ASIA

Barmelai

New member
שומר נפשו ירחק

אני מכיר את 3 הראשונים. השמות מאחרי ה"סופרגרופ" הזה לבדם הספיקו כדי לגרום לי לקנות את האלבום הראשון על בליינד, את השני כי הייתי בטוח שמדובר בטעות או מחלה קשה של חלק מההרכב, ואת השלישי כי אני אדיוט באופן כללי. שלושת האלבומים האלה לבד גרמו לי להתחיל להקשיב באדיקות לג'אז במשך 20 שנים רצופות לפני שחזרתי בדחילי ורחימו להקשיב לפרוג. טוב גם ל MISPLACED CHILDHOOD של מריליון יש חלק, אבל זה לא ממש רלוונטי. מה שבטוח, אין מה לפחד מסטיב האו, להפך יש לחבב אותו, האו הוא ידידו הטוב של האדם. כך גם ג'ון ווטון, בסיסט על, וקרל פאלמר, תופיסט אימתני. מה שמפחיד זה החיבור ביניהם. כנראה שככל שהחבורה הזאת מוכשרת אחד אחד, מדובר פה בכנס של שוליות קוסמים בלי ההשגחה וההכוונה של הקוסמים עצמם. אם אתה מעוניין לשמוע שירי פופ בעטיפת פרוג נוצצת וריקנית, אם יש לך ילד שלמרבה הזוועה מגלה נטיות
יות ראשוניות, או אם גילית שהמורה שלך למתמטיקה עברה לגור דירה לידך - קנה את כל הדיסקוגרפיה שלהם ללא היסוס וטחן אותה בסבבים לתוך הלילה. אם אתה מחבב פרוג, אפילו קצת, מחק את אסיה מהלקסיקון שלך. ראה הוזהרת
 

LEATHER REBEL

New member
אינני מסכים

האלבום הראשון של ASIA הוא ענקקקקקק !!! לגבי הבאים בתור, אני דווקא כן מסכים עם ברמלי. לא היה פה נסיון ליצור "פרוג" במונח פרוג, אפילו שארבעת הראשונים יצאו בחברת GEFFEN - במובן "גפן". שומעים שיש כאן רסיסי פרוג... לא לשכוח מאיפה החבר'ה הגיעו. ועדיין, לאלבום הראשון זה יהיה נבזיות והגזמה לקרוא לו "פופ". האלבום הראשון הוא כביר! על השאר אפשר לוותר. אבל מה, יש בעיה קטנה: הדיסק כפי שיצא במקור נשמע היום די זוועה. ישנה כמובן הוצאת רימאסטר בה הסאונד משובח לעילא ולעילא... אבל אין להשיג את האלבום בנפרד אלא רק כ CD כפול בו יש את כל החומר שיצא בתקופה שלהם בחברת GEFFEN, וכפי שאמרתי, הוא לא אחיד ברמתו. מי אמר שהחיים הוגנים?
 

melancholy man

New member
האו דו יו דו?

אסיה למען האמת, זו אחת התופעות הכי מדליקות שיש, אין לי שום דרך להוכיח את זה, אבל אני דיי משוכנע שהחברה קראו את כל הביקורות הכי מעליבות על רוק מתקדם שאי פעם נכתבו בעיתונות המוסיקה והחליטו להתיחס לזה כאל הוראות הפעלה, התוצאה כמובן, מגוחכת בהתאם.
 

מורנא007

New member
אני מסכים

שמעתי אותם אצל חברים ולא קניתי את האלבומים הנ"ל, למרות שהיו לי הזדמנויות רבות לקנות אותם, החל משנות ה- 80 אחרי שגיליתי נטיות
יות ראשונות.
 

pasteran

New member
זאת להקה כלבבי

עשית לי חשק להאזין להם
) קייליא, לא התכוונתי אותך להחליא קייליא, פעם הבאה תקיאי לתוך הדלי קייליא, ריח הבחילה מעורר בי פלצות קייליא, את הריאות מחזך אעקור נמרצות קייליא, את פרצפוך טחו עיניי מלראות קייליא, לא התכוונתי לגרום לך לבכות
 

pasteran

New member
מה פתאום סינכרון

זה מה שקרוי פולימטריקה. לא סתם יש ריו במריליון
 
פוליאנה פרנק, מכיר?

