Caress me aunt Jamima...

[קרימזון]

Caress me aunt Jamima...

 

[קרימזון]

בלע, שכחתי את העיקר

מה כבר יכול להתאפיין בכורת אחד של שפיות באלבום שציור עטיפתו הוא בחור שראשו מציץ מתוך בריכה ריקה? אני מניח שרובכם כבר ניחשתם במי מדובר: האדמו"ר פרנצ'סקו וינצ'נטו זאפה ז"ל. אני רוצה לציין שהרבה אנשים לא מעריכים את הבחור מספיק - מדובר באלבום השישי שלו בתוך ארבע שנים, ובאלבום הסולו השני שלו מאז שהחל בקריירה המוזיקלית שלו. עד אז כבר הספיק להוציא מספר פנינים כגון Freak Out!, Absolutely Free, One Size Fits All, We're Only In It For The Money. האחרון נחשב בעיניי רבים כיצירה הטובה ביותר שלו. האלבום שלשמו התכנסו לכאן הוא לא אחר מאשר Hot Rats האינסטרומנטלי כמעט לגמרי. לדעתי אלבום פרוגרסיבי כמעט למהדרין - הוא מאופיין ביצירות ארוכות רוויות כלים עם השפעות קלאסיות. מה גם שחברו הטוב של זאפה הלוקח חלק פעיל ביותר באלבום, איאן אנדרווד משתמש בנוסף לפסנתר, לקלרינט ולסקסופון, בכלי הנקרא אורגנוס מקסימוס, שלא הצלחתי לברר עליו שום דבר, אבל מכיוון שהכלים בדיסקוגרפיה נראים לי מעטים מדי (במיוחד בקטע הראשון), אני מניח שזה חוליה אבולוציונית מוקדמת של המלוטרון, אולי הכלי שמאפיין בצורה הטובה ביותר את הרוק המתקדם. מבחינת הווי, הצליל של האלבום מגובש מאוד לכל אורכו אך כמובן שטירופו של זאפה לא עד כדי כך צפוי - הוא מלא בסולואי גיטרה, סקסופון, כינור (בקטע האחרון משתתף ז'אן-לוק פונטי ששיתף פעולה גם עם מהווישנו אורקסטרה!) ועוד, ועובר תהפוכות כל הזמן. הוא מאופיין בצליל גס, עוקצני ובלתי-צפוי. בזאת אביא כמה מהמיילסטונים שפקדו אותי לאורך האזנותיי הבלתי פוסקות לאלבום: 1. Peaches En Regalia הרצועה הפותחת והמוכרת ביותר באלבום היא חגיגת כלים ורבגוניות. הכל כ"כ דינמי וזריז, חילופי תפקידים בלתי פוסקים - דואט של הרמוניכה וסקסופון, קלרינט וגיטרה, גיטרה לבד, אורגן, סקסופון, חצוצרה. משחק מרובה משתתפים עם ארבעה-חמישה כלים בו זמנים לא כולל יחידת הקצב החדה והמפתיעה. 2. Willie the Pimp הרצועה היחידה עם מילים באלבום. הזמר הוא קפטן ביפהארט שלדעתי הוא אחד הזמרים הכי טובים בכל הזמנים המספר על מעלליו כסרסור. לאחר מכן הוא מתחיל לנבוח בטונים גבוהים בזמן שזאפה מתחיל סולו שנמשך כשמונה דקות. (עצום, כרגיל). הבסיסט מקס בנט בכלל עושה סולו אחד גדול כל השיר. שני המתופפים המתחלפים באלבום (פול האמפרי, ג'ון גרין) משאירים חותם חזק בכל האלבום. אי אפשר לטעות באיזה קטע אתה בשיר: מאצ'ואיזם, קרשנדו, פרופיל נמוך, והכל בזכות שניהם. לדעתי הם מוכיחים את הטענה שלי שתיפוף זה לא רק טכניקה, מהירות או כוח. השיר הבא הוא כמו שיר המשך לשיר הזה, רק שהוא אינסטרומנטלי ובו זאפה ואנדרווד (גיטרה, סקסופון) מתחלפים בהובלה ומתמזגים מדי פעם. 5. The Gumbo Variations ישנם שתי סיבות לכך שהרצועה הזו היא האהובה עליי באלבום: הצליל בה הוא הכי גס ויהיר, והיא הארוכה ביותר באלבום (אז הכי, הכי ארוך). אמנם יש מבנה, אבל פרט אליו הם עושים מה שהם רוצים. איאן אנדרווד הוא סקסופוניסט עם המון רגש וזה ייזקף לזכותו, האוזניים הם עדות חיה לכמה הוא משקיע בסולו. אחריו בא דון האריס עם סולו כינור גס, חצי-אפוי, ועם זאת זורם ובטוח. הסולו של זאפה שבא לאחר מכן לא פחות טוב מהשאר למרות שהוא לא מבטא קמצוץ רגש, כי לזאפה יש תדמית של חסר רגש בעליל, וזה מוסיף לדעתי פן נוסף לשיר, קצת קשה לתאר זאת. ואם זה לא מספיק, אז הוירטואוזיות שלו לבטח תספק אתכם. 6. It Must Be A Camel הרצועה האחרונה באלבום היא מטורפת לגמרי. שינויי מקצב תכופים, סינקופות ושיגועים לרוב. יציאות בלתי מובנות מצד כולם... קשה ביותר לתיאור. אני חושב שבשביל לתאר שיר כזה אני צריך "להיכנס לפאזת מודעות גבוהה יותר". אז עד אז, עשן טובה ותנו לאלבום האזנה. אין לכם שום דבר להפסיד. זהו מעדן אוונגארדי פותח סינוסים מטורף ביותר, מומלץ בחום מקרימזון. בתאבון.

 

[הניבלונגים]

גדול

ביקורת מצויינת לאלבום מופת הקישור יבוא מחר

 

[Wonder goat]

אלבום מופת? של זאפה?

אולי ביזבזתי כסף טוב על אכברושים חמים אבל אני יותר לא יכול לסבול את זאפה זה כמו סקה נמאס מהר מאוד

 

[ThE RhythM]

ענק

אני חייב להשיג ת'אלבום הזה.

 

[comfortably pink]

טאואר כבר לא מייבאים זאפה

איזה בעסה! אחלה ביקורת לאלבום גדול.

 

[Grimble Grumble]

אתה בטוח?!

לפני 3 חודשים בערך קניתי אותו במה שאפשר להגדיר כמציאה... Hot Rats + Waka Jawaka + The Grand Wazoo ב150 שקל... נדמה לי שטאואר עדיין נותנים את החבילות המשולשות האלה (יש גם אחת יותר מוקדמת, עם פריק אאוט ועוד 2...)

 

[comfortably pink]

מה?!

זה בא באריזה אחת? ז"א, אם אני אגיד להם הבוקס סט של זאפה, הם יבינו?