Elad Lerner
New member
Death: At Death's Door
לפני כמה זמן הזכרתי כאן שסיימתי לקרוא את Sandman 10: The Wake - הספר שסוגר את סדרת סנדמן של ניל גיימן. באותה הודעה ציינתי שרכשתי מתוך גחמה את הספר בסנגון המנגה של ג'יל ת'ומפסון Death: At Death's Door. עיינתי קלות בספר בחנות, הוא נראה כמו יציאה מעניינת, סוג של קוריוז, אז הוספתי אותו לסל.
אתמול סיימתי לקרוא אותו תוך שעתיים. את השעתיים האלו אני כבר לא אקבל חזרה.
אני קראתי כבר שני ספרי סנדמן אחרים שלא נכתבו על ידי ניל גיימן. הם לא היו טובים למדי, אבל אני בהחלט יכול להגיד שהם ניסו. Thessaly ניסה להיות סיפור הרפתקאות קליל. Dead Boy Detectives ניסה להיות סיפור פשע לנוער... בתוך הז'אנר שהם שיחקו בו עם הדמויות של סנדמן הם הצליחו, ולא הרגשתי שמתוך הקריאה שלהם, משהו מהחוויה שלי מסנדמן באופן כללי נפגעה.
והנה בא ה... ספר... הזה.
אני יכול להזהיר מספויילרים, אבל אין ממש כאלו, ואפילו לא יכולים להיות - כי שום דבר משמעותי לא קורה בספר הזה למשך כל 190 העמודים שלו.
At Death's Door מתחיל עם להציג את שבעת האנדלס. אבל לא כחלק מהסיפור. הו לא. פשוט כמה עמודים עם רשימה טקסטואלית של צבע עיניים, גובה, מאכל אהוב, תחביבים... כאילו מדובר בפרופיל של אתר דייטים. מי שהולך לקרוא את הספר הזה כבר מכיר את הדמויות האלו. מי שמשום מה בוחר להתחיל להכנס לסנדמן דרך הספר הזה ולא מכיר את הדמויות, זה לא אומר לו באמת שום דבר עליהן. אז למה לעזאזל צריך את העמודים המיותרים האלו?
ואם בעמודים מיותרים עסקינן - הספר פרופר מתחיל עם סצינת המפגש המשפחתי שאירגן דסטיני בספר Seasons of Mists. להזכיר למי שקרא מזמן - זאת השיחה שבה מורפיוס מתעצבן על דיזייר, יוצא למרפסת, דת' יוצאת אחריו, ושם הוא מחליט לרדת לגהנום כדי להחזיר משם מאהבת נשכחת בשם נאדה. הסצינה הזאת, בגירסה שמצויירת מוזר, עם גאגים "משעשעים" שלא במקום, ועם דיאלוגים מאולצים, חוזרת אחד-לאחד בספר הזה. למה היינ צריכים לחוות את זה שוב במקום לקפוץ ישר לעלילה? אין לי מושג.
התוכן החדש שבספר מתחיל ממש רק בעמוד 22 - כשמספר מתים נכנסים לדירה השיקית והמודרנית של דת'. לאחר מכן מצטרפת לשם גם דליריום ודיספייר. למרות שהספר על שם דת', ה"כוכבות" האמיתיות שתופסות את רוב העמודים הן השניים האלו. דליריום משחקת בתפקיד השותפה המוזרה והילדותית, ודיספייר בתור ה-straight man, או אי השפיות של הספר.
לוקח לדמויות העתיקות יומין, והחכמות-מעבר-לכל-אחר עד עמ' 51 להבין שבגלל שלוציפר סגר את הגיהנום, כל המתים יצאו החוצה. 29 עמודים. של כלום. של דמויות מדברות. של עלילה תקועה. הרגשתי שאני קורא וקורא, ואז שעברו לסצינה אחרת, הסתכלתי על הספר וקלטתי שעברתי רבע ממנו. לעזאזל.
