A Taste Of Strawbs דיסק שלישי

[giloni]

A Taste Of Strawbs דיסק שלישי

דיסק שלישי – Inside Out הדיסק השלישי הוא דיסק שלכאורה היה אמור להשרות על חובבי הסטרובס עצבות וצער. בסקרו את המחצית השנייה של שנות השבעים ואת שנות השמונים, הוא עובר על ימים שלא היו ימי חסד לדייב קאזינס וחבריו. לא רק לסטרובס הייתה זו תקופה קשה. יוצרים רבים שכוכבם דרך במחצית הראשונה של שנות השבעים, דרכו במקום, הלכו ושקעו בעולמם האנכרוניסטי ומצאו עצמם לא רלבנטיים לחלוטין עם עלייתו של הפאנק ב 1976 ועם חזרתם של ימי ה Tin Pan Alley שבהם יצרו שירים בסרט נע עבור "התעשייה". הדינוזאורים הגדולים גוועו והקטנים אפילו לא נהנו מגסיסה, אלא נדמו באבחה שקטה, ולא נודעו כי באו את קרבם הם. ואולם, האוסף שעליו אני כותב נכתב מתוך רוח נוסטלגית ובראייה רטרוספקטיבית. היום אנו יכולים לשפוט דברים קצת אחרת. אלה שהרגישו, כמוני, שעולמם המוסיקאלי חרב עליהם כשמעו את הצליל הראשון הבוקע מפיו מפיק המרגליות של ג'וני רוטן, בגרו, הרחיבו אופקים, מיתנו את זעקתם והיום הם יכולים לשבת בנחת ולהביט לאחור עם קצת יותר הבנה ואמפטיה לתהליכים חברתיים וכלכליים שהשינויים בתחום המוסיקה הפופולארית היו פשוט תוצר שלהם. אלה תהליכים שהיו חייבים להתרחש, והם אכן התרחשו. אמנם גם היום אני חש בחילה קלה כאשר אני שומע את המוסיקה ששמה קץ לגן עדן שבו שחינו; אמנם גם היום אני מצטמרר כשאני שומע את השירים במשקל שהפיקו שנות השמונים לקהל הצמא לריגושים מהירים ושטחיים, אבל כאיש קשיש אנחנו חייבים להבין שאלה הם פני העולם שלנו. גלים עולים וגלים יורדים. ומתוך זווית הראייה הממתנת הזו ראוי שנביט אל הדיסק השלישי.

 

[giloni]

