Disintegration
"and the wind is blowing like it's the end of the world" you said "and it's so cold it's like the cold if you were dead"
and then you smiled for a second.
קמתי ב-5:30 בבוקר מהרוח. לעתים רחוקות מזג האויר מצליח להעיר אותי, אבל הדפיקות על החלון היו חזקות יותר מקולה של קייט בוש שרה להית'קליף שזו היא ושייתן לה להיכנס. בלי להבין מה קורה, הצצתי החוצה וראיתי חולצה ניתקת מאחד מחבלי הכביסה של השכנים, ומתעופפת. כל מה שייחלתי לו זה שיסודות הבניין ינתקו, והאבנים יתרוממו וכשאקום בעוד שעה, אמצא את עצמי בקנזס. רק כשאתה עדיין טווי בקורי השינה האלה אתה יכול לייחל ולהאמין באותה הנשימה.
חזרתי לישון וקמתי בבוקר בירושלים והייתי צריכה להתמודד עם הקור והרוח. אלוהים יודע איך אני מוציאה את עצמי מהמיטה בבקרים האלה. לואיז בורז'וואה לוחשת לי באוזן: "it's not so much where my motivation comes from, but rather how it manages to survive". כל שנה אני בטוחה שעכשיו אני מבינה את המשפט הזה באמת. כל שנה אני מפתיעה את עצמי. כל רגע, בעצם, למה כל שנה. אז המטריה נשברה בדרך והגרביים ספגו מים כבר בשלולית השניה והברד התחיל לרדת בין הסמטאות והרוח לכדה אותי בין האבנים וכל זה לא שינה לי, כי באוזניים שלי זרם Disintegration ושום מכשול של חורף לא יכול להפיל אותי עכשיו. מזמן התפוררתי. הקונטור של המוזיקה מחזיק את כל החתיכות ביחד כשאני הולכת בין השלוליות בעיניים עצומות ובכלל לא אכפת לי שגשם, או ברד.
מופתי, האלבום הזה, בעיניי. לא פחות. יצירה כלכך גדולה, ועמוסה, וגרנדיוזית, שמתפזרת לרגעים כלכך אינטימיים שזה כמעט סותר. השירים הארוכים נמתחים בין האחד לשני והמילים חולשות על פני המוזיקה ולא מנסות אפילו להגיע אליך. כאילו שהוא כולו הדים של משהו שאתה אמור להרגיש רק את ההדף שלו, אבל כל החתיכות שנשברו עם ההתרסקות על הקירות או הסלעים, מונחות סביבי. ההרכבה של הפאזל הזה לא הכרחית, אבל היא עוד שלב באלבום הזה. ואני יכולה לבחור אם לקחת רק את ההד או להרכיב גם את התמונה עצמה, את הפוזיטיב של הקניון שנפער בינינו.
לפעמים אני לא מבינה איך אלבום כזה הצליח להניב להיטים. הרי זה לא שאפשר לנתק את השירים זה מזה, ומפליא אותי שהם עומדים גם בפני עצמם. ואיזו משמעות אחרת יש ל-Lovesong כשהוא עומד נפרד, משקיף על שאר השירים שאמורים להיות סביבו, איך הוא נקרא אחרת לגמרי. פתאום הוא לא רק געגוע, אולי הוא אפילו לא אמור להיות טיפה של עצב. אני זוכרת שפעם אמרתי למישהו שזה שיר כלכך עצוב והוא הסתכל עליי במבט מופתע ושאל "למה?". וקראתי שוב את המילים ולא ידעתי להסביר לו. אולי הוא לא, בעצם, אולי סתם אני קוראת אותו ככה כי הוא מחובר למשהו אחר.