כמה דפים מטופשים לאחר מכן, אנחנו זוכים לעונג לבזבז עוד זמן בשיחזור סצינה מפורסמת אחרת מ-Season of Mists - כל הנציגים שבאים לשכנע את מורפיוס לתת להם את המפתח לגיהנום. בספר שמתמקד בצד של דת' בסיפור, למה אנחנו צריכים לבזבז כל כך הרבה על הצד של מורפיוס? אני בשלב הזה מתחיל לקבל כאב ראש.
בשלב הזה מגיע הקטע (הראשון) שבו אני הורדתי את הספר באמצע הקריאה, החזקתי את גשר האף שלי באצבעות, עצמתי עיניים, ובמשך כמה דקות שיכנעתי את עצמי להמשיך לקרוא את זה. כדי ללכוד את המתים שמסתובבים בעולם ולהביא אותם אל הדירה של דת'... היא, דליריום, ודיספייר מצויירות בסצינת אקשן ילדותית מהסוג שרואים בסיילור מון (כולל דליריום שלבושה בבגדי בית ספר של נערה יפנית), מחזיקות כל אחת ענח' קסום וקוראות בקול "By the power of the ankh! Come to me!". מסביבם מרחפים לבבות וכוכבים קטנים וחמודים. לכתוב על זה ככה מוריד מהזוועה של העמוד הזה. צריך לראות אותו ולהיווכח בעצמיכם כמה הוא נוראי.
בעמודים הבאים נראה שסוף סוף משהו קורה! הדמויות הראשיות יוצאות ולוכדות מתים. אקשן! הרפתקאה! משהו זז! אבל כל הקטע הזה נמשך... 8 עמודים. מה הפסיק את מגמת השיפור הזאת? עוד סצינה שכבר ראינו ב-Season of Mists! נקסט.
עכשיו מגיע החלק הארי שתופס כשליש מהספר. הקטע הכי חשוב, שהיוצרת החליטה להקדיש לו את מירב העמודים. והוא... מסיבה בבית של דת'.
יוצא לנו לקרוא על דברים מרתקים כגון - אף אחד לא אוהב את הגלידה שדליריום הכינה! או-או! נראה שדיספייר התאהבה באדגר אלן פו המנוח! ניגמר האוכל! מה עושים? מביאים שליח פיצה שמת בתאונת דרכים! יאי! אופס... דליריום התבלבלה בין בלוני חיות ולבין בלונים וחיות! חה! חה! חה!
הייתי חייב לעצור את הקריאה שלי מספר פעמים רק כדי לקלות איזה שטויות אני קורא.
שוב סצינה מעולה מ-Season of Mists... זאת שכל נציג מנסה לשכנע את מורפיוס באופן פרטי ולהציע לו דברים...Been there done that.
אוי לא! שדים מהגיהנום פלשו למסיבה! מה נעשה? נגרום להם לשיר ולרקוד!
ו... הספר נגמר באותו אופן כמו Season of Mists, ו... זהו. כל האורחים הלא קרויים פשוט נעלמו. אפילו נטרח לצייר לנו סאונד של Poof!. כעת נשאר לדת' לנקות את הבית. חה חה. (זה לא שיש לה, לדוגמה, כוחות אינסופיים שבהם היא יכולה בהנף עפעף לשנות את המראה של המגורים שלה, כמו שהיא *הדגימה בספר עצמו*)
זה התוכן כולו של Death: At Death's Door. אני מבין את הרצון ליצור ספר סנדמן קליל יותר, ואני מבין את הרצון לנסות ליצור סנדמן בסיגנון מנגה. אבל נראה כאילו ג'יל ת'ומפסון לקחה את כל מה שסטריאוטיפי באופן שלילי במנגה - ועשתה מאמץ כביר לדחוף אותו לספר הזה. בואו נעשה רשימת מלאי, טוב?
דמויות מצויירות בצורת צ'יבי בלי שום סיבה - יש.
מבט מתחת לחצאית של ילדות קטנות - יש.