A Taste of Strawbs דיסק שלישי חלק א

1. The Merchant Adventurer 1975 הסטרובס עזבו את הליבל שליווה אותם מימיהם הראשונים, A&M וחיפשו בית חדש. בינתיים, חזר דיויד קאזינס לאהבתו משכבר הימים: בלדות פולק, קול הצפרדע שלו, וגיטרת הגיבסון הישנה ביד. הוא ישב בבית והקליט שיר שכתב על סיפור מהמאה ה16 על סוחר בדים, שעשה עסק צדדי בסחר עבדים. קאזינס שר יפה מאד בשיר הזה. קולו החם מרגש מתמיד (הקול החם שלו, כששר בטונים נמוכים הוא קול כל-כך רומנטי מול הטונים הגבוהים שמצפרדעים אותו...), והמלים – כמו שתמיד קאזינס ידע לחבר מאגדות וסיפורים שוליים. אלא שאת השיר הזה, שתכנן לשלב באלבום הבא, הוא אפסן בבוידעם (שם מצא אותו העורך). את מי מעניין סוחר ימי מהמאה ה 16 כשצריך להביא אוכל הביתה במאה ה 20? 2. Blue Angel – 1976 השיר הנפלא שכתב קאזינס והקליט באלבום הסולו שלו Two weeks last summer מ 1972, לא זכה להערכה שלה הוא ראוי. אין כל ספק, לכל מי שמקשיב לשיר הזה ומיודד עם האפוסים הפרוגיים של אותן שנים, שמדובר בעידית שבעידית. יצירה בת כ 10 דקות, מורכבת מפרקים שונים המספרים סיפורים שונים המתחברים ליריעה אחת. הרבה עשו את זה, אבל הם הפליגו על כנפי הפנטסיה בליריקה וערכו מניפולציות על יצירות קלאסיות אותן משמשו בשביל המוסיקה. אוקיאנוסים טופוגרפיים, שפכי נהרות, דמויות מהמיתולוגיה היוונית או מכתבי טולקין, ועוד ועוד. לעומתם, קאזינס מספר סיפור של ממש. סיפור אישי, נוגע ללב, עם עולם דימויים מופלא הגם שהוא אניגמטי לחלוטין. אליו הוא רוקם ביד אמן את הצלילים, תופר את העיבודים בעדינות כדי לא לשבור. לצער כולנו, האלבום האישי של קאזינס לא זכה להצלחה, בעיקר בשל כך שהעבודות של הלהקה פשוט העפילו עליהן ברדיו ובחנויות. קאזינס רצה להחיות את המלאך הכחול שלו, הקליט אותו שוב עם צליל עדכני ונגנים חדשים ותכנן לשלבו באלבום החדש Deep Cuts. רוג'ר גלובר, איש דיפ פרפל וחבר קרוב של קאזינס, שגם ניגן עבורו באלבום הסולו, סידר לו חוזה עם הליבל של דיפ פרפל Oyster. הם לא ממש אהבו את הרעיון של שיר בן 10 דקות. השיר נשאר בחוץ וחיכה עד תחילת שנות ה 2000 כדי להיות מוקלט שוב, בגירסא שאישית אני לא ממש מחבב. הגירסא הזו, שלא זכתה להיכנס לאלבום, היא יפהפייה בעיני ולו רק מכיוון שהגיטריסט דייב לאמברט מבצע כאן עבודה שמעפילה על האיכויות של מילר אנדרסון מהגרסא המקורית. ד"א, השיר הזה פשוט נשכח ונעלם עד שחברת A&M השכילה לשלבו ב 1997 באוסף Halcion Days וכך זכו לשמוע את השיר גם אלה שלא רכשו ב 1972 את התקליט (והם היו רבים מדי). 