another Glimpse of Harvest
גם הערב הענקתי למאזיני חווית Harvest בהמשך לתכנית בשבוע שעבר. אמת, זה הרבה יותר קל להגיע לאולפן עם שני דיסקים ולשחק ביניהם, אבל זו גם אמת שהמוסיקה שקובצה על-ידי הליבל הנהדר הזה, שווה בהחלט תכנית רדיו או שתיים שתעלה על נס את התרומה שלו למוסיקה הפופולארית בתקופת תור הזהב של הרוק. הדיסקים 3- 4 לוקחים את הארבסט קדימה אל אמצע וסוף שנות השבעים. חלק מהיוצרים שהקליטו בהארבסט הגיעו אליה בשלב הזה אחרי שהתנסו בליבלים אחרים, חלקם נותרו נאמנים להארבסט (או שהארבסט נותר נאמן להם וזה כמובן הרבה יותר יפה...). היום חלפו להם בסך ז'אנרים שונים, שכן בשנות השבעים התגוונה עוד יותר מוסיקת הרוק והדבר בא לידי ביטוי בשני הדיסקים האלו. אני משתדל בד"כ לפתוח את התכניות שלי עם קטעים מוכרים יחסית והערב זה גם היה קל למדי: Money של פינק פלויד, שפותח את הדיסק השלישי. מכיוון שרוב בני האדם שונים ממני בהערצתם ללהקה הזו, אני מניח שהשיר הזה עשה את העבודה עבור ששת מאזיני הקבועים ואולי בגללו הם נתנו צעקה מהחלון לחברה שישבו על הספסל מתחת לפנס הבודד בקצה השכונה בזו הלשון:"חברה, בואו תעלו - יש פינק פלויד ברדיו!!". טוב. הלאה. Gryphone האלבום החמישי שלהם, Treason שיצא ב 1977 היה אלבום של מעבר לשיא, אם בכלל אפשר לדבר על שיא כשעוסקים בגריפון. זו לא להקה של שיאים שכן גם האלבומים שיצאו בטאנסאטלנטיק קודם לכן לא היו הצלחה גדולה. כאן הם ניסו לייצר מוסיקה אחרת. דווקא ב 1977 כשהרוק המתקדם היה בשלבי גסיסתו האחרונים, הם החליטו שהם רוצים להיות היורשת החוקית של YES. אין דרך אחרת להסביר את האלבום הזה. חובבי הלהקה בדרך כלל לא מחשיבים אותו. נכון שהוא הרבה פחות מאתגר מהארבעה שקדמו לו, נכון שזה כבר לא מוסיקה מדיבאלית מרוקקת ומתוחכמת אלא בלדות פרוג עתירות סינתיסיזרים, אבל החברה האלה ידעו לנגן שחבל על הזמן, ולכן גם את האלבום הזה אני אוהב. כי הרכב כל-כך מוכשר, גם אם הוא עושה זבל, יש בזבל הזה ניחוחות של איכות. השיר, אגב, הוא שיר יפה מאד - Spring Song שמח ועליז כמשתמע משמו. הלאה: The Move - Do Ya זה היה להיט גדול של הרכב ההמשך ELO אבל כאן יש ביצוע מכוסח ונהדר של רוי ווד, בוו בוואן וכמובן, ג'ף "מכונת להיטים" לין. השיר הוקלט באלבום Split Ends מ 1972 שהיה אלבום השלמה לMessage from the Country שלא כל-כך הצליח ושלאחריו נולדה ELO הלאה: Be Bop Delux - Fair Exchange מתוך האלבום Sunburst Finish שיצא ב 1976 בילי נלסון, הסולן, הגיטריסט והרעיון שמאחורי הלהקה הזו מביא אותה לשיא היצירה קצרת הימים. אחת מהלהקות הפחות מוערכות של עידן הגלאם רוק, אולי מכיוון שהיו כאלה שנתנו שואו הרבה יותר מרתק על הבמה שהותיר את נלסון וחבורתו מאחור. הם לא הצליחו לעמו מול השארם של קווין, הסקסאפיל של בריאן פרי ורוקסי מיוזיק, התמלילים המטורללים של רון מייל בספארקס ומופעי הבמה הגרוטסקים של גארי גליטר, סלייד, סוויט ועוד ועוד. אבל הייתה להם מוסיקה מרתקת, נגינת גיטרה מצויינת של ווילסון, ליריקה חכמה והרבה מוסיקה טובה. אלבום נהדר! עוד: Roy Wood - Dear Elaine מתוך אלבום הסולו של ווד - Boulders מ 1973 כששומעים