זה מזכיר את השיר שלהם 'זיוה'. "זיוה, תעשי יותר מהר זיוה, אני עוד מעט גומר זיוה, את שוב עושה לי חום זיוה, השם שלך איום".
 
משהו מעניין שעולה מהתגובה שלך

נשים לרגע את הקישקשוש האסייאתי בצד ונתרכז בעיקר: ג'אז - הלנו הוא או לצרינו? כבר בעצם השאלה יש מילכוד. הרי הביטוי "ג'אז" הוא כה ענק, שבהכרח מסתופפים תחתיו דברים דגולים וגם קקי. ובכלל - אין רשות שנותנת לך הסמכה ל"ג'אז". כל אמן היה יכול לג'אזז קצת את המוסיקה שלו או פשוט להכריז ש"זהו אלבום ג'אזי" ולך תוכיח את ההיפך. בקיצור - הגדרה בלתי אפשרית. ובכל זאת, משהו בוידויו של ברמלאי הזכיר לי את עצמי. כרטיס הכניסה שלי לג'אז היה הפיוז'ן (איך לא, סבנטיז, פרוג וכיו"ב). ועם מקלפאלין המחושמל וקצת וודר ריפורט אפשר היה להפליג אל הנצח, שלא לדבר על אלבומי הפיוז'ן הנהדרים של זאפה. באופן טבעי צמחה החיבה גם לג'אז האקוסטי יותר ועם השנים נוספו לחבילה מן הגורן ומן היקב: מאת'יני ומיילס, קולטריין וקית' ג'ארט, קורטוב תלוניוס ונגיעות צ'ארלי פרקר. וכמובן לאורך כל השנים - צ'יק קוריאה על גילוגוליו הרבים (ויש עוד הרבה, שלא זכו להיכנס לרשימת הדגמה זו). לזכותי ייאמר שהג'אז תמיד הושמע במקביל לרוק, לקבועים הקלאסיים וכמובן למוסיקה ישראלית. זה אף פעם לא השתלט עלי לכדי אדיקות. ועם השנים זה אפילו התחיל להסריח קצת. בדיוק כמו שזאפה אמר פעם: jazz is not dead, it just smells funny. פתאום זה התחיל לשעמם. בעיקר הג'אז המסורתי (טרדישנל, בי-בופ וסווינג). שעות אבודות בבתי קפה מול סקסופוניסטים יגעים, שמבצעים מאסטרבאציה ארכנית על אותו נושא ולפעמים רוצחים איזה סטנדרט. ודוק: ברור שתעיתי בדרך והתחלתי לרעות בשדות שחונים. אין ספק שתחת ההגדרה "ג'אז" יש לפחות חמישים אלבומים נפלאים שמחכים שאשמע אותם. רק שהחיפוש הפך למייגע וקשה יותר עם השנים. ובה בשעה - מעיין הפרוג והרוק של הסבנטיז (שגם בו צפו חריונים לרוב) נראה תמיד מלא יותר ומזמין יותר לעיון מחודש. למשל הפנינה שנקראת RED של קרימזון התגלתה לי במלוא עוצמתה רק איפשהו בשנות התשעים. הזנחתי את קרימזון בראשית הדרך מתוך ידיעה שיום אחד אחזור וכשזה קרה, הייתי בעננים. אני לוקח את RED כדוגמה להמחשת "גילוי" של אלבום בעל מוניטין רבים. יש לי ספק רב אם אגף הג'אז יכול לספק לי חוויית האזנה של חודשים רבים כפי שסיפק לי RED בשעתו. וראוי לה להודעה נפתלת שכזו שתסתיים לפחות בקריאה ברורה: הבו לי מיד רשימת מאסטרפיסים ג'אזיים שבאמת עומדים במבחן הזמן וחיינו אינם ראויים בלעדיהם. נגיד עשרת הגדולים?
 