3. Goodbye 1976 האלבום Deep Cuts לא הלך לשום מקום. האלבום הכיל שירי פופ קצרים, שחלק לא קטן מהם הושרו על-ידי דייב לאמברט, שלדעת המפיקים היה לו קול יותר "רוקי" מאשר לקאזינס. הכתיבה גם היא לא נותרה נחלתו של קאזינס בלבד וצ'אס קרונק, נגן הבאס השתתף ככותב במרבית שירי האלבום. רבים מתייחסים בביטול אל האלבום הזה ומייעדים אותו רק לאספנים, אבל האזנה לאלבום מגלה כמה שירים מקסימים, שדייב קאזינס מגלה אותם מחדש לקהל בשנים האחרונות, כשהוא תר את בריטניה ואמריקה עם חבריו האקוסטיים. שיר כמו Simple Visions הוא יצירת מופת קטנה וחביבה. גיטרה 12 מיתרים בידי קאזינס, הגיבסון לס פול אצל לאמברט, מדלגת ומקפצת סולמות, שיר מהיר וקצבי, מילים נהדרות – כל כך חבל שהשיר הזה נמצא באלבום הזה. או למשל Beside The Rio Grande שמחזיר את המאזינים לשירי התוכחה הפוליטיים מהסוג של The Hangman and the papist. כך או כך, האלבום הגיע רק למקום ה 144 במצעד האמריקאי ושהה בסך הכל 5 שבועות בצ'ארט. לא לילד הזה פיללו המעורבים... קאזינס לא נשבר והתפנה להקליט אלבום נוסף. שני הקלידים, מילינג וקירבי, כבר הפכו להיות חברים קבועים בלהקה – מה שכמובן ייקר את מסעות ההופעות שחייבו את הלהקה לסחוף ציוד רב יותר וכבד יותר. כבר באותה שנה, יצא האלבום הבא Burning for you עם העטיפה המיוחדת. במהלך העבודה על האלבום, התחיל קאזינס להרגיש שגם הפעם זה לא ילך. רוחות הפאנק החלו מנשבות בלונדון, מנהלי הליבל לא ממש היו מרוצים מהתוצר שהחבורה ייצרה באולפן, וקאזינס – שהרגיש שזה עלול להיות האלבום האחרון שלהם – כתב שיר מיוחד עבור האירוע הלא משמח הצפוי. שמו של השיר, כפי שאתם רואי, צפוי למדי... בכל זאת, האלבום הזה הוא האהוב עלי ביותר מכל מה שהלהקה עשתה אחרי Ghosts. יש בו שירים קצרים, בלי אפוסים ובלי פומפוזיות – פשוט פופ-רוק נעים, לפעמים אפילו שמח (Back in the old rutine המקסים, שהיה אמור להיות שיר פאבים סוחף, או אפילו המנון לקבוצת כדורגל, ואין לי מושג מדוע הוא לא הפך לכזה) או Alexander The Great שמתאר בעת חייה את קמילתם של ענקי הרוקנרול ושיר הפתיחה Burning For Me שהוא פשוט אחד השירים היפים ביותר שקאזינס כתב מאודו. למרות הכל, העסק לא זז. מקום 175 במצעד האמריקאי, 4 שבועות בצ'ארט. באנגליה, שני האלבומים לא צעדו ולא נמכרו כמעט בכלל. סיד וישס, ג'וני רוטן ושאר נערי סיכות הבטחון היו הרבה יותר מעניינים, רעננים והניצחון שלהם היה מובטח.