את ה Move שואלים למה הוא עזב דבר כזה נפלא. כששומעים את ELO שואלים למה הוא השאיר את ג'ף לין לבד ולא נשאר ליידו כדי לתת למוסיקה של התזמורת החשמלית טיפת שיק מטורף. נראה שהגורל שהביא אותו לקריירית סולו ארוכה עם או בלי להקת Wizzard היה צריך להיות. האיש הוא פשוט מוסיקאי מחונן, ואין דרך אחרת לתאר אותו. יכולות התזמור שלו יכולות לעורר קנאה אצל גדולי הפרוגיסטים - והוא כמובן לא נמנה עליה, לשמחתנו הרבה. והשיר המקסים הזה - כל כך מרגש שבא לשמוע אותו עוד ועוד. קדימה: Martin Carthy מנגן סולו גיטרה קצר ויפה Old Hog or None מתוך אלבום הסולו שלו Son of Morris On משנת 1976. הגיטריסט שליווה את סטילאיי ספאן ועוד הרכבי פולק רוק, ונחשב אחד מהגדולים של הז'אנר, כזה שניגן עם כולם (פיירפורט, סנדי, אלביון, סטילאיי, ועוד ועוד) כזה שעשה את העיבוד הנהדר לשיר Scarborough fair עבור פול סימון - האיש הזה זכאי לקצת תשומת לב מאיתנו, חובבי הפולק רוק, כי הוא ללא ספק אחד מאבות המזון של הז'אנר. אז הנה דקה וחצי של כבוד. Babe Ruth - The Mexican מאלבום הבכורה First Base מ 1972. הרבה זמן לא שמעתי את הלהקה הזאת, והערב הבנתי שזה היה יותר מדי זמן. כמה אנרגיות שיש להם, ואילו חילופי מקצבים. אם כבר פרוג - אז לכו על זה. הלהקה הבריטית שמשום מה קרוייה על שם כוכב הבייסבול האגדי, ומעולם הבייסבול בא גם שם אלבום הבכורה שלה. רוק ישר בבטן, עם השירה הג'ופלינית של הזמרת שלהם,Janita Haan שאם הייתה באה מכאן היינו קוראים לה חניתה והגיטרה של אלאן שאקלוק שבמחווה יוצאת מן הכלל - בלי כוונה - לקארלוס סנטנה, עושה אותו כאיול הוא היה ראי. מקצבים קאריביים, מעברים מטורפים, כלי הקשה והרבה פנדר - כלי שאני מאד אוהב את הצליל הרך שלו וכאן הוא ממש יוצר קונטראסט עם שאר הכלים. יפה יפה עוד: Ashley Hutchings עוד אושיית פולק רוק, באלבום מאוחר, Clark's Rise to Candelford מ 1980 עם ג'יג סוער, עם תמלילי הומוריסטי נהדר Postman's Knock. האצ'ינגס עבר הרבה בחיים המוסיקאליים שלו. הוא הקים את פיירפורט קונבנשן יחד עם ריצ'ארד ת'ומפסון, עזב באותו זמן שסנדי הגדולה עזבה והקים להקת פולק-רוק נוספת, השנייה בגדולתה לפיירפורט - סטילאיי ספאן. אחרי שני אלבומים הוא עזב, והקים את האלביון באנד אליה צירף גם את אישתו - אושיית הפולק שירלי קולינס. כאן, באלבום מאוחר עם הלהקה שלו, אלבום משונה - יש לציין - שמביא סיפור עם, בחלקו מנוגן ומושר ובחלקו מדובר. השיר הזה שהארבסט בחרו לאוסף שלהם הוא הבולט באלבום - וכשמאזינים לו גם מבינים מדוע. הלאה: Kevin Ayers - עם Take me to Tahiti מהאלבום Old Ditties מ 1976. היה גם בשבוע שעבר מאלבום מוקדם יותר והיה גם הערב ונראה לי שהאיש המוכשר הזה יהיה עוד כמה פעמים. מתקרבים לסוף - Dave Gilomour מאלבום הST שלו משנת 1978 עם Short and Sweet. אני אוהב את האיש יותר משאני אוהב את הלהקה שלו. יש בו משהו שתופס אותי ואני סולח לו על האלבום החדש והמרח שלו. באלבום הראשון שלו הוא נשמע הרבה יותר רענן, מקורי, מרגש - ובעיקר: גיטריסט גדול ונסיים עם ELO שהופכים לבטהובן את המעיים בפעם השנייה, אחרי שצ'אק ברי עשה זאת בפעם הראשונה... יקי
