Atom Heart Mother

[RoieL]

Atom Heart Mother

שמעתי את היצירה הזו ארבע פעמים ביום וחצי האחרונים אחרי כמה חודשים שלא שמעתי אותה, ובכל האזנה הרגשתי צמרמורת בחלק הראשון, השני, ובעיקר האחרון. כבר שכחתי כמה היצירה הזו ענקית, אחד הקטעים האהובים עלי, וכנראה הקטע הכי Underated של הפלויד, ואולי בכלל. 5 הדקות האחרונות כאילו נכתבו ע"י אלוהים (אלוהים, לא קלפטון).

 

[The Walrus]

אני מעולם לא הצלחתי להתחבר אליה

כולה פשוט חפירה ארוכה עם כמה רגעים טובים (כמו הקטע בס וקלידים בסביבות הדקה השישית, שיש עליו סולו כינור לפי מיטב זכרוני), אבל הרוב בומבסטי ויהיר. והקטע לקראת הסוף שהם מתחילים לחזור על כל הקטעים מחדש... פשוט ניסיון למלא 26 דקות. משעמם... השיר הכי אנדר-רייטד של הפלויד הוא cymbaline. יצירה מדהימה, שבהחלט מגיע לה לשבת למעלה עם comfortably numb ודומיו, שלא לדבר על זה שלדעתי היא עולה בהמון על money, wish you were here, ובוודאי על another brick in the wall part 2.

 

[MilkShack]

אלבום אדיר.

כששבתי לשמוע את הגרסא של is there anybody out there של run like hell ושל one of my turns הרגשתי שוב את הצמרמורת שהרגשתי בפעמים הראשונות ששמעתי את השירים האלה..

 

[RoieL]

אחי, דיברתי על הסוויטה אה"מ ולא על

The Wall

 

[MilkShack]

דיי באמת!? פשוט התחלת עם להנות מאלבומים שוב

אז הזכרתי את The Wall. הכותרת של "אלבום אדיר" מופנת לנושא שלך..

 

[שלום חן]

מסכים איתך...

לדעתי השיר הנ"ל היא יצירת מופת, לא כמו ECHOS, אבל עדיין יצירה שגם לי מידי פעם מעבירה צמרמורות.

 

[RoieL]

בטח תרביצו לי

אבל לדעתי היא מתעלית על אקוז. שתי היצירות היחידות שלדעתי מתעלות עליה הן Wish You Were Here ו- Dark Side of The Moon.

 

[Silvernaor]

גם לדעתי

סוף כל סוף מישהו חושב כמוני! אני שומע דיונים על כמה שהיצירה הזאת משעממת ולא מבין על מה אנשים מדברים... אני יודע שאת רוב התזמור הם לא עשו בעצמם, זה לא מוריד מערך היצירה, כל הקטע הראשון עם הבראס, והמוטיב שחוזר, והקטע הפסיכודלי באמצע, והקריאה Silence in the studio אחרי הבלאגן ואז כל מה שאחריה, פשוט נפעמתי בפעם הראשונה ששמעתי אותה. ובכלל היה כיף בשיעור תנ"ך שהמורה לקח את הכיתה לחדר מוסיקה והשמיע את זה לכל הכיתה... בשנה של בגרות, אבל זה חשוב יותר שנעשה שיעור על פינק פלויד יותר מאשר ללמוד על גן עדן.

 

[The Walrus]

*מרביץ לך*

מה אתם מוצאים ביצירה הזאת? כאילו היא יפה והכל, אבל לעבור את אקוס? נו באמת...

 

[RoieL]

הייתי נותן לך את השניה המדוייקת

שבה אלוהים החליף את רון גיסין בתזמור של היצירה אבל אני בדיוק שומע את DSOTM אחרי התנזרות של חודש. בכל מקרה, מהרגע שבו כל הקטעים מהיצירה מתאחדים לקטע אחד זה פשוט החלק הכי עוצמתי ומרגש ששמעתי. זה ואקלייפס (ולפעמים גם אקוז), הם השירים היחידים שפשוטו כמשמעו עושים לי צמרמורת, גם בפעם החמישית ביומיים (AHM) או 10 פעמים ביום (כן, היו תקופות ששמעתי את ACYL עד אקלייפס 10 פעמים ביום

).

 

[אחד הנוודים]

צמרמורת?

