The Hairy Chicken
New member
Bakerloo
אחרי שקראתי את הביקורת/המלצה של SickAgain על להקת המרטף Felt, נמלאתי רצון לכתוב לכם על להקת מרתף שהאמת היא שבכלל לא חשבתי שהיא ככה עד שגיליתי שפשוט אף אחד כמעט לא שמע עליה (בושה...). יום אחד נכנסתי כהרגלי לחנות התקליטים בלנס בירושלים (אגב, חנות התקליטים היחידה - אבל יותר טובה מכל המון החנויות התל-אביביות). המוכר הוריד מהמדף איזה דיסק עם עטיפה אפורה כזאת וכתוב עליה בכתום Bakerloo. העטיפה נראית כמו איזה איור לספר הסטוריה או משהו. הסתכלתי בעטיפה האחורית - ראיתי כתוב 1969 וכבר נדלק הניצוץ בעיני (אחלה שנה). שאלתי אותו כמה זה עולה. אמר לי - קודם תקשיב, אחר כך אני אגיד לך. פתחתי את עטיפת הקרטון המהודרת (שבחים ללייבל Repertoire הגרמני שעמל ועשה עטיפה נפלאה שמצליחה איכשהו להחליף את עטיפת התקליט בצורה טובה) ולחצתי Play. הצד הראשון של האלבום נפתח בקטע המדהים Big Bear Ffolly. אני מתחיל להקשיב ופתאום מפוצצים לי תופים את האוזן. בהתחלה מימין, אז משמאל, אז קצת באמצע ואנחנו נכנסים לקטע בלוז אינסטרומנטלי מטורף ומהיר שנותן הרגשה חיה. פתיחה מעולה. הקטע השני, Bring It on Home, הוא גרסת כיסוי לשירו של אחד מהבלוזיסטים הידועים ביותר - ווילי דיקסון. ביצוע שמזכיר מעט את המקור ומאופיין בצליל מאוד אוורירי. הקטע כוסה כבר ע"י להקת בלוז-רוק גדולה אחרת, הידועה יותר בכינוי לד זפלין, באלבומה השני גם הוא מ-1969. (אגב בסקירה המפורטת על אלבומיה של לד זפלין הוזכר כי האלבום השני של הלהקה הוא הראשון להציג אך ורק שירים מקוריים - טעות! Bring It on Home נכתב ע"י דיקסון שכוסה כבר באלבום הראשון של הלהקה.) הקטע השלישי, Drivin' Bachwards, הוא גרסת כיסוי נוספת ליצירתו של גאון אחר והפעם מתחום המוסיקה הקלסית - ג'והן סבסטיאן באך (שימו לב למשחק מילים - Backwards-Bachwards). ביצוע מדהים ובלוזי לבורה המפורסם שכל ילד שמתחיל ללמוד גיטרה מנגן. הקטע הרביעי, Last Blues, שהוא גם אחד האהובים עלי הוא שיר מדהים המחולק לשלשוה חלקים - בפתיחה שירה הזויה על אחד שרוצה שתקח אותו לתחנת רכבת, אחרי זה אנחנו עוברים לסולו תופים מדהים ולסיום חוזרים לקטע השירה המדהים. שיר שהוא פשוט בלוז-רוק במיטבו. אגב, רוב האלבום הוא יצירות אינסטרומנטליות וגם בשיר כזה בו יש שירה החלק הדומיננטי שלו הוא הנגינה האינסטרומנטלית. הצד הראשון של האלבום נסגר בקטע Gang Bang. עוד קטע בלוז אינסטרומנטלי מטורף. קטע מאוד מלודי (ולא רק באופן יחסי) שממש כיף לזמזם. עוד פעם סולואים עצבניים ותופים רועמים. הצד השני של האלבום מציג שני שירים ארוכים (הראשון 7 דקות והשני 15 דקות) וכל אחד יותר מדהים מהשני. הצד נפתח בבלוז אדיר, הפעם עם שירה - This Worried Feeling. בלוז קלאסי על איזה אחד שיש לו תחושה שאיזה אחת לא רוצה אותו יותר. אחד הקטעים האהובים עלי באלבום (רבאק, כל האלבום אהוב עלי!). השיר השני והסוגר, Son of Moonshine, מזכיר מעט את המבנה של Last Blues מיודעינו. בהתחלה