גם הערב הענקתי למאזיני חווית Harvest בהמשך לתכנית בשבוע שעבר. אמת, זה הרבה יותר קל להגיע לאולפן עם שני דיסקים ולשחק ביניהם, אבל זו גם אמת שהמוסיקה שקובצה על-ידי הליבל הנהדר הזה, שווה בהחלט תכנית רדיו או שתיים שתעלה על נס את התרומה שלו למוסיקה הפופולארית בתקופת תור הזהב של הרוק. הדיסקים 3- 4 לוקחים את הארבסט קדימה אל אמצע וסוף שנות השבעים. חלק מהיוצרים שהקליטו בהארבסט הגיעו אליה בשלב הזה אחרי שהתנסו בליבלים אחרים, חלקם נותרו נאמנים להארבסט (או שהארבסט נותר נאמן להם וזה כמובן הרבה יותר יפה...). היום חלפו להם בסך ז'אנרים שונים, שכן בשנות השבעים התגוונה עוד יותר מוסיקת הרוק והדבר בא לידי ביטוי בשני הדיסקים האלו. אני משתדל בד"כ לפתוח את התכניות שלי עם קטעים מוכרים יחסית והערב זה גם היה קל למדי: Money של פינק פלויד, שפותח את הדיסק השלישי. מכיוון שרוב בני האדם שונים ממני בהערצתם ללהקה הזו, אני מניח שהשיר הזה עשה את העבודה עבור ששת מאזיני הקבועים ואולי בגללו הם נתנו צעקה מהחלון לחברה שישבו על הספסל מתחת לפנס הבודד בקצה השכונה בזו הלשון:"חברה, בואו תעלו - יש פינק פלויד ברדיו!!". טוב. הלאה. Gryphone האלבום החמישי שלהם, Treason שיצא ב 1977 היה אלבום של מעבר לשיא, אם בכלל אפשר לדבר על שיא כשעוסקים בגריפון. זו לא להקה של שיאים שכן גם האלבומים שיצאו בטאנסאטלנטיק קודם לכן לא היו הצלחה גדולה. כאן הם ניסו לייצר מוסיקה אחרת. דווקא ב 1977 כשהרוק המתקדם היה בשלבי גסיסתו האחרונים, הם החליטו שהם רוצים להיות היורשת החוקית של YES. אין דרך אחרת להסביר את האלבום הזה. חובבי הלהקה בדרך כלל לא מחשיבים אותו. נכון שהוא הרבה פחות מאתגר מהארבעה שקדמו לו, נכון שזה כבר לא מוסיקה מדיבאלית מרוקקת ומתוחכמת אלא בלדות פרוג עתירות סינתיסיזרים, אבל החברה האלה ידעו לנגן שחבל על הזמן, ולכן גם את האלבום הזה אני אוהב. כי הרכב כל-כך מוכשר, גם אם הוא עושה זבל, יש בזבל הזה ניחוחות של איכות. השיר, אגב, הוא שיר יפה מאד - Spring Song שמח ועליז כמשתמע משמו. הלאה: The Move - Do Ya זה היה להיט גדול של הרכב ההמשך ELO אבל כאן יש ביצוע מכוסח ונהדר של רוי ווד, בוו בוואן וכמובן, ג'ף "מכונת להיטים" לין. השיר הוקלט באלבום Split Ends מ 1972 שהיה אלבום השלמה לMessage from the Country שלא כל-כך הצליח ושלאחריו נולדה ELO הלאה: Be Bop Delux - Fair Exchange מתוך האלבום Sunburst Finish שיצא ב 1976 בילי נלסון, הסולן, הגיטריסט והרעיון שמאחורי הלהקה הזו מביא אותה לשיא היצירה קצרת הימים. אחת מהלהקות הפחות מוערכות של עידן הגלאם רוק, אולי מכיוון שהיו כאלה שנתנו שואו הרבה יותר מרתק על הבמה שהותיר את נלסון וחבורתו מאחור. הם לא הצליחו לעמו מול השארם של קווין, הסקסאפיל של בריאן פרי ורוקסי מיוזיק, התמלילים המטורללים של רון מייל בספארקס ומופעי הבמה הגרוטסקים של גארי גליטר, סלייד, סוויט ועוד ועוד. אבל הייתה להם מוסיקה מרתקת, נגינת גיטרה מצויינת של ווילסון, ליריקה חכמה והרבה מוסיקה טובה. אלבום נהדר! עוד: Roy Wood - Dear Elaine מתוך אלבום הסולו של ווד - Boulders מ 1973 כששומעים את ה Move