דם משפריץ מהאף כסימן למשיכה מינית - יש.
בדיחות סלאפסטיק שלא ממש עובדות - יש.
חיצים שמסבירים כל דבר כזילזול באינטיליגנציה של הקורא - יש.
הכנסת רפרנסים לתרבות המערבית בלי באמת להבין אותה - יש.
אני יכול להמשיך, אבל נמאס לי לדפדף בספר הזה כדי למצוא עוד.
בזמן שספרים אחרים תחת הכותרת של סנדמן לקחו דמויות משניות וניסו לפתח אותן, פה נבחרו הדמויות הראשיות של הסידרה. מה שאומר שזהירות מרובה היתה צריכה להינקט בזמן הכתיבה. כאן נראה שפשוט לא ניתן שום כבוד לדמויות. הן לא מתנהגות כמו עצמן, הן הפכו לאווילות, מגוחחות, וילדותיות. בעיקר דיספייר, אחת מהדמויות הכי רציניות בסידרה, הפכה כאן לסוג של גוש שמן וחסר אישיות שנגרר אחרי דליריום ומנקה אחריה. דליריום עצמה היא מקור רוב ההומור בספר. אם היא היתה אמורה להיות הדמות הראשית, אולי הייתי סולח יותר, בגלל שגם תחת העט של ניל גיימן היא ילדותית ומגוחחת. (למרות שהוא יותר מוציא אותה כמקרה טראגי של שמחה שהפכה לשיגעון) כשגיימן שילב בסנדמן דמויות היסטוריות, הוא תמיד עשה את זה בכבוד מלא להם וליצירתם, ורוב הפעמים מתוך הערצה. מבחינתי נקודת השפל בספר היתה כשדת' תיארה את אדגר אלן פה בתור "He was a really mopey guy". זה סוג הדברים שאני מצפה לראות בסידרת ילדים טיפשית בערוץ דיסני. לא ביצירה שעל הכריכה שלה כתוב "from the pages of The Sandman".
לפני כמה זמן הזכרתי כאן שסיימתי לקרוא את Sandman 10: The Wake - הספר שסוגר את סדרת סנדמן של ניל גיימן. באותה הודעה ציינתי שרכשתי מתוך גחמה את הספר בסנגון המנגה של ג'יל ת'ומפסון Death: At Death's Door. עיינתי קלות בספר בחנות, הוא נראה כמו יציאה מעניינת, סוג של קוריוז, אז הוספתי אותו לסל.
אתמול סיימתי לקרוא אותו תוך שעתיים. את השעתיים האלו אני כבר לא אקבל חזרה.
אני קראתי כבר שני ספרי סנדמן אחרים שלא נכתבו על ידי ניל גיימן. הם לא היו טובים למדי, אבל אני בהחלט יכול להגיד שהם ניסו. Thessaly ניסה להיות סיפור הרפתקאות קליל. Dead Boy Detectives ניסה להיות סיפור פשע לנוער... בתוך הז'אנר שהם שיחקו בו עם הדמויות של סנדמן הם הצליחו, ולא הרגשתי שמתוך הקריאה שלהם, משהו מהחוויה שלי מסנדמן באופן כללי נפגעה.
והנה בא ה... ספר... הזה.
אני יכול להזהיר מספויילרים, אבל אין ממש כאלו, ואפילו לא יכולים להיות - כי שום דבר משמעותי לא קורה בספר הזה למשך כל 190 העמודים שלו.
At Death's Door מתחיל עם להציג את שבעת האנדלס. אבל לא כחלק מהסיפור. הו לא. פשוט כמה עמודים עם רשימה טקסטואלית של צבע עיניים, גובה, מאכל אהוב, תחביבים... כאילו מדובר בפרופיל של אתר דייטים. מי שהולך לקרוא את הספר הזה כבר מכיר את הדמויות האלו. מי שמשום מה בוחר להתחיל להכנס לסנדמן דרך הספר הזה ולא מכיר את הדמויות, זה לא אומר לו באמת שום דבר עליהן. אז למה לעזאזל צריך את העמודים המיותרים האלו?
