Do you wanna be like Jagger

[arieltr]

Do you wanna be like Jagger

אז הנה פה משמאל עץ הדייט'ס של מיק ידידנו.
כלומר שלוחה מעונפת נכבדה ביותר ובטח יש עוד שלא נכנסו מפאת חוסר פירסומן.
אז אני מביט בכל העסק וכן, זה מאוד נחמד. בייחוד אם מתמקדים נניח בסיקסטיז. או בכל דבר עד הניינטיז. או עד האייטיז. לא, בעצם רק עד ג'רי הול. והאמת לא בגלל הבחורות. לדריל האנה שמורה אהבתי עוד מימי שבט דב המערות. כל השאר אמנם לא תמיד לרוחי אבל מה שחשוב הוא שהן היו טעמו של ג'אגר. למרות שמשהו שם רומז שהוא גם לא בטוח כל כך מה הוא מחפש ומה לרוחו.
כלומר הוא חשב שאולי מדונה היא המדונה. טעות מובנת לחלוטין. או קרלה ברוני איז דה וואן. כאילו מי לא חשב כך גם לפחות פעם בחייו? אנג'לינה ג'ולי? מה הוא איבד הראיה לקראת סוף הנייטיז? דייט אחד הפך לעוד ילד, הפעם עם לוסיאנה. טוב. ועוד דוגמנית תחתונים ועוד דוגמנית גרביים ומה רוצה גברת הצעירה ממנו ב-34 שנים? וזה בסוף לא באמת עבד להם. וואלה. את זה היה קשה לנחש אין מה לומר.

בסופו של דבר נשאלת השאלה האם כל הגברברות האלה, שללא ספק אינן שא תמים, פשוט רדפו אחרי 'פרסום ותהילה', או שדווקא אצל מר אנפיית'פול ג'אגר, כמו ילד קטן בחנות ממתקים, פשוט אין הרבה מושג מה הוא באמת רוצה, למרות הפירסום והתהילה שכאמור אמורים לאפשר לבנאדם בחירה יותר נוחה לחיים שלו. אחרת מה הם באמת שווים. וזו באמת שאלה מעניינת.

כאמור אין נוסחה אחת (או שמונה) נכונה ביותר לחיות את החיים ולבטח לא אצל כוכבי רוק התשובה לפשוטי העם התקועים במערה עם הלפטופ בלי בטריה רזרבית. אבל לא יודע למה, משום מה, לא מתקבל הרושם שמיק פיצח את העניין מספיק לעומק. נקווה שיצליח להתאושש מהנוכחית וימשיך את הדוקטורט בנושא.

יצא צהוב מדי. סורי.

 

[ציףציף1000]

נראה שמה שג'אגר רוצה זה

לשבור את שיא גינס בזיונים. או לפחות להיות חופשי לבלות עם כמה נשים שאפשר, המעוניינות בו. מבחינת הנשים, מלבד חברותיו בשנות השישים ואולי ג'רי הול ולורן סקוט המסכנה, מה שהן רוצות ממנו זה אפשרות לסמן V ביומן הכיבושים שלהן, כך שיוכלו להשוויץ בפני חברותיהן. באחד מהספרים הסנסנציוניים עליו שיצא כמדומני בשנה שעברה (לא קראתי) העריך הסופר שג'אגר שכב עם אלפי נשים - ומאות גברים - במהלך חייו. גם בלי הוכחות, זו הערכה לא-בלתי-סבירה. יש לו 7 ילדים, מ-4 נשים שונות.

לורן סקוט היא האשה השלישית -לפחות - שניסתה להתאבד בגללו. כריסי שרימפטון ניסתה להתאבד כאשר עזב אותה - לאחר בגידות חוזרות ונשנות - באמצע שנות השישים. ומריאן פייתפול ניסתה להתאבד ב-1969, בין היתר בגללו. היא גם היתה מכורה לסמים כבר בשלב זה, ובשילוב עם מותו של בריאן ג'ונס, נכנסה לסחרור ממנו לא יצאה עד שנות השמונים.