שואלים למה הוא עזב דבר כזה נפלא. כששומעים את ELO שואלים למה הוא השאיר את ג'ף לין לבד ולא נשאר ליידו כדי לתת למוסיקה של התזמורת החשמלית טיפת שיק מטורף. נראה שהגורל שהביא אותו לקריירית סולו ארוכה עם או בלי להקת Wizzard היה צריך להיות. האיש הוא פשוט מוסיקאי מחונן, ואין דרך אחרת לתאר אותו. יכולות התזמור שלו יכולות לעורר קנאה אצל גדולי הפרוגיסטים - והוא כמובן לא נמנה עליה, לשמחתנו הרבה. והשיר המקסים הזה - כל כך מרגש שבא לשמוע אותו עוד ועוד. קדימה: Martin Carthy מנגן סולו גיטרה קצר ויפה Old Hog or None מתוך אלבום הסולו שלו Son of Morris On משנת 1976. הגיטריסט שליווה את סטילאיי ספאן ועוד הרכבי פולק רוק, ונחשב אחד מהגדולים של הז'אנר, כזה שניגן עם כולם (פיירפורט, סנדי, אלביון, סטילאיי, ועוד ועוד) כזה שעשה את העיבוד הנהדר לשיר Scarborough fair עבור פול סימון - האיש הזה זכאי לקצת תשומת לב מאיתנו, חובבי הפולק רוק, כי הוא ללא ספק אחד מאבות המזון של הז'אנר. אז הנה דקה וחצי של כבוד. Babe Ruth - The Mexican מאלבום הבכורה First Base מ 1972. הרבה זמן לא שמעתי את הלהקה הזאת, והערב הבנתי שזה היה יותר מדי זמן. כמה אנרגיות שיש להם, ואילו חילופי מקצבים. אם כבר פרוג - אז לכו על זה. הלהקה הבריטית שמשום מה קרוייה על שם כוכב הבייסבול האגדי, ומעולם הבייסבול בא גם שם אלבום הבכורה שלה. רוק ישר בבטן, עם השירה הג'ופלינית של הזמרת שלהם,Janita Haan שאם הייתה באה מכאן היינו קוראים לה חניתה והגיטרה של אלאן שאקלוק שבמחווה יוצאת מן הכלל - בלי כוונה - לקארלוס סנטנה, עושה אותו כאיול הוא היה ראי. מקצבים קאריביים, מעברים מטורפים, כלי הקשה והרבה פנדר - כלי שאני מאד אוהב את הצליל הרך שלו וכאן הוא ממש יוצר קונטראסט עם שאר הכלים. יפה יפה עוד: Ashley Hutchings עוד אושיית פולק רוק, באלבום מאוחר, Clark's Rise to Candelford מ 1980 עם ג'יג סוער, עם תמלילי הומוריסטי נהדר Postman's Knock. האצ'ינגס עבר הרבה בחיים המוסיקאליים שלו. הוא הקים את פיירפורט קונבנשן יחד עם ריצ'ארד ת'ומפסון, עזב באותו זמן שסנדי הגדולה עזבה והקים להקת פולק-רוק נוספת, השנייה בגדולתה לפיירפורט - סטילאיי ספאן. אחרי שני אלבומים הוא עזב, והקים את האלביון באנד אליה צירף גם את אישתו - אושיית הפולק שירלי קולינס. כאן, באלבום מאוחר עם הלהקה שלו, אלבום משונה - יש לציין - שמביא סיפור עם, בחלקו מנוגן ומושר ובחלקו מדובר. השיר הזה שהארבסט בחרו לאוסף שלהם הוא הבולט באלבום - וכשמאזינים לו גם מבינים מדוע. הלאה: Kevin Ayers - עם Take me to Tahiti מהאלבום Old Ditties מ 1976. היה גם בשבוע שעבר מאלבום מוקדם יותר והיה גם הערב ונראה לי שהאיש המוכשר הזה יהיה עוד כמה פעמים. מתקרבים לסוף - Dave Gilomour מאלבום הST שלו משנת 1978 עם Short and Sweet. אני אוהב את האיש יותר משאני אוהב את הלהקה שלו. יש בו משהו שתופס אותי ואני סולח לו על האלבום החדש והמרח שלו. באלבום הראשון שלו הוא נשמע הרבה יותר רענן, מקורי, מרגש - ובעיקר: גיטריסט גדול ונסיים עם ELO שהופכים לבטהובן את המעיים בפעם השנייה, אחרי שצ'אק ברי עשה זאת בפעם הראשונה... יקי