 

[giloni]

A Taste of Strawbs דיסק שלישי חלק ב

4. Deadly Nightshade הליבל Oyster ויתר על הסטרובס. לפני שהם מחפשים ליבל חדש, קאזינס התיישב לכתוב כמה שירים. הנסיון ליצור אלבומי פופ כשל באופן מוחלט. הקהל לא אהב אותם שרים כמו סטטוס קוו, סלייד או סמוקי. בשביל זה יש את המקור, מה גם שהמקור זה כבר לא זה. קאזינס החליט לעשות Uturn ולשוב את הפרוג. מכיוון שבשוק האנגלי לא היו לו תקוות, ומכיוון ששני אלבומי ה"פרוג של הלהקה" Hero&Heroine ו Ghosts זכו להצלחה יפה מאד בארה"ב ובקנדה, הוא החליט לשחזר את הצליל של האלבומים האלה ולנסות לחדור שוב אל השוק האמריקאי שהאיר להם פנים רק שנתיים קודם לכן. רוד קומבס, המתופף, עזב לאחר הקלטות האלבום האחרון, וריק וויקמן – החבר הטוב – שלח את המתופף האישי שלו, טוני פרננדז, לקאזינס שצירף אותו ללהקה, ויחד החלו כולם לעבוד על האלבום החדש. הליבל החדש שהסכים להחתים אותם היה ליבל Arista האמריקאי והשיר הנזכר הוא ללא ספק השיר המרשים ביותר באלבום והוא היה מוצא את מקומו בכל אחד מהאלבומים המצליחים של הלהקה בעבר, במיוחד הביצוע האקוסטי המדהים שקאזינס הקליט בדמו הזה. השיר מבוסס על ספרו של מרווין פיק "טיטוס גרואן" והביצוע הסימפוני שלו, עם מלוטרונים מפוצצים, הוא חוויה שאני חוזר אליה לעתים קרובות. 5. Midnight 6. Sweet Voice עוד שני שירים מאותו עידן, אחד שלא מצא את מקומו באלבום, והשני שפתח אותו בשם אחר (New Beginnings) נשמעים די מגוחכים על רקע התקופה בה הוקלטו. 1978 היא השנה הכי לא נכונה להקליט שירים כאלה. בכל זאת, כשאני מאזין להם (בהקלטות הדמו המצוינות – הרבה יותר מהמקור!) אני נזכר בעצי, שרוע על השטיח ומקשיב להם אי שם ב 1978 מתעלם לחלוטין מהעולם שהשתנה מן הקצה לקצה באותן שנים. בחוץ התחיל עידן חדש – שלום עם מצרים, אירוויזיון, מהפך פוליטי אחרי 2000 שנות מפא"י, ואני עם להקה נידחת, אלבום שלא עבר את אחוז החסימה (לא צעד באף מצעד ונמכר, כנראה, רק לי ולעוד 5 משוגעים ששולחים לי מיילים היום מקנדה הקפואה) ומוסיקה שחלף זמנה והיא הועלתה על קורבן המהפכה הטאצ'ריסטית שאו-טו-טו עמדה בפתח. Deadlines, היה באמת סוף הדרך. במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי, בנסיון נואש לקדם את מכירת האלבום, בהיותו במלון בקליבלנד, קיבל קאזינס בשורת איוב מאנגליה: סנדי דני, הנערה המבויישת שאיתה נפגש קאזינס בפאב שלו בלונדון, הלכה לעולמה. קאזינס נקרע בין הרצון שלו לעזוב הכל ולהמריא חזרה למולדת כדי להשתתף בלוויה, אבל המחויבות שלו לחברת התקליטים החדשה גברה על מחויבותו הרגשית. הוא לא סלח לעצמו עד היום על האנוכיות שגילה באותם רגעים ועד היום הוא שומר על קשר הדוק עם בתה של סנדי, אלכסנדרה, שהייתה אז תינוקת בת שנתיים.