ג'אגר לכאורה הוא אדם משכיל ולא טיפש. הוא היה אמור ללמוד מהנסיון או לפחות להגיע לתובנות, מתישהו ב-70 שנות חייו. אבל כנראה כשיש הרבה כסף, כל השאר פחות משנה: בראיון לא מזמן הוא הגדיר את לורן סקוט כ"מישהי שאני בערך יוצא אתה", בעוד על פי השמועה הוא המשיך להתראות גם עם נשים אחרות.

 

[חובבת מוזיקה]

גם נשיא צרפת לשעבר סרקוזי חשש ממנו...

כשהוא פרש מהנשיאות, רכש דירת יוקרה בלב פריז לו ולקרלה, אבל כשנודע לו שג'אגר מחזיק דירה באותו בניין, הוא ביטל מיידית את העיסקה...

 

[oren29at]

המעניין בג'אגר הוא

שלפחות לפי מה שידוע לי, ושראיתי פה ושם, ג'אגר הוא האיש עם הרגליים על הקרקע בכל מה שקשור להרכב שבו הוא חבר. הפיכחון (הזה לפחות) שלו מודגש כמובן על רקע הביוגרפיה ה, איך נאמר, עשירה של חברו ורעו ק. ריצ'ארדס.

אולי בגלל כל הסדרות והסרטים האמריקניים התרגלנו לזהות התנהגות מינית "אקטיבית" עם איזה גורל אכזר שמצפה לגיבור בסוף הדרך (הדוגמה האחרונה היא Mad Men). ג'אגר, אולי, פיצח את השיטה. ואולי לא, כפי שאפשר להבין מההתאבדות של ל'רן (מה זה ל'רן? ככה אבא ואמא שלה קראו לה?) סקוט

 

[ציףציף1000]

סתם לידע כללי

יש דוגמניות שבוחרות בשמות-במה "אקזוטיים" כחלק מהמיתוג שלהן. זה היה נפוץ יותר בעבר. לורן סקוט היתה בכלל מאומצת. הוריה המאמצים קראו לה לואן לורה במברו. רק כשעברה לדגמן בפריז, בגיל 16, היא אימצה את השם ל'ורן. כמו "אימן" וכמו "טוויגי" ו"ג'יאה" ועוד.

אימוץ שמות במה נפוץ גם בתחום המוזיקה, כמובן. כאן זה בעיקר גברים ששינו את שמותיהם, אבל לעיתים ניתן למצוא גם את ה"מדונה" וה"קשה" וה"אדל" וה"מ.י.א" וה"שר" וה"ביונסה" ועוד זמרות עם שם פרטי בלבד, שהוא שם המותג שלהן, מלבד שמות-במה "רגילים". זה לא ממש שונה מה"הוט" וה"יס" וה"ילו" וה"G" וכו'.

 

[ציףציף1000]

מצד שני

אני יודעת יותר על שיווק מאשר על רכילות (או אופנה). את שמה של לורן סקוט ראיתי כתוב לא יותר מתריסר פעמים במשך השנים. לא ידעתי עליה כלום עד השבוע, חוץ מזה שהיא עוסקת באופנה ושהיא יזיזה של ג'אגר.

 

[oren29at]

כולם מותגים כולם

ברור, ברור. הבעיה מתעוררת, בדרך כלל, כשאותו/אותה סלב/ית עם שם מוזר עובר לקטגוריה פומבית שאיננה תחום סלבריטאיותו- פלילים בדרך כלל, או מוות. אז נשאר שם הבמה, שברגיל משדר איזה זוהר או קסם, והופך למין סרח עודף שמידלדל מהגופה (או הנאשם) בחוסר חן וללא קשר.

 

[ציףציף1000]

לפעמים זה גם עובד בכיוון ההפוך....