ואם בעמודים מיותרים עסקינן - הספר פרופר מתחיל עם סצינת המפגש המשפחתי שאירגן דסטיני בספר Seasons of Mists. להזכיר למי שקרא מזמן - זאת השיחה שבה מורפיוס מתעצבן על דיזייר, יוצא למרפסת, דת' יוצאת אחריו, ושם הוא מחליט לרדת לגהנום כדי להחזיר משם מאהבת נשכחת בשם נאדה. הסצינה הזאת, בגירסה שמצויירת מוזר, עם גאגים "משעשעים" שלא במקום, ועם דיאלוגים מאולצים, חוזרת אחד-לאחד בספר הזה. למה היינ צריכים לחוות את זה שוב במקום לקפוץ ישר לעלילה? אין לי מושג.
התוכן החדש שבספר מתחיל ממש רק בעמוד 22 - כשמספר מתים נכנסים לדירה השיקית והמודרנית של דת'. לאחר מכן מצטרפת לשם גם דליריום ודיספייר. למרות שהספר על שם דת', ה"כוכבות" האמיתיות שתופסות את רוב העמודים הן השניים האלו. דליריום משחקת בתפקיד השותפה המוזרה והילדותית, ודיספייר בתור ה-straight man, או אי השפיות של הספר.
לוקח לדמויות העתיקות יומין, והחכמות-מעבר-לכל-אחר עד עמ' 51 להבין שבגלל שלוציפר סגר את הגיהנום, כל המתים יצאו החוצה. 29 עמודים. של כלום. של דמויות מדברות. של עלילה תקועה. הרגשתי שאני קורא וקורא, ואז שעברו לסצינה אחרת, הסתכלתי על הספר וקלטתי שעברתי רבע ממנו. לעזאזל.
כמה דפים מטופשים לאחר מכן, אנחנו זוכים לעונג לבזבז עוד זמן בשיחזור סצינה מפורסמת אחרת מ-Season of Mists - כל הנציגים שבאים לשכנע את מורפיוס לתת להם את המפתח לגיהנום. בספר שמתמקד בצד של דת' בסיפור, למה אנחנו צריכים לבזבז כל כך הרבה על הצד של מורפיוס? אני בשלב הזה מתחיל לקבל כאב ראש.
בשלב הזה מגיע הקטע (הראשון) שבו אני הורדתי את הספר באמצע הקריאה, החזקתי את גשר האף שלי באצבעות, עצמתי עיניים, ובמשך כמה דקות שיכנעתי את עצמי להמשיך לקרוא את זה. כדי ללכוד את המתים שמסתובבים בעולם ולהביא אותם אל הדירה של דת'... היא, דליריום, ודיספייר מצויירות בסצינת אקשן ילדותית מהסוג שרואים בסיילור מון (כולל דליריום שלבושה בבגדי בית ספר של נערה יפנית), מחזיקות כל אחת ענח' קסום וקוראות בקול "By the power of the ankh! Come to me!". מסביבם מרחפים לבבות וכוכבים קטנים וחמודים. לכתוב על זה ככה מוריד מהזוועה של העמוד הזה. צריך לראות אותו ולהיווכח בעצמיכם כמה הוא נוראי.
בעמודים הבאים נראה שסוף סוף משהו קורה! הדמויות הראשיות יוצאות ולוכדות מתים. אקשן! הרפתקאה! משהו זז! אבל כל הקטע הזה נמשך... 8 עמודים. מה הפסיק את מגמת השיפור הזאת? עוד סצינה שכבר ראינו ב-Season of Mists! נקסט.
עכשיו מגיע החלק הארי שתופס כשליש מהספר. הקטע הכי חשוב, שהיוצרת החליטה להקדיש לו את מירב העמודים. והוא... מסיבה בבית של דת'.