Barmelai

New member
ג'אזסטרפיס

יש מעט יותר מ 50 אלבומי ג'אז נטולי "מאסטרבאציה ארכנית" כמו שכתבת. אני יותר בכיוון של כמה אלפים, אבל כל מי שישקיע הרבה שעות הקשבה ויתחיל לאהוב ג'אז יוכל בקלות לארגן לעצמו ספריה של כמה מאות, ועדיין להישאר איתנו ברוק המגניב
הנה כמה. אני מנסה להמנע מאלבומי פיוז'ן, ECM, ובני כלאיים שאותם אתה מכיר קרוב לוודאי: JOHN COLTRANE - A LOVE SUPREME לא במקרה הוא ראשון. האלבום הזה הוא מרכז הויה בשבילי. מוסיקלית, רוחנית. מנוף להתעלות הנפש. אם אהבת, האלבום הבא של קולטריין לשים עליו את היד הוא GIANT STEPS. MILES DAVIS - KIND OF BLUE. גם זה מרכז מבחינתי, הסנטר של הביבופ. האלבום הבא של מיילס - BITCHES BREW, אלבום מהפכני שעדיין נשמע ככה. מיילס דייויסים יש לי כ 20, כולם נפלאים. מהאלבומים הצפוניים לביצ'ס ברו כדאי להגיע ל TRIBUTE TO JACK JOHNSON, דרומית לו - IN A SILENT WAY. CHARLES MINGUS - THE BLACK SAINT & THE SINNER LADY. יצירה אחת במספר פרקים בדומה ללאב סופרים, חזקה כמותו עם נטיה להשתלט על המחשבות במשך ימים וחודשים. להמשיך עם מינגוס כמעט עם כל מה שעשה, אין טעם לפרט, כל פגיעה תהיה בול. ERIC DOLPHY - OUT TO LUNCH. איזון מופלא בין מלודיה ואילתור חופשי. חזק, חם ורטוב מאוד. WAYNE SHORTER - SPEAK NO EVIL - בגלל הלחנים החזקים והיכולת של שורטר לכופף אותם איך שבא לו בלי לאבד אותם. LEE MORGAN - SIDEWINDER. כמו וויין שורטר רק עם חצוצרה. יצירות עגולות ושלמות. BILLY COBHAM - SPECTRUM. גם למתופפים יש את זה, במקרה של קובהאם - בגדול. ART BLAKEY - MOANING. ידוע בזכות הרכב העל שהנהיג במשך שנים - הג'אז מסנג'רז, משם יצאו אחדים מגדולי אומת הג'אז לקריירות סולו. תותח על ומתופף אחרון לקינוח - BILL BRUFORD - ONE OF A KIND. למה חצה אחד ממתופפי הפרוג הגדולים של כל הזמנים את הקווים לג'אז? התשובה הניצחת בפנים. זהו, נמאס לי. אם יהיו פה עוד כאלה שירימו את הכפפה וימשיכו אותי אפשר יהיה להוציא מזה משהו טוב.
 
שתזכה למצוות ולבנים זכרים

רוב הרשימה מוכרת לי, אבל אני כבר השבוע אגיע לאריק דולפי. ושלא תהיה טעות: ה"מאסטרבציה הארכנית" אינה שם חליפי לג'אז אלא תיאור של מה קורה לו בידיים לא נכונות (בתי קפה כבר אמרתי?)
 

melancholy man

New member
../images/Emo45.gif

האמת קצת קשה לתת רשימה כזאת בפורום הזה, זאת אומרת, קרלוס סנטנה אמר פעם שג'אז זה אוקיאנוס (או בציטוט המלא: ג'אז זה אוקיאנוס, רוק אנד רול זו בריכה ואני מסתובב רוב הזמן באגם... זה היה כמובן בקשר לסגנון המוסיקאלי של סנטנה), אנחנו כאן מנסים ככה בהרבה חשש וכבוד להקיף מידיי פעם את הבריכה, אבל להכנס ככה לאוקינאוס זה קשה, אני מתמצא קלות בג'אז, ככה קאונט בייסי, מיילס דיוויס, ג'ון קלוטריין וכאלה, ממש לא הייתי אומר שקפצתי פעם ממש לעמוקים באוקיאנוס הזה, אבל אפילו לי קשה להמליץ רק על עשר, במיוחד שאתה לא עד כמה למתחילים או מתקדמים אתה מדבר, אבל אם למישהו בא להמשיך את הרשימה של בארמלי, אני מבטיח לשמור כל המלצה בתיקייה נרדת ולהגיע לכל המלצה בנפרד.
 