ידידים שלי שצופים בערוצים המסחריים בטלוויזיה טוענים שיש איזושהי פרסומת לאופנועים בכיכובו של ה"אופנובנק" (המקורי).

מצד אחד - רק בישראל.

מצד שני - למה לא? הרי הוא בלאו הכי קשור לאופנועים. זו, לפחות, החשיבה של החברה ששכרה אותו כפרזנטור.

 

[IORR]

ב class system של בריטניה

ג'אגר הוא איש מעמד בינוני גבוה - ריצ'ארדס הוא בן מעמד נמוך. זה מאוד משמעותי באזור לונדון (ודומה מאוד לצמד אחר - טאונסנד ודאלטרי). ג'אגר גאון שיווקי ותמיד מכר את התדמית שלו היטב, למרות שבעצם היה בורגני חביב לאורך כל הדרך. מספרים שכשלו ריד זצ"ל שמע את השיר "סטריט פייטינג מן" הוא חטף קריזה וצעק שג'אגר הוא כל דבר חוץ מאשר זה. הוא אדם מאוד מחושב ומאוד מאוד קפדן ופרטי - לגמרי שונה מהתדמית הפרועה על הבמה (מפעם לפחות).
ריצ'ארדס, לעומתו, הוא נער ביישן ממשפחה עניה שאחרי שהדמות הכריזמטית של בראיין ג'ונס קרסה לעולם של סמים ואלכוהול, הפך (לא מעט בעזרת אנשי יחסי ציבור) ל"ילד הרע". אנשים בטוחים שמדובר על רוקר קשוח, אבל במציאות הוא היה בחור צנום עם בטחון עצמי ממוצע ביותר. הבאסיסט של הסטונז לשעבר כתב ספר חפרני ביותר על ימיו בלהקה, ובכלל, והתיאורים שלו אמינים למדי ומאוד שונים חהתדמית בציבורית של השניים הללו.

 

[ציףציף1000]

התדמית של שניהם עברה מהפוכות דרסטיות במהלך

השנים. אנשים שהם היום בני פחות מ-40 לא זוכרים איך ג'אגר היה בזמנו "כוכב" ענק, עם תדמית של ילד פרוע, חסר גבולות ואף אויב הציבור. בבריטניה של שנות השישים, ובכל העולם עד סוף שנות השבעים, הוא גילם את האיום, הסכנה, הגלומה ברוקנרול. אין היום - וגם אז לא היה - מישהו אחר עם תדמית כזו, עם קהל בסדר גודל כזה, עד עליית הפאנק. במקביל, עד סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, החברים האחרים בלהקה נתפסו בעיני רוב המאזינים כלא יותר מאשר להקת הליווי של ג'אגר, עד כמה שזה נשמע מגוחך היום. בשנות השישים, ריצ'ארדס עמד באחורי הבמה בהופעות; זה היה בריאן ג'ונס, נגן הגיטרה המובילה, שעמד מקדימה, יחד עם מיק.

המצב התחיל להשתנות אחרי המשפט המתוקשר של ריצ'ארדס בקנדה, ב-77, שלאחריו הוא נגמל מההרואין וחזר לתפקד ככוח בלהקה. החל מהטור של 81', הוא נתפס כשווה ערך לג'אגר. כאשר השניים רבו באמצע שנות השמונים, וג'אגר ניסה לפתח קריירת סולו בהנחה שהסטונס גמורים, ריצ'ארדס מילא את החסר ולמעשה תפס את המשבצת שג'אגר היה בה מקודם: מאז ועד היום הוא נתפס כלב הלהקה, כמגלם של רוחה. ג'אגר, במקביל, חזר לפרופורציות האמיתיות שלו. כפי שאמרת: גבר משכיל, מהמעמד הבינוני האמיד, זהיר ומחושב, שדואג לעסקים לא פחות מאשר למוזיקה. בעשרים השנים האחרונות הוא בכלל הוריד פרופיל בצורה דרסטית, ומכאן האבסורדיות של הנסיון להסביר לצעירים (בני פחות מ-40, לצורך העניין), על מה כל הרעש.