הסולן שר לו שיר על בן של אור הירח (לא יכול לתרגם את המילה מחורבת הזאת) ואז אנחנו נכנסים לג'אם ענק, מטורף וארוך עם נגיעות כבדות של פסיכדליה (אגב, כל האלבום מלא בנגיעות פסיכדליות אבל פה ממש) ולבסוף חוזרים לשירה. יש עוד שני קטעי בונוס (Once Upon a Time, This Worried Feeling [alternate take]) שהם אחלה למדי אבל פוגעים לדעתי באיכות התקליט כתקליט. אבל לא נורא, הם שם. מה לעשות שהתקליט עולה 600 פאונד לפחות?! הוצאתי את הדיסק מהקומפקט (רק לצורך ההבנה, הקשבתי לכל הדיסק בחנות - פשוט לא יכולתי להפסיק) ושאלתי כמה זה עולה, אני פשוט חייב את זה. 90 ש"ח הוא אומר. לכל דיסק אחר לא הייתי משלם כל כך הרבה (אלא אם זה תקליט נדיר או משהו) אבל לזה - קניתי. כשחזרתי הביתה והרצתי על הלהקה חיפוש באינטרנט גם גיליתי שהמתופף שלהם (Keith Baker) היה המתופף של אוריה היפ עוד מאלבומם הראשון, שהגיטריסט שלהם (Dave "Clem" Clempson) היה הגיטריסט של Humble Pie ועבד עם גדולים כמו ג'ון אנדרסון ותום ווייטס ושהבסיסט שלהם לא עשה הרבה חוץ מלהביא אותה בביסוסט (מילה מגניבה) מצויין באלבום הזה. סופר גרופ של ממש (מהמרתף). הלהקה התפרקה במהרה לאחר האלבום המדהים הזה ולא הוציאה דבר נוסף מעולם. זה היה סופה המר של הפאוור-טריו שכל כך קיוויתי שיהיה להם עוד אלבום או שניים. אבל מה לעשות. האלבום המצויין הזה יצא אגב לאחרונה בתקליט (ובדיסק) בחברת Akarma האיטלקית המצויינת (מצורף לינק). 15 אירו והוא שלכם כמעט כמו בימים ההם...
אחרי שקראתי את הביקורת/המלצה של SickAgain על להקת המרטף Felt, נמלאתי רצון לכתוב לכם על להקת מרתף שהאמת היא שבכלל לא חשבתי שהיא ככה עד שגיליתי שפשוט אף אחד כמעט לא שמע עליה (בושה...). יום אחד נכנסתי כהרגלי לחנות התקליטים בלנס בירושלים (אגב, חנות התקליטים היחידה - אבל יותר טובה מכל המון החנויות התל-אביביות). המוכר הוריד מהמדף איזה דיסק עם עטיפה אפורה כזאת וכתוב עליה בכתום Bakerloo. העטיפה נראית כמו איזה איור לספר הסטוריה או משהו. הסתכלתי בעטיפה האחורית - ראיתי כתוב 1969 וכבר נדלק הניצוץ בעיני (אחלה שנה). שאלתי אותו כמה זה עולה. אמר לי - קודם תקשיב, אחר כך אני אגיד לך. פתחתי את עטיפת הקרטון המהודרת (שבחים ללייבל Repertoire הגרמני שעמל ועשה עטיפה נפלאה שמצליחה איכשהו להחליף את עטיפת התקליט בצורה טובה) ולחצתי Play. הצד הראשון של האלבום נפתח בקטע המדהים Big Bear Ffolly. אני מתחיל להקשיב ופתאום מפוצצים לי תופים את האוזן. בהתחלה מימין, אז משמאל, אז קצת באמצע ואנחנו נכנסים לקטע בלוז אינסטרומנטלי מטורף ומהיר שנותן הרגשה חיה. פתיחה מעולה. הקטע השני, Bring It on Home, הוא גרסת כיסוי לשירו של אחד מהבלוזיסטים הידועים ביותר - ווילי דיקסון. ביצוע שמזכיר מעט את המקור ומאופיין בצליל מאוד אוורירי. הקטע כוסה כבר ע"י להקת בלוז-רוק גדולה אחרת, הידועה יותר בכינוי לד זפלין, באלבומה השני גם הוא מ-1969. (אגב בסקירה המפורטת על אלבומיה של לד זפלין הוזכר