אני לא יכולה להסביר כמה האלבום הזה נכתב לי. ההליכה הזאת, הלאה וחזרה וחוסר היכולת להישאר או ללכת, המערבולות המוזיקליות שהמילים טובעות בתוכן ומרפות ברגעים הנכונים כדי לצוף בחזרה למעלה, שברים-שברים של געגועים או תיסכול או רצון כלכך חזק למשהו שאת יודעת שאת לא יכולה ליישם. ולשקוע בחזרה. מעטים האלבומים שיודעים להעביר אותך סופות שלמות כשאת עומדת במקום ומביטה על האנשים ברחוב ואף אחד מהם לא יודע מה מתרחש בינך לבין האוזניות. יש כאלה, כמובן, אבל לא ככה, לא בכזאת אינטנסיביות. אולי בגלל זה אני לא נוגעת בו לעתים קרובות, או בלופ, או שאני מחכה שמזג האויר יוכל לקבל אותו גם. משהו בו כלכך טוטאלי, מזכיר לי שאולי נשארו דברים שאני יכולה להתמסר אליהם. שגם אני אמורה להיות כזאת, אולי אפילו עוד יכולה. ועדיין, עם כל הטוטאליות, אין לרגע איבוד של האנושיות, של המקומות הכי קטנים ופרטיים, הוא גם בגובה העיניים או השענות אחורה או רפרוף של האצבעות על יד של מישהו. ההד לא נשאר רק במרווחים הגדולים, הוא חודר לנקיקים הכי צרים של המקומות בינינו, אלה שפעם קראתי להם "פער", ועם כל יום שעובר ההגדרה מתחדדת.
רציתי לסכם שנה, באמת שרציתי, אבל התיזמון של סיום שנה לא חופף את סיום השנה הפרטי שלי. ואת הסיכום המאולץ אני עושה כי חייבים, כי זה באויר סביבי. ברפרוף מהיר אני משרבטת כמה מילים על כמה אלבומים ומניחה בצד, וזה לא מגיע לשום מקום, כמו כל המילים שאני מנסה לכתוב כבר למעלה מחודש ולא מצליחה. לו רק היו לי כמה שבועות של שקט, הייתי מחברת אותן כמו שצריך, צורפת חוליות ויוצרת משהו חזק מספיק. אבל לריפרוף הזה אינ לא מסוגלת להתחייב. לו רק יכולתי לעצור לרגע, באמת לעצור בלי הסחרחורת הקבועה שתוקפת אותי כשאני מנסה, אולי הייתי מצליחה. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה. עוד מעט אני אארוז מזוודה גדולה ואסע לקצה השני של העולם ממש, ואולי זה יספק את הצורך הזה, לברוח. ואולי זה בכלל לא תלוי במקום. אפילו כשכבר חשבתי שנלכדתי, אני מוצאת את עצמי משתחלת החוצה ביעילות מפתיעה, וממשיכה הלאה, ואני כלכך רוצה כבר לדעת להישאר.
אני לא באמת יודעת איזה אלבום הוא אלבום השנה שלי, אבל כנראה שאם אני צריכה לבחור, אני מעניקה את התואר ל-My Head Is An Animal של Of Monsters and Men. ולו כי אם הייתם שואלים אותי לפני שנה, כשרק הכרתי את האלבום, כנראה שהייתי אומרת שהוא נחמד אבל לא יותר. ואיכשהו, הוא הצליח להתגנב פנימה ולהתמקם ולהתרווח, ובלי לשים לב הוא השתלט על כל פינה ואני לא יכולה להוציא אותו עכשיו. במילים יותר פשוטות, הוא פשוט היה שם, יותר ויותר, לכל אורך השנה. דווקא כי הוא לא שומדבר שלא שמעתי אף פעם, והצליח בכל זאת לפרוש בפניי עולם חדש. בפשטות ובכנות וביופי שלו, דרך המוזיקה ובסופו של דבר גם המילים, הוא רקם את עצמו בעדינות לתוך החיים שלי, והרים אותי ברגעים שהייתי צריכה, לא בכוח אלא באופן הכי רגיל ונכון שיש. הוא פעפע פנימה במינון הנכון את האנרגיות והכוח והחיוכים והאופטימיות שהייתי זקוקה להם במהלך השנה הזאת, בלי תלות בעונה, או בשינויים, או בסיטואציות. הסיפורים שהוא מספר לקוחים מעולם אחר, או מאגדה אחרת, אפשר לעצום עיניים ולראות יערות ואגמים וסדקים של שמש, ועדיין, הם מדברים על הדברים הכי פשוטים, על בית ועל קשרים ועל יחד ולבד, אפשר לברוח אליהם או לשלוף אותם מהמוזיקה אל העולם שלנו, וזה נחמד, שיש לי את האפשרות לבחור בין שני אלה. אני חושבת שהמלצתי עליו כאן, פעם, באופן די זהיר, כי עוד לא הייתי בטוחה שאני יכולה להסביר למה הוא תפס אותי. אני עדיין לא מצליחה להסביר, אבל אני מרגישה יותר בטוחה להמליץ עליו, כי אולי זה בכלל לא משנה "מה". פשוט שזה קרה.