 

[giloni]

A Taste Of Strawbs דיסק שלישי חלק ג

7. Bring out your dead 8. another day without you 1978 מתקרבת לסיומה וקאזינס ולאמברט מצרפים קלידן בשם אנדי ריצ'ארדס ונכנסים לאולפן כדי להקליט את האלבום הבא. אולי כדי להדק את החבל על הצוואר חזק יותר, הם לוקחים את המוסיקה עוד כמה צעדים אל תוך האובסקורה של הרוק המתקדם, כמעט על גבול האוונגארד. שיר הנושא Heartbreak Hill הוא יצירה מורכבת שלא הייתה מביישת אפילו את הנרי קאו. ברור שאף אחד לא ממש מוכן היה לקבל מוסיקה כזו, ועוד מלהקה שבמשך 3 שנים מנסה למצוא את נוסחת הפופ ולא מצליחה. למרות הכל, מבחינת הליריקה, קאזינס ממשיך לכתוב נהדר, במיוחד שני השירים הללו שהראשון שבהם זכה לראות אור רק בשנת 2002 באלבום משותף שקאזינס הוציא עם ריק וויקמן. בנוסף לכל הצרות, דייב לאמברט החליט באמצע העבודה לעזוב הכל ולעבוד על אלבום סולו ראשון משלו. האלבום, framed גם הוא לא ממש הלך לאיזה מקום ולאמברט כבר לא חזר. הוא העדיף להפוך את התחביב שלו – סקי – למקצוע ועבר לאוסטריה כדי להיות מדריך סקי. במקומו הובא חברו של קאזינס, מילר אנדרסון, ועוד גיטריסט בשם ג'ו פרטרידג' שניגן במלחמת העולמות של גף וויין. צ'אס קרונק גם הוא עזב לקראת הסוף כדי להצטרף ללהקתו של סטיב האקט, איש ג'נסיס לשעבר.המישמש הזה המשיך להקליט עד שיום אחד צלצל הטלפון באולפן ומנהל הלהקה ביקש מקאזינס להתייצב במשרדיו בלונדון. החדר בו הקליטו היה בארמון שג'ון לנון העביר לרינגו סטאר כשעזב לניו-יורק והאווירה במקום הכניסה חיים לרוח הנכאים של חברי הלהקה. אבל מנהל הלהקה הודיע לקאזינס שאין לו ממה לשלם את מחיר האולפן מאחר וחברת התקליטים החליטה שלא לממש את החוזה עם הלהקה. זה היה הסוף. קאזינס פרש למקצוע שבו התמחה כששהה עם הלהקה ב 1967 בדנמרק – ניהול תחנת רדיו. הייתה לו הצעה מתחנה מקומית בדבון והוא החליט להיענות להצעה והפך בתוך זמן קצר למומחה מספר אחד בבריטניה להקמה וניהול של תחנות רדיו. האלבום, שכמעט הושלם, יצא לאור עם כמה תוספות רק ב 1995 והוא נקרא על שם השיר הכל-כך מורכב Heartbreak Hill. הסטרובס כבר לא כאן... 9. Touch the earth 10. Armada מאחר ואנו עוסקים במוסיקאים. באנשים שגם אם הם מדריכי סקי או מנהלי תחנות רדיו, הם עדיין חיים ונושמים מוסיקה. אנו עוסקים באנשים שגם אם ילדים צעירים ותוססים, עם בשורות חדשות, באו ותפסו את מקומם על בימת ההיסטוריה של המוסיקה, לא מפסיקים לאהוב את מה שהם גדלו איתו ואת מה שבאמת ממלא להם את החיים – הסיפור לא נגמר. לסטרובס היו כמה אינקרנציות בעשור הבא 1978- 1988. זו אף פעם לא הייתה חזרה של ממש. לא נחתמו חוזים עם חברות, לא ממש הקדישו לכתיבת חומרים חדשים – אבל תמיד הם היו שם כדי לנגן כמה אקורדים, להשתתף באיזה קונצרט צדקה או סתם לנגן יחד בפאב. בשיר Touch the earth למשל, התכנסה הלהקה בשנת 1981, בלי קאזינס, והקליטה כמה שירים. הם אפילו היו במשא ומתן עם EMI אבל שום דבר לא יצא מזה. רק הדמו שנשמר בארונו של צ'אס קרונק ונאסף על-ידי העורכים. לא משהו לכתוב עליו הביתה. נסיון אחר היה חיבור עם גיטריסט הפלמנקו Juan Martin. שני קטעים שרדו מהקלטות שנעשו איתו, בלי קאזינס – קטע אחד מופיע כאן (Armad) והשני בדיסק הבונוס המצורף לקופסא. האמת שמדובר בניסיון מעניין מאד. פיוז'ן של רוק-ופלמנקו, אלא שהיו כמה להקות שעשו זאת בעבר (Carmen המצויינת) וגם הן לא זכו להצלחה מדהימה. ניסיון נוסף היה להחליף את קאזינס עם זמר אחר, בחור חביב בשם Roy Hill, גם הוא לא עבר את חודש החזרות... 11. A Glimpse of Heaven 12. The Hangman and the Papiest 13. I'll Carry on Beside you 14. Heavy Desguise השירים האלה, שירים מוכרים ונושנים של הסטרובס, בוצעו בהזדמנויות שונות במהלך שנות השמונים. ההרכבים נקבעו לפי המצאי. מי שהיה, בא. בדרך כלל היה מדובר במופעי צדקה למניהם, פסטיבלים, או תכניות טלביזיה חד-פעמיות. מהעבר צצו דמויותיהם של טוני הופר, ריק האדסון, בלו וויבר (שסיים את המחוייבות שלו לבי ג'יז – שגם להם לא היה ממש מה למכור באותן שנים), ג'ון פורד וריק וויקמן (בין העזיבות והחזרות שלו לYES). את השיר הראשון ברביעייה הזו מבצע קאזינס עם חבר נעורים, Brian Willoughby שליווה במשך שנים את מרי הופקין, ועכשיו הוא בא לנגן עם החבר. ווילובי הוא גיטריסט מחונן. אחד הטובים שמסתובבים בשטח ולא מצליחים (או לא רוצים) להתרומם למרות הכישרון העצום שלהם והטאץ' הנפלא על הגיטרה. שיתוף הפעולה הזה בא לידי ביטוי מאוחר יותר בשני אלבומים משותפים ובהצטרפות מלאה של ווילובי להרכב של הסטרובס כשיחזרו לחיים. השיר השני הוא הזמנה של ערוץ 4 בטלביזיה הבריטית – לאחד את הלהקה למופע חד פעמי והביצוע כאן לשיר הקלאסי הוא פשוט נהדר.

