East VS West.

[MetalSinagouge]

East VS West.

הקדמה קצרה שאפשר לדלג עליה, אבל עדיף שלא: התחלתי להתעניין בפילוסופיה לפני חצי שנה בערך, אני מניח שהשאלות החשובות באמת תמיד היו שם איפשהו (אני לא מדמיין לעצמי אדם שלא שואל שאלות כאלה). חשבתי על הרבה דברים כמו טבע המציאות (בעיקר על הרעיון של חלום שאפשר למצוא אצל דקארט, בודהיזם, טאויזם, המטריקס וכו') ומשל המערה, על משמעות החיים (או יותר נכון חשבתי על לחשוב על זה, לא היה לי מושג מאיפה להתקיף את השאלה הזו). ככל שרציתי לחקור יותר ויותר גיליתי שהפילוסופיה המערבית, ברובה לא כל כך מתאימה לי. אני מזדהה עם הרעיון של חקירה סוקראטית, ודוחה את הרעיון שבלי מיתוסי בריאה ואלים מערכות המוסר יתפוררו. אבל רוב הפילוסופים בסופו של דבר כותבים בצורה מאוד מסובכת (גם בגלל הבדלי תקופות כמובן) וגם בצורה ריקה. כל מיני מושגים, א-פריורי, ניהליזם, הוא-הרואה-את-עצמו, אין סוף ועוד. אני מרגיש שזו אוננות פילוסופית שלא מובילה ל-אושר- (אושר הוא, כפי שאני רואה המטרה שיש להגיע אליה, אולי אני טועה וזה לא אושר, או שאין מטרה). ניטשה אולי שיחרר את העולם מאלוהים, אבל הוא השתגע, דקארט סתם חיפש שיטה מדעית, סוקראטס הורעל, שמעתי ששופנהאור היה ממש בן זונה וכו'. כאנטי-תזה לזה באה הפילוסופיה המזרחית (אני בעיקר מדבר על טאואיזם וזן). לפי המקורות הלא מהימנים (ויקיפדיה) היא יותר פראקטית. פחות עוטפים את הדברים במילים (גם אם בכמה מילים אפשר להסתיר משמעות שלמה שאני לא מצליח להבין, כמו בטאו טה קינג של לאו צה). גם שם אין אלים כמו אצל ניטשה (כמו במשפט המשעשע: אם אתה פוגש בבודהא בדרכך הרוג אותו) ואולי הדבר הכי חשוב- יושבים הרבה במדיטציה ומקבלים מכה ממוט במבוק על הגב מדי פעם. שאלתי היא זו: האם נכונה היא ההפרדה בין מזרח למערב? האם אפשר לחבר בין 2 הדברים (למשל חקירה מדעית של שיטות רחניות), האם מישהו פה התנסה באומנות לחימה\מדיטציה כזו או אחרת?

 

[hilabarak]