יוצא לנו לקרוא על דברים מרתקים כגון - אף אחד לא אוהב את הגלידה שדליריום הכינה! או-או! נראה שדיספייר התאהבה באדגר אלן פו המנוח! ניגמר האוכל! מה עושים? מביאים שליח פיצה שמת בתאונת דרכים! יאי! אופס... דליריום התבלבלה בין בלוני חיות ולבין בלונים וחיות! חה! חה! חה!
הייתי חייב לעצור את הקריאה שלי מספר פעמים רק כדי לקלות איזה שטויות אני קורא.
שוב סצינה מעולה מ-Season of Mists... זאת שכל נציג מנסה לשכנע את מורפיוס באופן פרטי ולהציע לו דברים...Been there done that.
אוי לא! שדים מהגיהנום פלשו למסיבה! מה נעשה? נגרום להם לשיר ולרקוד!
ו... הספר נגמר באותו אופן כמו Season of Mists, ו... זהו. כל האורחים הלא קרויים פשוט נעלמו. אפילו נטרח לצייר לנו סאונד של Poof!. כעת נשאר לדת' לנקות את הבית. חה חה. (זה לא שיש לה, לדוגמה, כוחות אינסופיים שבהם היא יכולה בהנף עפעף לשנות את המראה של המגורים שלה, כמו שהיא *הדגימה בספר עצמו*)
זה התוכן כולו של Death: At Death's Door. אני מבין את הרצון ליצור ספר סנדמן קליל יותר, ואני מבין את הרצון לנסות ליצור סנדמן בסיגנון מנגה. אבל נראה כאילו ג'יל ת'ומפסון לקחה את כל מה שסטריאוטיפי באופן שלילי במנגה - ועשתה מאמץ כביר לדחוף אותו לספר הזה. בואו נעשה רשימת מלאי, טוב?
דמויות מצויירות בצורת צ'יבי בלי שום סיבה - יש.
מבט מתחת לחצאית של ילדות קטנות - יש.
דם משפריץ מהאף כסימן למשיכה מינית - יש.
בדיחות סלאפסטיק שלא ממש עובדות - יש.
חיצים שמסבירים כל דבר כזילזול באינטיליגנציה של הקורא - יש.
הכנסת רפרנסים לתרבות המערבית בלי באמת להבין אותה - יש.
אני יכול להמשיך, אבל נמאס לי לדפדף בספר הזה כדי למצוא עוד.
בזמן שספרים אחרים תחת הכותרת של סנדמן לקחו דמויות משניות וניסו לפתח אותן, פה נבחרו הדמויות הראשיות של הסידרה. מה שאומר שזהירות מרובה היתה צריכה להינקט בזמן הכתיבה. כאן נראה שפשוט לא ניתן שום כבוד לדמויות. הן לא מתנהגות כמו עצמן, הן הפכו לאווילות, מגוחחות, וילדותיות. בעיקר דיספייר, אחת מהדמויות הכי רציניות בסידרה, הפכה כאן לסוג של גוש שמן וחסר אישיות שנגרר אחרי דליריום ומנקה אחריה. דליריום עצמה היא מקור רוב ההומור בספר. אם היא היתה אמורה להיות הדמות הראשית, אולי הייתי סולח יותר, בגלל שגם תחת העט של ניל גיימן היא ילדותית ומגוחחת. (למרות שהוא יותר מוציא אותה כמקרה טראגי של שמחה שהפכה לשיגעון) כשגיימן שילב בסנדמן דמויות היסטוריות, הוא תמיד עשה את זה בכבוד מלא להם וליצירתם, ורוב הפעמים מתוך הערצה. מבחינתי נקודת השפל בספר היתה כשדת' תיארה את אדגר אלן פה בתור "He was a really mopey guy". זה סוג הדברים שאני מצפה לראות בסידרת ילדים טיפשית בערוץ דיסני. לא ביצירה שעל הכריכה שלה כתוב "from the pages of The Sandman".