pasteran

New member
לא יודע לגבי מאסטרפיסים

בארמלי התמקד ביצירות הקאנונית של ה-50-60. אז אני דווקא אמליץ על כמה דברים מהתקופה שהתייחסת אליה בביטול. מטבע הדברים ככל שהולכים אחורה מדברים פחות על אלבומים ויותר על אוספים. שיהיה ברור אני לא מומחה לג'אז בוודאי לא ג'אז שקדם לבופ אבל יצא לי להתקל בכמה דברים מגניבים...דג'נגו ריינהארט - נחשב לגיטריסט הג'אז החשוב הראשון, הוגה השילוב של אלמנטים צועניים לג'אז. השילוב הצועני מבטיח מוזיקה שמחה וקצבית אבל לפעמים עם נימה של עצב. אני מכיר חומרים שלו מ Quintet du Hot Club de France, אמצע-סוף שנות השלושים אז הוא נגן עם הכנר האדיר סטפן גרפלי. עשור לפניו כדאי לשמוע את הפסנתרן, "ממציא הג'אז", ג'לי רול מורטון, שבאמת מנגן ג'אז מסורתי. ז"א שהדגש פחות על אלתור של כל נגן אלא על שילובים בין הנגנים. ההרכב שלו נקרא red hot peppers... ואחרון בתחום הזה הוא Jumpin jive של ג'ו ג'קסון מ...1981. למרות השנה מדובר בחזרה לסווינג ישן וקופצני אבל זה נשמע טרי מאוד. ג'ו הוא אחד הרוקיסטים היותר מעניינים שצמחו בתקופה הזאת (ודברו עליו בפורום השכן לאחרונה). בכל אלה האלתורים יחסית משניים לאינטרקציה בין הנגנים כך שתתקשה למצוא בהם אוננות. מהכיוון השני אני אמליץ על כמה חברים ישראלים. לחובבי צ'יק קוריאה אסור לפספס את אבישי כהן הבסיסט למשל באלבום at home הוא כותב מנגינות נפלא ומלא בטוויסטים מקצביים מעניינים. לחובבי קולטריין אסור לפספס את אלברט בגר, סקסופניסט וירטואוז עם חיבה מסויימת לפרי ג'אז, אבל בד"כ לא על חשבון לחן ומבנה. רצוי באלבום listening. ולפי הכינוי שלך בטח שמעת על ג'ון זורן וחבריו שזה נושא לעוד 2-3 פסקאות אלא שחסר לי זמן.
 
חחחחח הרגת אותי מצחוק

פשוט מצאתי אותם באחד הטיולים שלי בYoutube ומהקצת ששמעתי הם נשמעו לא רע... אבל אחרי חיפוש בגוגל אחר הדיסקוגרפיה שלהם, ואחרי שראיתי את השמות של הדיסקים אני מחליט לוותר, זה יותר מדי חולני... אפילו בשבילי. הקטע הג'אזי בסוף השיר הראשון מדהים...
 

bibi50

New member
עם כאלו איכויות

הם היו יכולים לנסות לנגן את הבה נגילה והבאנו שלום עליכם.... איזה בזבוז איזה שעמום. מתאים ללהקת ריקודים על אונית נוסעים בים התיכון
 

gryphon music

New member
הם בסך הכל רוק איצטדיונים סימפטי

מהסוג ששומר את גחלתו בעיקר בקהילות של חבר העמים . כדי להבין כמה הם לא נוראים כדאי להעביר שמיעה ל GTR ששם סטיב האו וגם סטיב האקט בהפנינג התבזות שכמוהו ההסטוריה לא ידעה.
 
למעלה