העיניים של...
BEACON הופיעו בבוסטון של החצי השני של הסיקסטיז וכנראה גם נשארו בגבולות הגיזרה כי כנראה יש שם רק 2 אלבומים. לא מעט טוענים ליומרות מוסיקליות ופוזות מסביבת בוסטון (סטודנטים, האורוורד וכאלה) אבל לטעמי הבייקון סטריט, אמנם לא ניק דרייק, אבל ממש גם לא פומפוזיות.
THE BEACON STREET UNION – THE EYES OF – 1968
טוב אמרו יומרות אז כדי להצדיק ולו במעט אמירה זו, הנה האלבום מתחיל בדקת spoken word נוסח ג'ים מוריסון, אבל מיד אחרי זה מתחילים להפליג לאורך יופי של מקצבים שרצים קדימה ומתובלים ביופי של גיטרה שעסוקה בלמרוח ת'מוח באופן עדין, אלגנטי אך נוזלי. יופי של פתיחה. פשוט סיקסטיז במיטבו.
מיד אחרי זה באה השיכורה הזו דליילה ומרביצה עלינו כזה סיבוב, לוואחד שיר שיכור שחבל על הזמן עם פסנתר מקפץ והגברת מה זה לחוצה בזמן שחבל"ז. דרינק וגמרנו. קאבר שמרגיש קצת לא קשור לשאר האלבום. אבל רק קצת.
ואולי בגלל זה הרצועה השלישית, עוד קאבר, SPORTIN LIFE לוקחת צעד אחורה ומביאה רוגע איטי שכזה, כמעט בלוזי. הבחור שם מנסה, באופן מובהק, להתאושש מדליילה אין ספק קשה היה לו לעמוד בקצב שלה.
שלוש רצועות די שונות על הפתיחה, את שתי הראשונות היה אפשר להשאיר בחוץ (אולי) מבחינה אלבומית.
מסירים את האופציה לאלבום קאברים (תודה רבה) עם הפתיחה של 405, הרצועה הרביעית במספר, שכבר לוקחת אותנו עמוק עמוק אל תוך המוח הפסיכי הקודח של החברה האלה. אל תתנו למקצב הגיטרה בשניות הראשונות להטעות אתכם, זו הולכת להיות חפירה הזויה לחלוטין. נראה אתכם אחרי דקה מהחומר הזה. איזה טריפ אקספרימנטלי יאאללה.
והנה כבר הגענו לפיסגה המשובחת הראשונה של האלבום הזה MYSTIC MORNING.
מתחיל אפל וחשוך, מיקצב של טקס הקרבת בתולה על המזבח באמצע היער. הנה הגיטרה מצטרפת בצורה כל כך מלחיצה שזה פשוט נהדר. בהתאם ההגשה הווקלית המרוחקת שמצטרפת לרצועה מעובדת כאילו דרך הסכינים המושחזות של משתתפי הטקס. שילוב מעיף של מיסטיות-ברבריות-אפלוליות וכך עד הסיום המוחץ. או בארבעה מילים בנות ארבעה אותיות:
פצצת אמצע היער למוח.
שסיידי אומרת לא, כדאי להבין שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת, אחרת לא תתאוששו מהמכה הזו שהיא תנחית עליכם בפתיחת הרצועה הבאה. וכך עקרון ה'לא' של הגברת מונח על גבי אותו הפאזזז שמכה שוב ושוב, ומדי פעם מפנה קצת מקום לניסוח אחר של הגיטרה. זו הנוסחה. רצועה חביבה. הריף אפקטיבי.
מיד אחרי זה SPEED KILLS הדפיקות חוזרות עם מותק של מקצב ומיד מצטרף אליהם החבר השיכור של דליילה הנודניקית ממקודם. הוא מבולבל קצת אבל ברוך השם הוא נרגע בשביל להלום בנו מהלומת 15 שניות סולו חומצתי ממיס מוח ועוד לא התאושננו מיד המתיקות חוזרת. רצועה אחו'שבלינקי מפוזרת וכל כך הדוקה שזה מהמם. וכל זה בפחות משתי דקות.
האלבום הזה זורם פשוט מעולה, הרצועה הבאה BLUE AVENUE ממשיכה את אפקט הפסיכיות הקודמת, שידועה מחוץ לבוסטון כ-בעצם אף אחד לא מכיר אותם בפרנסיסקו, עם הריצה והטריקים בפתיחה והמיקצב המאוד סיקסטיז הזורם הזה. פשוט מהנה אין מה לומר, זה לחלוטין אחד השפיצים של האלבום. עובד נפלא, ענק. אם זה היה בחוף המערבי זה היה הופך תוך שניות ל
המנון שכל העולם ואחותו מכירים.
SOUTH END INCIDENT פיסגה נוספת, משייטת איטי ויושבת על ריף בודד שהסולן במקביל פורס את הסיוט הליילי שלו לפנינו, עד שהם יוצאים בסולו מעבר זריז שלהם. אני קיבלתי הרושם שבוסטון עיר יחסית נחמדה ובטוחה, אבל מסתבר יש לגברת את הסודות החבויים שלה והאפלוליות חוזרת עם הריף המפחיד הזה והאורגן בחסות החשכה, אין פלא שהוובאוס של הבחור משקשקות חזק. אני מאמין לו. רצועה אפלה מעולה.
הרצועה הלפני האחרונה כבר לא אפלה אבל זו עוד דוגמא נפלאה לצליל הרוקיסטי סיקסטיזי שלהם. פוסט גראז' בוסטון? לא יודע. אין מקום ללינק.
הנה הגענו לפיסגה הסוגרת את האלבום הזה THE PROPHET.
מיסתורי ואפל, האורגן פותח אפלולי כתמיד, הפריטה על הגיטרה מוסיפה לאופל האיטי הזה שהרצועה נעה בה. וואו איזה פצצה הם מביאים כאן על הסוף. והנביא, אוהה הנביא OOH COME ETERNITY COME TO ME איזו אוירה מחשמלת וואי וואי,
סיום פנטסטי ומרעיד יש לאלבום הנפלא הזה.