 

[IORR]

הסטונז היו ללא ספק "אוייבי הציבור", אבל ממש ל

לא היחידים... בעיני חלק מ"פוריסטים" של עידן ההיפים הסטונז היו להקה של הצד האפל של החיים- ה"סטניים", אולם זה היה בעיקר פרי יח"צנות מכוונת, בדיוק כמו ה"תחרות" ביטלס/סטונז שהייתה המצאה של יח"צנים. יש אצל הסטונז את עידן 1965-67 (שם הופיעו עם בראיין ג'ונז, שאגב לא היה נגן גיטרה מובילה ובאופן כללי לא אהב כלל לנגן בגיטרה בהופעות והיה מחרבש בכוונה המון שירים ששנא מאחר והיו שירי רוק מבוססי גיטרה: הוא היה Blues Purist) ואחריו שנתיים של תסבוכת אישית ומשפטית - שנתיים בהן לא הופיעו. בסוף 1969 הם חוזרים לעולם סיבובי ההופעות עם מכונה יח"צנית משומנת היטב - מקדימים את כל השאר עם סרט הדוקו-רוק ("תנו לי מחסה" בעברית) שנועד לתעד בצורה מקצועית סיבוב הופעות מוקפד היטב, ומבססים את המנהג של שנתיים טור, שנה מנוחה - שהתמידו בו פחות או יותר עד 1982. 1969-82 זו התקופה שבה הסטונז במתכונת המוכרת נבנים וזה עידן שנות השבעים שהוא תקופה מתועדת בצבע, מתועדת תקשורתית, מיוחצ"נת מאוד, עתירת כסף וסמים זולים, גרופיז וחופש-חופש-חופש. מי שראה את הסרט התיעודי לאחרונה על האיגלס יכל לקבל מנה מרוכזת של הסבנטיז ואיך מיח"צנים הצלחה.

אני לא חושב שריצ'ארדס נתפס כלב הלהקה - הוא נתפס כאליל נעורים: מורד בעל הרס עצמי אבל שורד. זה שעושה לעצמו את כל הדברים ה"קוליים" שאתה לא תעז לעשות לעצמך. הוא לא נת]ס כלב הפועם של הלהקה (לב הוא איבר שבלעדיו אין חיים, נקודה. ובהגדרה ג'אגר הוא זה שמחליט אם יהיה סיבוב, או לא, אז הוא כנראה הלב...) אלא כדמות מסובכת שאוהבים בלי לדעת למה. אדם פשוט שמדבר בגובה העיניים לעמח'ה שכל אחד מאיתנו חושב שהוא (יענו זה שהצליח בכוחות עצמו ולא בגלל ההשפעה של הכסף של אבא). הוא זה שמגמד את המורה ושם ז$ן על המשטרה, אבל רק כי הוא בעד חופש ולא כי הוא פושע. מי שעוקב אחריו, וקרא את "לייף" שאיזה סופר צללים כתב בשבילו, יודע שאולי אכן מדובר על בחור עם לב רחב ואיש פשוט וחביב, אבל הוא אעבדיי לא קטן בכלל עם פה ג'ורה ואגו מפה ועד הקוטב הצפוני. עם כל הכבוד לזה שהוא ככל הנראה יגיב יותר בנחמדות לזה שאיש מהרחוב יפנה אליו, לעומת ג'אגר. בכל מקרה הם אינה חברים עוד מסוף שנות השבעים - וזה אך טבעי. גם אני לא חבר של רוב האנשים שהיו חברים שלי בגיל 18.

