תחכום ועניין הם סוגיה של טעם
אני שולל מכל וכל את טענתך שלארגנטנאים מוסיקה פחות מעניינת, ראשית מפני שלכל אחד טעמו באשר למה ש"מעניין" ושנית מפני שקיימים לא מעט יוצרים ארגנטינאים מודרניים ומעניינים, שמעת את פיאצולה? סלגאן? הטנגו שלהם היה מספיק "מעניין" ו"מתוחכם" כדי שיבוצע על ידי מיטב התזמורות והסולנים בעולם, קלסיקאים כמו יויו מה, דניאל בארנבוים, גדעון קרמר, וג'אזיסטים כגון מישל קאמילו, אל די-מיאולה, טומאטיטו ועוד רבים אחרים, אפילו שלמה גרוניך שלנו מעיד כי הושפע מפיאצולה מאוד וכי זהו המלחין האהוב עליו. באשר לסגנונות בארץ, אני חושב שההשפעות הסביבתיות הן אלה שמכתיבות את הגוון המוזיקלי הישראלי, השפעות מודאליות ערביות ואוריינטאליות. מרבית האמנים הישראלים המצליחים בחו"ל מאופיינים בסגנונם המשלב מזרח ומערב (דני זמיר, אבישי כהן, אבישי כהן השני, עומר אביטל), חוץ מזה, בארגנטינה יש הרבה יותר ארגנטינאים מאשר פה

. ולגבי מוזיקה לטינית, דווקא עשו פה, אמנם, לא ברמת הג'אז כל כך, אבל אם תשימו לב לחלק מהאלבומים המצליחים בשנים האחרונות בזמר המזרחי, תראו שיש בהם הרבה מקצבי סלסה ולא רק מקצבים ערביים כפי שהיה מקובל לפני 30 שנה. לעומת הזמרים המזרחיים, מתי כספי כבר שנים רבות מעבד וכותב במקצבים לטיניים של סלסה ובוסה נובה. שירים כמו "בלילות הקיץ החמים", "אליעזר בן יהודה", ""כלבלב הו בידיבםבם", בולט אלבומו מתחילת שנות השמונים "ארץ טרופית...", בו היו עיבודים עבריים מתורגמים לשירים ברזילאים, וכולו חגיגה של סמבה ובוסה נובה. ואגב, מי שלא היה במופע של גידי גוב (ריקוד ירח) פספס עיבודים של לאטין ג'אז ובוסה נובה והרבה מהם.