קודם כל, יש ך שאלות מרתקות

שנית, אני יכול לתת את זווית הראייה שלי לנושאים הללו, אולי יתרום לך ואולי לא. כמוך אני מאוד מתחבר דווקא לתורות המזרחיות ומסכים שיש מעין 'אוננות שיכלית חסרת תוחלת' בתורות המערביות. אני חייב לציין למען הסדר הטוב שאני מכיר הרבה יותר טוב את תורות המזרח, ולכן אולי האמירה שלי על תורות המערב פוגעת בהם שלא לצורך. אני אישית הייתי עושה הפרדה מהסוג הזה - 1. תורת הבודהא (זו שאני מתחבר אליה הכי הרבה) - תורה שמשלבת חקר מדעי ושיטות רוחניות. בודהא כחוקר טוב קודם הגדיר את הבעייה באותן 4 אמיתות מפורסמות - יש סבל, מקור הסבל היא התשוקה, יש פתרון לסבל, הפתרון לסבל הוא בדרך המתומנת. הדרך המתומנת היא : הקשבה נכונה, חשיבה נכונה, עשייה נכונה, דיבור נכון, קשב נכון ועוד כמה שאינני זוכר. בעיני הוא לקח את מהות האדם, ותרגם אותה בצורה ברורה, כוללת ניתוח הבעייה והפתרון וכלים מעשיים (בהמשך הוא מגדיר בדיוק מהי חשיבה נכונה ומהו דיבור נכון וכולי). מקופלת בתוך גישה זו אמירה 'כבדת משקל אחת' - אל לבודהיסט להאמין לשום דבר שלא התנסה בו בעצמו (כולל לא גלגול נשמות או דבריו של הבודהא עצמו), כל מה שהבדוהא נותן אלו המלצות אותן על האדם לבחון וליישם ולהיווכח בעצמו. כל דיון אחר על תחילת היקום או סופו או מוות וכולי, מחוץ לדיון של הבודהא והוא מסרב לענות עליו. הוא טען "יש לי ספקולציות משלי בנושאים אלו, אך אינני רואה איך הן ישרתו את האדם במסעו לנירוונאה". 2. כל מיני תורות ש'מזיינות' את השכל על מהות האדם והחיים, בלי להסביר מה ואיך ולמה, סתם אוסף של גיבובים חכמים של הפילוסוף, בלי שום סדר ותכלית ומבנה. מספר נושאים כלליים שעלו בדיון שלך : 1. טענת " אני לא מדמיין לעצמי אדם שלא שואל שאלות כאלה" - תתפלא 98 אחוז מהאנשים לא שואלים או מתעניינים בשאלות אלו. אנחנו נראים להם מאוד מוזרים. שאלות אלו הן שאלות ברמה של 'מנהל' ששואל לאן הולכים ואיך הולכים. ורוב האוכלוסייה לא מנהלת מטבעה. אפילו מנהלים גדולים בעסקים לא שאלו עצמם כמעט מעולם שאלה רגשית. 2. "האם מישהו פה התנסה באומנות לחימה\מדיטציה כזו או אחרת? " - ראשית מדיטציה היא אחד מאותם כלים להגיע לחשיבה נכונה (באותה דרך כפולת שמונה של הבודהא -הרעיון נולד מאות שנים לפניו הוא רק אימץ אותו). שנית כאחד שהתנסה רבות במדיטציה, יש לה שתי משמעויות עיקריות בעיני - א. פיתוח יכולת מנטלית לא להיצמד למחשבות. מעין כושר מנטלי. כמו שבחדר כושר אנחנו מפתחים כושר שאיננו משמש אותנו דווקא כדי לרוץ, אלא בכלל. ככה גם המדיטציה משמשמת ככלי לפיתוח כושר מנטלי. אבל זה כמו חדר כושר, אינך יכול לעשן ולאכול גרוע וללכת לחדר כושר. גם בתחום החשיבה, עלייך ללמוד לשלוט במשחבות שליליות לטפל בבעיות פסיכולוגיות ולהוסיף על כך מדיטציה. ב. עונג רגעי שנובע באותו זמן של עשיית המדיטציה. בעיני אותו עונג עלול לגרום להתמכרות, כי הוא איננו שונה מעונג של סמים (לדעתי הגוף מפריש גם חומרים מסויימים). אלו שמתמכרים לעונג המדיטציה, אינם שונים מאלו שמתמכרים להימורים או חדר כושר. 3. "אושר הוא, כפי שאני רואה המטרה שיש להגיע אליה, אולי אני טועה וזה לא אושר, או שאין מטרה" - בעני אושר איננו יכול להיות מטרה. האמת השנייה של הבוהדא מדברת על כך, מהות הסבל היא התשוקה וההצמדות, והניסיון להיות מאשור בכל רגע, הוא בהחלט אחד הדברים שאנחנו נצמדים אליהם ומשתוקקים אליהם. אדם שפונה לאיזון כדרך חיים, יודע להתמודד עם אושר ועם כאב. אדם שרוצה תמיד אושר ימצא עצמו לרוב אומלל. כי בימים שיהיה מאושר יפחד מסיום האושר ,ו בימים שיסבול יכאב פי 5 מזה שיודע שיהיה כאב. איזון הוא ניהול, שבעצם אומר "אני רוצה להיות כמה שיותר מאושר וכמה שפחות עצוב, אבל אני מקבל את הכאב ואת חוסר האושר כחלק מהחיים". 4. יש צורך לדעתי לעדכן את בודהא לימים מודרניים. פעם הספיק ללמד אנשים קשבנכון וחשיב נכונה וכולי. היום אנשים נדרשים להבנת זוגיות והורות והגשמה עצמית ומקצועיות וכולי. ההורות כמובן מתבססת על קשב נכון לילדים וג\דיבור נכון לילד והקשבה לעצמך וכולי, אבל יש צורך קצת יותר לפתוח את אותם נושאים שבודהא דיבר עליהם בשפטות רבה מידי (כמובן בגלל שהוא חי לפני 2,500 שנה ואז החיים היו יותר פשוטים והתפקידים מוגדרים. וסביר להניח שמספיק שהתאמצת בקשב וחשיבה וכבר היית אדם נפלא ומאושר יחסית לסביבה).