כרגיל, יש עוד הרבה מוזיקה שלא אורכבה עדיין או שקעה מספיק, אבל רציתי לציין. למשל, Gregory Alan Izakov, שלאלבום שלו אני גם, מקשיבה עוד מהקיץ ולא כלכך בטוחה מה מחזיר אותי אליו (כי כביכול הוא לא מחדש שומדבר), אבל משהו בו מספיק נעים ונכון לי כדי שאבחר בו. אם למישהו מתחשק פולק רך ונעים, עם מעט ריאן-אדאמס-מפויס בהגשה, אולי שווה לנסות אותו. גם Gravenhurts זה הרכב / אמן (כבר אי אפשר לדעת בימינו) שגיליתי ממש לא מזמן, והאלבום האחרון שלו/שלהם, The Ghost In Daylight, הצליח לסקרן אותי עוד מההאזנה הראשונה. עוד לא למדתי אותו מספיק כדי לדעת אם הוא הולך להישאר, אבל בינתיים הוא שם. וגם הקשבתי המון לאנטלרז בחודש האחרון, אחרי שגיליתי את האלבום הראשון שלהם, In The Attic, ויש בו כמה פנינים שלא כדאי לפספס. הוא הוביל אותי בחזרה אל Hospice, שאני כבר מכירה ואוהבת, והצליח בכל זאת להתחבר אליי שוב, ממקום אחר, ולא הצלחתי לעזוב אותו לכמה שבועות (אבל באמת, הייתי זקוקה לגמילה). אם מישהו כאן לא מכיר את האלבום הזה, אני ממליצה בחום, במיוחד במזג האויר הנוכחי. הוא טעון וקשה, ומצליח לגעת בכל המורכבות הזאת באופן כלכך נכון ויפהפה.
בסופו של דבר המוזיקה נשארת שלי, וכמו ילדה קטנה אני לא מסוגלת לחלוק אותה, לא עם האנשים שאינ יודעת שעלולים לקחת חלקים ממנה איתם, כשהם ילכו או כשאני אעזוב אותם הלאה. רוברט סמית' שר לי היום באוזניים, לאורך כל הסופות והרוחות והטמפרטורות שהמשיכו לצנוח. אני אוהבת שהאלבום הזה כלכך ארוך, כי אני לא רוצה שהוא יגמר לעולם. זה באמת אחד האלבומים הכי נהדרים שאני מכירה. הוא חודר ישר לעצמות, והשם שלו כלכך הולם, איך שהמוזיקה, מהצליל הראשון, מזרימה פנימה את התמיסה הצלילית שמפרקת אותך, כמו חומצה. אתה לא מצליח להישאר שלם. והמילים מכות ואני כבר לא יודעת אם אני פריכה ומתפוררת, או רכה ומתמוססת. אבל בו-בזמן הוא יודע להחזיק אותך. לתת לך את המקום להיעלם ולהישבר ולהתפוגג, ועדיין להישאר פה, להצליח לחזור. וללחוש לך באוזן את כל מה שאת לא מצליחה להתמודד איתו, או לא רוצה ללחוש בעצמך. If only I could fill my heart with love.
[אלו בכלל חתיכות מלפני יומיים, והיום הכל שונה. או לפחות התפאורה שבוחרת מה להציף למעלה. הגשם קפא והפך כדורי ורך, ועוד מעט, אולי, יירד פה שלג. מדהים איך שינוי ש
"and the wind is blowing like it's the end of the world" you said "and it's so cold it's like the cold if you were dead"
and then you smiled for a second.