 

[ציףציף1000]

ריצ'ארדס נראה כיום כמגלם הרוקנרול בצורתו

הטהורה ביותר, בין היתר משום שג'אגר נתפס כיום כאיש עסקים קודם כל, ומוזיקאי רק לאחר מכן. ריצ'ארדס, לעומתו, נראה כמי שנשאר נאמן לבלוז ולרוק, שורשי הלהקה. במובן זה הוא נתפס כלב הלהקה. וגם בלעדיו, אין טורים.

בריאן ג'ונס היה סיפור אחר. הוא בוודאי לא היה "טהרן" בלוז, הוא רק ידע לחקות בלוז בצורה משכנעת, וזו הסיבה שהלהקה התגבשה סביבו. על פי כל העדויות, ג'ונס חיפש בעיקר תשומת לב ("צומי" בלשון העם). הוא רצה את הפרסום והתהילה, ללא השקעה- לפי עדותו של ריצ'ארדס עצמו. זו הסיבה שהוא עמד בחזית הבמה, ועשה דאווינים. במקביל, הוא היה גם חסר בטחון וגם חסר יכולת/מוטיבציה לכתוב שירים, וזה היה בעוכריו. עוד בעוכריו, היה האופי המחורבן שלו - שוב, על פי העדויות - אבל זו כבר אופרה אחרת.

 

[IORR]

ריצ'ארדס מזה כ-15 שנים בערך

"און אוף" רחוק מלהיות אפילו נגן גיטרה סביר (ברמת אנשי מקצוע כמובן). התדמית שלו היא תדמית - וזהו. ג'אגר לא כתב ספר ושומר על פרטיות. ריצ'ארס שופף הכל, לרוב עם 3-4 גרסאות שונות לכל דבר. כנ"ל מה שהיה לו להגיד על ג'ונס. אין לי מושג מה זה "כל העדויות מראות שג'ונס רצה רק תהילה". הוא היה לב הלהקה - מוסיקאי מוכשר שניגן בכשרון על מגוון כלים. חקיים בלוז, או בלוז מקורי. קטונתי. מה שכן "בלוז" זה לא שמפניה או גבינת פטה - זה לא מיוצר רק במחוז מסויים מה שאומר שכל מה שמיוצר במקום אחר הוא חיקוי. עובדתית הוא ביקש להשאר נאמן לשורשי הלהקה (שכמקובל בתחילת שנות השישים הייתה "להקת קאוורים" של רוק/בלוז אמריקאי) בעוד שהצמד שלמד לכתוב הלכו לכיוון אחר. תסכול (הוא אכן לא ידע לכתוב שירים), אלכוהול וסמים שנצרכו כמו סוכריות ללא מודעות לסיכונים הובילו לכך שהוא חדל מלהיות חבר מתפקד. להגיד עליו שהיה "רק חובב תשומי" אי אפשר במידה ומכירים את ההיסטוריה של הלהקה.

 

[ציףציף1000]

לאף אחד ממי שהכיר את ג'ונס אין מילה טובה

לומר עליו. דברים רעים, יש הרבה. הוא היה מסוכסך עם כולם, ועם עצמו: בעיות נפשיות לא פשוטות, שמקורן כנראה בילדותו. כל מה שכתבתי מגובה בסיפורים רבים של מי שהכירו אותו. כשרון מוזיקלי אולי היה לו (אבל לא לכתיבת שירים), והוא היה מחוק כנגן מאז סוף 1967, תוצאה של הסמים והלחצים הנפשיים שבהם הוא היה נתון. אני מסכימה עם ריצ'ארדס כאן, שהעריך שג'ונס "היה מסוג האנשים שידעת שלא יחיו זמן רב". מה שמפליא הוא לא שהוא מת, אלא שהלהקה לא העיפה אותו שנתיים-שלוש קודם לכן. חברתית, הם הפנו לו עורף כבר באביב 1967.

 

[וינסנטי]

איזה איש מגעיל

עושה לי חשק ללכת להופעה רק בשביל לזרוק עליו עגבניות. למרות שלא ישאר לי כסף לעגבניות אחרי השוד הזה......