 

[The Ghost Hunter]

איזה דיונים מעניינים ../images/Emo13.gif

צריך כאן יותר כאלה!

 

[MetalSinagouge]

ואו 98% ../images/Emo2.gif

אני לא יכול, אולי לא בצדק, שלא להרגיש עליונות לעומת אנשים שחיים את הUnexemined life שלהם. אני לא רואה בעצמי מנהל במובן היום יומי של המילה, אבל... אם נמשיל את זה למצבי שינה והתעוררות (בודהא, מטריקס וכו') זה משהו שאני יכול להזדהות איתו (כמובן שאדם אחר יכול לטעון שאני בעצם ישן בדיוק כמו האחרים, וסביר שזה יהיה די נכון. נראה לי שקונפוציוס אמר משהו בקשר לחקירה מטאפיזית, תלמידו בא אליו וביקש ממנו לספר לו על איך להתמודד עם רוחות בעולם המתים. קונפוציוס ענה לו "קודם למד להתמודד עם עולם החיים". לפעמים אני תוהה האם בכלל יש תשובה למשמעות החיים כמו שאנחנו רגילים לתשובה, משהו מסויים וברור. אני מניח שלא, כי כולנו שונים, אבל האם יש משהו בכלל? מצד אחד- אם אין אז זה טוב, כי יש חופש. מצד שני זה יכול לתרום ללאבד כיוון. 'החיים הם סבל' זו הבחנה נראית כל כך נכונה ופשוטה. משהו שברור לכל אדם. עוד נקודה לטובת הנגישות של המזרח. לפעמים אני חושש שאולי המוח שלי לא מתאים למזרח כי גדלתי בסביבה כזו או אחרת (למשל אצל היפנים יש מיליון ואחד מנהגים בקשר לכל אספקט של החיים, אני מניח שזה נובע מתרבות הסמוראים שגם להם הייתה פילוסופיה, וזה משפיע על החשיבה שלהם עד היום) הבעיה שהתורה המערבית ששמתי עליה עין היא קשה. אם יצא לך לשמוע על אליסטר קראולי, יש לו ראש מערבי לכל דבר- הוא יצא נגד הפיוריטניזם, נגד הנצרות וכו', אבל הוא לוקח אותך במעגלים, בדרך של כתבים קשים מאוד ופראקטיקות מוזרות. בזן פשוט יושבים ומודטים.