קמתי ב-5:30 בבוקר מהרוח. לעתים רחוקות מזג האויר מצליח להעיר אותי, אבל הדפיקות על החלון היו חזקות יותר מקולה של קייט בוש שרה להית'קליף שזו היא ושייתן לה להיכנס. בלי להבין מה קורה, הצצתי החוצה וראיתי חולצה ניתקת מאחד מחבלי הכביסה של השכנים, ומתעופפת. כל מה שייחלתי לו זה שיסודות הבניין ינתקו, והאבנים יתרוממו וכשאקום בעוד שעה, אמצא את עצמי בקנזס. רק כשאתה עדיין טווי בקורי השינה האלה אתה יכול לייחל ולהאמין באותה הנשימה.
חזרתי לישון וקמתי בבוקר בירושלים והייתי צריכה להתמודד עם הקור והרוח. אלוהים יודע איך אני מוציאה את עצמי מהמיטה בבקרים האלה. לואיז בורז'וואה לוחשת לי באוזן: "it's not so much where my motivation comes from, but rather how it manages to survive". כל שנה אני בטוחה שעכשיו אני מבינה את המשפט הזה באמת. כל שנה אני מפתיעה את עצמי. כל רגע, בעצם, למה כל שנה. אז המטריה נשברה בדרך והגרביים ספגו מים כבר בשלולית השניה והברד התחיל לרדת בין הסמטאות והרוח לכדה אותי בין האבנים וכל זה לא שינה לי, כי באוזניים שלי זרם Disintegration ושום מכשול של חורף לא יכול להפיל אותי עכשיו. מזמן התפוררתי. הקונטור של המוזיקה מחזיק את כל החתיכות ביחד כשאני הולכת בין השלוליות בעיניים עצומות ובכלל לא אכפת לי שגשם, או ברד.
מופתי, האלבום הזה, בעיניי. לא פחות. יצירה כלכך גדולה, ועמוסה, וגרנדיוזית, שמתפזרת לרגעים כלכך אינטימיים שזה כמעט סותר. השירים הארוכים נמתחים בין האחד לשני והמילים חולשות על פני המוזיקה ולא מנסות אפילו להגיע אליך. כאילו שהוא כולו הדים של משהו שאתה אמור להרגיש רק את ההדף שלו, אבל כל החתיכות שנשברו עם ההתרסקות על הקירות או הסלעים, מונחות סביבי. ההרכבה של הפאזל הזה לא הכרחית, אבל היא עוד שלב באלבום הזה. ואני יכולה לבחור אם לקחת רק את ההד או להרכיב גם את התמונה עצמה, את הפוזיטיב של הקניון שנפער בינינו.
לפעמים אני לא מבינה איך אלבום כזה הצליח להניב להיטים. הרי זה לא שאפשר לנתק את השירים זה מזה, ומפליא אותי שהם עומדים גם בפני עצמם. ואיזו משמעות אחרת יש ל-Lovesong כשהוא עומד נפרד, משקיף על שאר השירים שאמורים להיות סביבו, איך הוא נקרא אחרת לגמרי. פתאום הוא לא רק געגוע, אולי הוא אפילו לא אמור להיות טיפה של עצב. אני זוכרת שפעם אמרתי למישהו שזה שיר כלכך עצוב והוא הסתכל עליי במבט מופתע ושאל "למה?". וקראתי שוב את המילים ולא ידעתי להסביר לו. אולי הוא לא, בעצם, אולי סתם אני קוראת אותו ככה כי הוא מחובר למשהו אחר.