לי, ארבע השניות האחרונות של eclipse גורמות לפעמים לשחרר מעין אנקה אורגזמית חנוקה ואומללה של כיסופים טמירים. כל אחד ותגובתו הוא. גם אני חזרתי שלשום לATM אחרי התנזרות של כמה חודשים. מסכים איתך לגבי הסוף, אבל גם ההתחלה (בערך 5 דק' ראשונות) היא משיאי היצירה. במיוחד הסולואים של הכינור והגיטרה של גילמור. והקטעים שנשמעים כמו מוסיקה ליטורגית כזו (ווא ווא ווא ווא ווא...). אבל אקוז הוא קטע גדול יותר, כיוון שהוא, כמו DSOTM - יש בו מאידאת השלימות. כל שניה בו בדיוק במקום. משהו כזה שאתה יכול לשמוע בריפיט שוב ושוב ושוב ללא הפסק. את AHM אי אפשר לשמוע בריפיט יותר מכמה פעמים. הוא קשה מידי, ותובעני מידי. לא קל להתמודד איתו יותר מפעמים ספורות ברצף.

 

[RoieL]

אגב, מה אתה מוצא באקוז?../images/Emo3.gif

אם זה האורגן עם הלזלי אז רייט עשה את זה קודם, תנחש באיזו יצירה באורך 23:44

 

[The Walrus]

אין לי כותרת

אני חושב שאקוז היא סך הכל יצירה יותר טובה. דבר ראשון יש לציין שאני בעיקר שומע את גירסת הפומפיי (אבל את שתי החלקים ברצף... צירפתי אותם יחד) שהיא טובה בהרבה מהמקורית לדעתי. אני לא יודע להסביר, משהו בתחושה של היצירה: אטום האטר מאדר משדרת בומבסטיות, התנשאות מסויימת, יצירה מאוד נוצצת ומורכבת; לעומת התחושה החללית של אקוז, הביצוע האיטי והמדהים, תחושה של ריחוף. פשוט יצירה מדהימה. ובקשר לפסנתר כנף עם הלסלי, אני ישמח אם תגיד לי באיזה קטע בדיוק יש את הפינג של אקוז באטום הארט מאדר. אני די בטוח שריק רייט אמר באיזה סרט דוקומנטרי שהוא עשה את זה בשביל אקוז פעם ראשונה.

 

[RoieL]

אמר בסבן אייג'ס אוף רוק

אבל אתה מוזמן לפתוח את Mind Your Throats, Please, יש שם במהלך הקטע פסנתר עם לזלי, בהתחלה שומעים אותו בבירור, יחד עם קול הגלים. סולואי הצ'לו בסוויטה משדרים אינטימיות לדעתי יותר מאשר כל חלק באקוז, והחלק הבומבסטי בסוף היצירה הוא לדעתי דווקא הגדולה שלה. השילוב בין תופים, כלים חשמליים, מקהלת נשים, מקהלת גברים ובראסים למיניהם. ד"א, תמיד הייתי בטוח שאקוז היא יצירה יותר ארוכה, אבל מסתבר שלא

אה"מ הוא השיר הארוך ביותר של הפלויד.

 

[The Walrus]

אלא אם כן מחשיבים את שני החלקים

של SOYCD כאחד. יש לזכור שהפלויד העדיפו אותם כחלק אחד ארוך, ונאלצו לחתוך אותם אך ורק בגלל מגבלות תקליט הויניל.

 

[oneman2]

על טעם ועל ריח...

אותי אישית היצירה הזאת לא משעממת אפילו רגע אחד. אני אוהב את הבומבסטיות וגם את הרגיעות, את ה"הוא אכבר" שמופיע באמצע (רק אני שמתי לב לזה?). יצירה מדהימה מאלבום מדהים (עם העטיפה הכי יפה חוץ מ...המנסרה).

 

[RoieL]

זה לא הוא אכבר,

יש את הלאוד אנונסמנט, את קוייט אין דה סטודיו ואת כל הג'יבריש שנשמע כמו אוכל.

 

[Silvernaor]

*סיילנס אין דה סטודיו

 

[שלום חן]

לא צריך להגזים...

אבל, צריך לחשוב על אפקט הזמן ולהעריך את הפלויד על האומץ לנגן יצירה באורך 25 דקות מלווה ב"פילהרמונית" מי בכלל חשב לעשות דבר כזה, ואני שמח שהתוצאה מדהימה אבל, לא עוקפת את אקוז, ויותר טובה לדעתי משאר השירים של הצד האפל שהוזכרו, וגם הם כבודם במקומם מונח אחרי שתי היצירות הנ"ל.

 

[Adidason326655]

גם אני מרגיש ככה.

תקשיב לעבודה של מייסון שם, יש לו סאונד שפשוט מגניב אותי לחלוטין כל פעם. וזה ביחד עם כל שאר הכלים שם יותר משהו ענק, לא יודע אם לא הכי ענק אפילו.