dance with sad
אוי נו, שוב זה קרה לי- התחלתי לכתוב, וזה פשוט נמשך ונמשך ונמשך עד שאמרתי שלאף אחד לא יהיה כח לקרוא את זה, ומחקתי הכל ואני אתחיל מחדש. קודם כל, קשה לי להאמין שמישהו לא חווה כאב כלשהו במהלך חייו, וגם אם הוא קיים איפשהו- אני לא מקנאה בו לשניה. אמנם הכאב לא חייב להיות סטייל הביוגרפיה של טורי, את זה אני לא מאחלת לאף אחד, אבל מספיקים גם רגעים קטנים, משברים קטנים. רק ככה לדעתי אפשר לגדול ולצמוח, וגם להעריך את מה שיש לך ביד. אני מנסה לחשוב על הרגעים המאושרים שלי, על ההישגים שאני שמחה בהם, ותמיד הם לוו בכאב כלשהו, ורק כשבאמת יש את השילוב הזה לדעתי, אני יכולה באמת להעריך את מה שיש לי ומה שהשגתי. ככה שלא נראה לי שאפשר לחיות בדרך אחרת, בלי כאב, ולדעתי זה בכלל לא משהו שלילי. כמובן שהכל במינון, ואני לא חושבת שכולם צריכים לעבור מעשי זוועה, ממש ממש לא, ואני לא מאחלת את זה לאף אחד, אבל כן חייבים מידה מסויימת של כאב וסבל. גם לדעתי, רק כשבאמת משלימים עם הרגעים הקשים שעברנו בחיים, וממשיכים הלאה, נהיים אנשים חזקים יותר, טובים יותר ושלמים יותר. רוב מה שלמדתי על עצמי, לא למדתי ברגעי האושר... ולגבי החלק השני של השאלה- לגבי הצורך לחוש בכאב, הרצון הזה לבכות מאמנות על כל סוגיה, או סתם לבכות בלי סיבה, לדעתי זה באמת צורך קיומי. אני לא יכולה לחשוב אפילו על לא לבכות בכלל לפרק זמן ארוך. אין דבר יותר משחרר מזה לדעתי. זה יכול להשמע הכי "יומני היקר שלום", אבל בצבא באמת שהדבר שהיה לי הכי קשה איתו היה המחסור הזה בפרטיות, וכשאין את הפינה הזו לבכות בה בלי שאף אחד ייראה ויתחקר ויתעניין... אני זוכרת איך בגלל זה העדפתי להמשיך לישון במיטה העליונה, ששם אפשר להצמד לקיר ואף אחד לא ראה שאני שם (בעיקר עם השמיכת פוך הענקית), ופשוט מצד אחד להעלם מכל העולם, ובצד השני הכי להיות עם עצמי באותו הרגע. אני באמת הרגשתי אז שאני חייבת את זה לעצמי. זה גם לפעמים בא לדעתי כדי להראות לעצמנו באמת שאנחנו חיים, כי לחיות זה להרגיש רגשות על כל גוניהם. בגלל זה כשאני אפסיק לבכות, והצורך הזה ייעלם לגמרי, אני אתחיל לדאוג... ולגבי הכאב ביצירות שונות- פיונה אמרה מתישהו בראיון, שהיא כותבת על הדברים הכי עצובים, בגלל שכשעובר עליה יום טוב היא רוצה לחוות אותו, ולא ללכת לפסנתר ולכתוב. לדעתי זה גם נכון הרבה פעמים לגביי כצופה. ברור שהרבה פעמים בא לי לראות "סתם סרט", אבל הרבה פעמים אני רוצה לראות סרט כדי לברוח, אבל לא מסוג האסקפיזם של הקוסם מארץ עוץ וכל זה, אבל זה מגיע בדר"כ באמת בשלבים שבהם אני רוצה רק להיות עם עצמי. רק אני, חושך ו24 תמונות בשניה... כשכיף לי ואני מאושרת, אני יוצאת ונפגשת עם אנשים. אני לא רוצה לעצור הכל לשעתיים, ואז הסרט מרגיש לי פשוט כמו הטריגר. מה ששחרר את מה שרציתי שישוחרר... חוץ מזה שתמיד מוזיקה, סרטים וכל יצירה אחרת, מזכירה לי סיטואציות מסוימות, אנשים מסוימים וסוגים מסוימים של כאב, ככה שהם באמת מייחלדים אותי עם הכאב של עצמי, כי בסופו של דבר זה לא תמיד משנה כל העלילה, אלא רק הרגשות שהדמויות חוות... אוי נו, זה שוב יצא ארוך, אבל כנראה שאני לא אצליח לקצר את זה בהרבה... בקיצור- אני באמת מאמינה שצריך לחוש כאב מדי פעם כדי להתפתח כאנשים ולהעריך את הרגעים הטובים שיש לנו בחיים (הכל יחסי- אין מה לעשות), וגם ברגע הכאב יש תחושת פורקן אדירה... מזוכיזם רולז.
And Im so sad like a good book...למה בעצם? למה דוקא השירים העצובים הם אלו שתופסים אותנו, הסרטים שמשאירים אותנו עם דמעות בסוף. איפה אתם עומדים ביחס הזה של כאב > / < / = חיים (מחק את המיותר) ואיך אתם משייכים את הפרספקטיבה הזו לטורי: מתים עם בויז או שביקיפר להמונים? חפירה נעימה, וכמו שהמורה שלי לספרות הייתה אומרת- "תפרקו את השאלה לסעיפים
".
עוצב באמצעות תפוז-פד