אני לא יכולה להסביר כמה האלבום הזה נכתב לי. ההליכה הזאת, הלאה וחזרה וחוסר היכולת להישאר או ללכת, המערבולות המוזיקליות שהמילים טובעות בתוכן ומרפות ברגעים הנכונים כדי לצוף בחזרה למעלה, שברים-שברים של געגועים או תיסכול או רצון כלכך חזק למשהו שאת יודעת שאת לא יכולה ליישם. ולשקוע בחזרה. מעטים האלבומים שיודעים להעביר אותך סופות שלמות כשאת עומדת במקום ומביטה על האנשים ברחוב ואף אחד מהם לא יודע מה מתרחש בינך לבין האוזניות. יש כאלה, כמובן, אבל לא ככה, לא בכזאת אינטנסיביות. אולי בגלל זה אני לא נוגעת בו לעתים קרובות, או בלופ, או שאני מחכה שמזג האויר יוכל לקבל אותו גם. משהו בו כלכך טוטאלי, מזכיר לי שאולי נשארו דברים שאני יכולה להתמסר אליהם. שגם אני אמורה להיות כזאת, אולי אפילו עוד יכולה. ועדיין, עם כל הטוטאליות, אין לרגע איבוד של האנושיות, של המקומות הכי קטנים ופרטיים, הוא גם בגובה העיניים או השענות אחורה או רפרוף של האצבעות על יד של מישהו. ההד לא נשאר רק במרווחים הגדולים, הוא חודר לנקיקים הכי צרים של המקומות בינינו, אלה שפעם קראתי להם "פער", ועם כל יום שעובר ההגדרה מתחדדת.
רציתי לסכם שנה, באמת שרציתי, אבל התיזמון של סיום שנה לא חופף את סיום השנה הפרטי שלי. ואת הסיכום המאולץ אני עושה כי חייבים, כי זה באויר סביבי. ברפרוף מהיר אני משרבטת כמה מילים על כמה אלבומים ומניחה בצד, וזה לא מגיע לשום מקום, כמו כל המילים שאני מנסה לכתוב כבר למעלה מחודש ולא מצליחה. לו רק היו לי כמה שבועות של שקט, הייתי מחברת אותן כמו שצריך, צורפת חוליות ויוצרת משהו חזק מספיק. אבל לריפרוף הזה אינ לא מסוגלת להתחייב. לו רק יכולתי לעצור לרגע, באמת לעצור בלי הסחרחורת הקבועה שתוקפת אותי כשאני מנסה, אולי הייתי מצליחה. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה. עוד מעט אני אארוז מזוודה גדולה ואסע לקצה השני של העולם ממש, ואולי זה יספק את הצורך הזה, לברוח. ואולי זה בכלל לא תלוי במקום. אפילו כשכבר חשבתי שנלכדתי, אני מוצאת את עצמי משתחלת החוצה ביעילות מפתיעה, וממשיכה הלאה, ואני כלכך רוצה כבר לדעת להישאר.
אני לא באמת יודעת איזה אלבום הוא אלבום השנה שלי, אבל כנראה שאם אני צריכה לבחור, אני מעניקה את התואר ל-My Head Is An Animal של Of Monsters and Men. ולו כי אם הייתם שואלים אותי לפני שנה, כשרק הכרתי את האלבום, כנראה שהייתי אומרת שהוא נחמד אבל לא יותר. ואיכשהו, הוא הצליח להתגנב פנימה ולהתמקם ולהתרווח, ובלי לשים לב הוא השתלט על כל פינה ואני לא יכולה להוציא אותו עכשיו. במילים יותר פשוטות, הוא פשוט היה שם, יותר ויותר, לכל אורך השנה. דווקא כי הוא לא שומדבר שלא שמעתי אף פעם, והצליח בכל זאת לפרוש בפניי עולם חדש. בפשטות ובכנות וביופי שלו, דרך המוזיקה ובסופו של דבר גם המילים, הוא רקם את עצמו בעדינות לתוך החיים שלי, והרים אותי ברגעים שהייתי צריכה, לא בכוח אלא באופן הכי רגיל ונכון שיש. הוא פעפע פנימה במינון הנכון את האנרגיות והכוח והחיוכים והאופטימיות שהייתי זקוקה להם במהלך השנה הזאת, בלי תלות בעונה, או בשינויים, או בסיטואציות. הסיפורים שהוא מספר לקוחים מעולם אחר, או מאגדה אחרת, אפשר לעצום עיניים ולראות יערות ואגמים וסדקים של שמש, ועדיין, הם מדברים על הדברים הכי פשוטים, על בית ועל קשרים ועל יחד ולבד, אפשר לברוח אליהם או לשלוף אותם מהמוזיקה אל העולם שלנו, וזה נחמד, שיש לי את האפשרות לבחור בין שני אלה. אני חושבת שהמלצתי עליו כאן, פעם, באופן די זהיר, כי עוד לא הייתי בטוחה שאני יכולה להסביר למה הוא תפס אותי. אני עדיין לא מצליחה להסביר, אבל אני מרגישה יותר בטוחה להמליץ עליו, כי אולי זה בכלל לא משנה "מה". פשוט שזה קרה.