 

[hilabarak]

אני חושב שמצב ה'התעוררות' מוערך יתר על המידה

אם ניקח שני אנשים : 1. איש כריזמטי רציני שמשרת את עמו ומשפחתו, ולא ממש עוסק בשאלות מהות הקיום (חוסר זמן או ממש עניין). פשוט פועל בצורה רצינית ועניינית (אפשר לקחת סתם דוגמא את שמעון פרס, שאני מניח שעוסק הרבה יותר בשאלות בנושאים מעשיים נניח לגביי עתיד העמים או הצורך בכור גרעיני ופחות במהות האדם). 2. אדם כמו ניטשה שבפועל חוץ מלשאול שאלות לא ממש עשה מאום עם חייו. אני די בטוח שאם היו מאלצים אותנו שאחד מהם יהיה אבא שלנו, היינו מעדיפים את שמעון פרס ולא את ניטשה (שוב באינטואיציה ולא בפועל, לא ממש למדתי את קורות חייהם). אני חושב ששאלות הן כלי ניהולי מצויין, הן עוזרות לאדם לגבש את זהותו וחייו ואת ההגשמה העצמית שלו וכולי. אבל הן אינן עומדות בפני עצמן, זה בערך כמו להגיד שעובד שמבין במחשבים הוא עובד עדיף על עובד שלא מבין במחשים. יכול להיות עובד שלא מבין במחשבים, אך יש לו ראייה טובה ויחסי אנוש מעולים ואינטואיציה טובה, והוא עדיף כמנהל על פני אחד שיודע מחשבים אך אין לו שום כישורים חוץ מאשר מחשבים. וזו דוגמא מעשית, יש המון אקדמאים בתחום ההנדסה והכלכלה נעדרי תפיסת מציאות טובה ונעדרי הבנת יחסי אנוש, שמוציאים עבודות ודוחות שאין בהם תוחלת. ויש אקדמאים שמתקשים עם המחשב, אך יודעים להפיק ניתוחים ריאליים ומועילים. וליסכום אני אחזור לאחד המורים האהובים עלי - הבודהא. הגיע אליו תלמיד שאמר לו (בערך) "עד שהבודהא לא יענה לי על השאלות הללו, לא אוכל להיות תלמידו : האם יש סוף ליקום ? האם הנשמה נצחית ? האם הנשמה קשורה לגוף ......." והבודהא ענה לו (בערך) "אתה כמו אחד שירו בו חץ, והוא אומר לרופא שעד שהוא לא יידע מי ירה בו ומה צבע עיניו ומאיזה מעמד הוא, לא יסכים להוציא את החץ. אתה עלול למות ולא לקבל תשובות לשאלות. אני לא הבטחתי אף פעם שאתן תשובות לשאלות אלו. יש לי ספקולציות משלי, אך אינני חולק אותן, כי הן אינן נראות לי רלווונטיות לאותה דרך אל השחרור עליה אני מדבר" אני אישית כמו הבודהא, מעדיף תכלית. אם אני רואה אדם מגשים וממצה ומגדל ואוהב ומפריח, אז סבבה - שאל או לא שאל, אין לזה משמעות. אם אני רואה אדם מתקשה להפריח ולהגשים ולאהוב ולחיות, אני אציע לו לשאול שאלות כדי למקד עצמו, אבל סתם ככה להגיד ש שאלות, זה דבר נעלה - נהפוך הוא, הרבה מהמדוכאים ששלא עושים כלום שואלים שאלות, לפעמים צריך לעשות (לפעמים גם לשאול, אבל לרוב לעשות).

 

[MetalSinagouge]

../images/Emo45.gif

מאוד אהבתי את מה שהבודהא אמר פה. ואני מסכים לגמרי עם האלגוריה- וזה בדיוק העניין- לדעתי השאלות הן חלק מהדבר, כי אחרי התאוריה באה הפראקטיקה. סתם דוגמא- אם ניטשה הסיק שאלוהים מת- אז הרי מנדט לחופש כל כך גדול. או למשל למצוא את הרצון האמיתי על פי התורה של אליסטר קראולי- החוק שלו הוא Do what thou wilt shall be the whole of the law. יש פה את המילה DO. לעשות, לבצע את הצו שהאני הגבוה או מה שלא יהיה אומר. הבעיה, כמו שהזכרתי זה שבעוד שבזן אומרים לך: שב ומדוט, רוב הכתבים של קראולי הם כמו הוראות להפעלת מכשיר וידאו. הוא לא קל (הבאתי אותו כדוגמא כי אני מתלהב במיוחד מהתורה שלו).