כי האלבום השני של הלהקה הוא הראשון להציג אך ורק שירים מקוריים - טעות! Bring It on Home נכתב ע"י דיקסון שכוסה כבר באלבום הראשון של הלהקה.) הקטע השלישי, Drivin' Bachwards, הוא גרסת כיסוי נוספת ליצירתו של גאון אחר והפעם מתחום המוסיקה הקלסית - ג'והן סבסטיאן באך (שימו לב למשחק מילים - Backwards-Bachwards). ביצוע מדהים ובלוזי לבורה המפורסם שכל ילד שמתחיל ללמוד גיטרה מנגן. הקטע הרביעי, Last Blues, שהוא גם אחד האהובים עלי הוא שיר מדהים המחולק לשלשוה חלקים - בפתיחה שירה הזויה על אחד שרוצה שתקח אותו לתחנת רכבת, אחרי זה אנחנו עוברים לסולו תופים מדהים ולסיום חוזרים לקטע השירה המדהים. שיר שהוא פשוט בלוז-רוק במיטבו. אגב, רוב האלבום הוא יצירות אינסטרומנטליות וגם בשיר כזה בו יש שירה החלק הדומיננטי שלו הוא הנגינה האינסטרומנטלית. הצד הראשון של האלבום נסגר בקטע Gang Bang. עוד קטע בלוז אינסטרומנטלי מטורף. קטע מאוד מלודי (ולא רק באופן יחסי) שממש כיף לזמזם. עוד פעם סולואים עצבניים ותופים רועמים. הצד השני של האלבום מציג שני שירים ארוכים (הראשון 7 דקות והשני 15 דקות) וכל אחד יותר מדהים מהשני. הצד נפתח בבלוז אדיר, הפעם עם שירה - This Worried Feeling. בלוז קלאסי על איזה אחד שיש לו תחושה שאיזה אחת לא רוצה אותו יותר. אחד הקטעים האהובים עלי באלבום (רבאק, כל האלבום אהוב עלי!). השיר השני והסוגר, Son of Moonshine, מזכיר מעט את המבנה של Last Blues מיודעינו. בהתחלה הסולן שר לו שיר על בן של אור הירח (לא יכול לתרגם את המילה מחורבת הזאת) ואז אנחנו נכנסים לג'אם ענק, מטורף וארוך עם נגיעות כבדות של פסיכדליה (אגב, כל האלבום מלא בנגיעות פסיכדליות אבל פה ממש) ולבסוף חוזרים לשירה. יש עוד שני קטעי בונוס (Once Upon a Time, This Worried Feeling [alternate take]) שהם אחלה למדי אבל פוגעים לדעתי באיכות התקליט כתקליט. אבל לא נורא, הם שם. מה לעשות שהתקליט עולה 600 פאונד לפחות?! הוצאתי את הדיסק מהקומפקט (רק לצורך ההבנה, הקשבתי לכל הדיסק בחנות - פשוט לא יכולתי להפסיק) ושאלתי כמה זה עולה, אני פשוט חייב את זה. 90 ש"ח הוא אומר. לכל דיסק אחר לא הייתי משלם כל כך הרבה (אלא אם זה תקליט נדיר או משהו) אבל לזה - קניתי. כשחזרתי הביתה והרצתי על הלהקה חיפוש באינטרנט גם גיליתי שהמתופף שלהם (Keith Baker) היה המתופף של אוריה היפ עוד מאלבומם הראשון, שהגיטריסט שלהם (Dave "Clem" Clempson) היה הגיטריסט של Humble Pie ועבד עם גדולים כמו ג'ון אנדרסון ותום ווייטס ושהבסיסט שלהם לא עשה הרבה חוץ מלהביא אותה בביסוסט (מילה מגניבה) מצויין באלבום הזה. סופר גרופ של ממש (מהמרתף). הלהקה התפרקה במהרה לאחר האלבום המדהים הזה ולא הוציאה דבר נוסף מעולם. זה היה סופה המר של הפאוור-טריו שכל כך קיוויתי שיהיה להם עוד אלבום או שניים. אבל מה לעשות. האלבום המצויין הזה יצא אגב לאחרונה בתקליט (ובדיסק) בחברת Akarma האיטלקית המצויינת (מצורף לינק). 15 אירו והוא שלכם כמעט כמו בימים ההם...