כרגיל, יש עוד הרבה מוזיקה שלא אורכבה עדיין או שקעה מספיק, אבל רציתי לציין. למשל, Gregory Alan Izakov, שלאלבום שלו אני גם, מקשיבה עוד מהקיץ ולא כלכך בטוחה מה מחזיר אותי אליו (כי כביכול הוא לא מחדש שומדבר), אבל משהו בו מספיק נעים ונכון לי כדי שאבחר בו. אם למישהו מתחשק פולק רך ונעים, עם מעט ריאן-אדאמס-מפויס בהגשה, אולי שווה לנסות אותו. גם Gravenhurts זה הרכב / אמן (כבר אי אפשר לדעת בימינו) שגיליתי ממש לא מזמן, והאלבום האחרון שלו/שלהם, The Ghost In Daylight, הצליח לסקרן אותי עוד מההאזנה הראשונה. עוד לא למדתי אותו מספיק כדי לדעת אם הוא הולך להישאר, אבל בינתיים הוא שם. וגם הקשבתי המון לאנטלרז בחודש האחרון, אחרי שגיליתי את האלבום הראשון שלהם, In The Attic, ויש בו כמה פנינים שלא כדאי לפספס. הוא הוביל אותי בחזרה אל Hospice, שאני כבר מכירה ואוהבת, והצליח בכל זאת להתחבר אליי שוב, ממקום אחר, ולא הצלחתי לעזוב אותו לכמה שבועות (אבל באמת, הייתי זקוקה לגמילה). אם מישהו כאן לא מכיר את האלבום הזה, אני ממליצה בחום, במיוחד במזג האויר הנוכחי. הוא טעון וקשה, ומצליח לגעת בכל המורכבות הזאת באופן כלכך נכון ויפהפה.
בסופו של דבר המוזיקה נשארת שלי, וכמו ילדה קטנה אני לא מסוגלת לחלוק אותה, לא עם האנשים שאינ יודעת שעלולים לקחת חלקים ממנה איתם, כשהם ילכו או כשאני אעזוב אותם הלאה. רוברט סמית' שר לי היום באוזניים, לאורך כל הסופות והרוחות והטמפרטורות שהמשיכו לצנוח. אני אוהבת שהאלבום הזה כלכך ארוך, כי אני לא רוצה שהוא יגמר לעולם. זה באמת אחד האלבומים הכי נהדרים שאני מכירה. הוא חודר ישר לעצמות, והשם שלו כלכך הולם, איך שהמוזיקה, מהצליל הראשון, מזרימה פנימה את התמיסה הצלילית שמפרקת אותך, כמו חומצה. אתה לא מצליח להישאר שלם. והמילים מכות ואני כבר לא יודעת אם אני פריכה ומתפוררת, או רכה ומתמוססת. אבל בו-בזמן הוא יודע להחזיק אותך. לתת לך את המקום להיעלם ולהישבר ולהתפוגג, ועדיין להישאר פה, להצליח לחזור. וללחוש לך באוזן את כל מה שאת לא מצליחה להתמודד איתו, או לא רוצה ללחוש בעצמך. If only I could fill my heart with love.
[אלו בכלל חתיכות מלפני יומיים, והיום הכל שונה. או לפחות התפאורה שבוחרת מה להציף למעלה. הגשם קפא והפך כדורי ורך, ועוד מעט, אולי, יירד פה שלג. מדהים איך שינוי ש
