תודה, אור יקרה.

תודה על הקריאה, ההקשבה, החיבוק,
השקט ובו מעבר למילים.
על החמלה.


תודה.
 

someone343

New member
בכל ההודעות

קרעת אותי... כמה כאב
כואב לי לקרוא, ממש
אני כל כך מבינה אותך
חיבוק חזק
אני כאן
 

כמהאפשר

New member


האמת היא שגם אלייך, לרוב, אינני מוצאת מילים.
לא להודעות ולא לתגובות שאת מצליחה למצוא בתוכך את הכוח בכל זאת להגיב לי.

כי ההודעות שלך כל כך נוגעות בי,
כי אני כל כך מבינה.


לעתים מתחושות ההוווה.
לעתים משרידי או זכרונות תחושות של פעם.
אבל יודעת בדיוק איך זה מרגיש.



תטדה שאת תמיד מוצאת בך את הכוח לפתוח עוד הודעה, על אף שאת יודעת שהתוכן יחלחל ויגע ויהפוך..
תודה על שאת מניחה לדברים לגעת.

תודה על ההתיחסות, הרגש.
תודה.

שמרי על עצמך, ילדה..
 
אני שמחה

(שמחה בהעדר מילה אחרת) שיש לך מקום לכתוב בו את כל זה, גם אם אנחנו לא טיפול ולעולם לא נספיק.

אני חושבת שזה שרשור מכמיר לב ועצוב לדעת - אבל גם מחזק - שאת המילים המנחמות את צריכה לומר לעצמך. יכול להיות שאמא שלך אף פעם לא תהיה האמא שאת צריכה. כנראה שעד עכשיו, לפחות בכמה מובנים, היא לא היתה לך. ועדיין, תדעי רוך ועדינות. מעצמך. כי ממה שכתבת פה (בשרשור הזה, לאחרים) יש בך מהאמהות הזאת שאת כל כך חסרה. הלוואי שתמשיכי להפנות אותה אלייך, היא מגיעה לך. אז (ואי אפשר להציל אותך מאז, לצערי הבאמת גדול) ועכשיו.


איך את מרגישה היום?
 

כמהאפשר

New member
תודה לך.

יש כל כך הרבה בהודעה הזאת שכתבת.

"יש בך מהאמהות הזאת"..
תודה לך, תודה לך על זה.

הלוואי שתמשיכי להפנות אותה אלייך, היא מגיעה לך.
אז (ואי אפשר להציל אותך מאז, לצערי הבאמת גדול) ועכשיו.

מנסה להפנים, כל מילה.
מנסה ללטף אליי, כל מילה.
מתישהו, איכשהו- כל הכעס, כל הכאב, כל הכל- הפכו רוך..


תודה לך.
 

כמהאפשר

New member
כמו hory0..

כן.
קשה להפנים.
קשה להגיב.
קשה לקבל.

קשה למצוא מילים שאני לא מרגישה מקבלת מספיק איתן.
שאני מרגישה ש-את מרגישה שהעברתי את התודה שלי מספיק.
את ההערכה.



אבל כן,
שמעתי אותך.
כן, קיבלתי.


וכן..
כל כך, כל כך מעריכה כל קריאה.
כל הקשבה.
כל תגובה..


את היחס.
האכפתיות.


כן.
כל כך.



כל כך.
 
למעלה