 

[giloni]

A Taste of Strawbs דיסק שלישי חלק ד

15. That's When the crying starts 16. Evergreen ב 1984 הוזמנה הלהקה לתת הופעה בטלביזיה. האולם היה מלא, והדבר הכניס רוח חייה בחברי ההרכב שגוייס לצורך העניין. ג'ון פורד חזר לבס, טוני הופר חזר לשיר לצידו של קאזינס, ריק האדסון על התופים ובלו וויבר על הקלידים. ההרכב הקלאסי (בתוספת ווילובי) קצר שבחים ותשואות עד כדי כך שהם החליטו להרביץ סיבוב הופעות – בחופשה של כל אחד מהעיסוקים הפרטיים שלו. ההקלטה של השיר הראשון היא מאותה הופעה טלביזיונית ואילו השיר השני הוא שיר שכתב קאזינס ומבצע כאן לבדו על הגיטרה. אני מביא את השיר הזה יחד עם קודמו מכיוון ששניהם ראו אור באלבום אולפן יחיד שהסטרובס הקליטו בשנות השמונים. האלבום נקרא Don't say Goodbye והוא יצא ב 1987 בהוצאה פרטית וזכויות ההפצה שלו נקנו, בין היתר, גם על-ידי EMI. האלבום לא זכה להצלחה רבה אבל זה ממש לא היה בתכניות של החברים. ההרכב היה שמיכת טלאים עם בסיסט בשם רוד דמיק ועם האדסון על התופים והופר ליד קאזינס. קלידן בשם כריס פארן סינתז צלילים דוחים למדי מאחור, והסה"כ לא היה מרשים במיוחד. בכל זאת, יש באלבום כמה רגעים שנעים מאד להקשיב להם ובמיוחד שני השירים הנזכרים שנכללו בו, וכן קטע אינסטרומנטאלי מקסים שכתב האדסון ומבצע ווילובי על הגיטרה Tina dei fada. 17. Song of a sad little girl הדיסק השלישי מסתיים בהקלטה מהופעה משותפת של קאזינס וויקמן בפסטיבל פולק. לא הייתי טורח להזכיר אותו בכלל אלמלא מדובר באחד מהשירים היפים ביותר של הלהקה, במקור מהאלבום Antiques מ 1971. שני יוצרים בוגרים שיחד, אי שם בסוף שנות השישים, שינו את מהותה של להקת הפולק המערב לונדונית הזו והפכו אותה ללהקת רוק. להקת רוק שהיו לה שנים יפות. יפות מאד. להקת רוק שהיה לה קהל קטן ואוהב בתחילת הדרך, איצטדיונים מלאים בימי השיא שלה, כשוויקמן כבר לא היה שם, להקת רוק שדעכה ונמוגה כי כך היה צריך להיות. ובכל זאת, גם אם זו לא תחיית הדינוזאורים, כל-כך נעים לגלות שעם כמה שתעשיית המוסיקה לא חיבקה אותם כשהמזומנים הפסיקו לזרום, הם לא ממש חשו טינה או כעס, לא שברו את הכלים אלא המשיכו ליצור ולנגן, במינונים הרבה יותר נמוכים ורגועים – אבל המשיכו. אני חושב שאין שיר יפה יותר לסיים איתו את הדיסק העצוב הזה מהשיר הנפלא, המלנכולי הזה, שקאזינס כתב 18 שנים קודם לכן ושאותו הוא ביצע עם הגיטרה הישנה שלו כשמאחוריו נער בלונדיני מתבגר שיושב ליד סינתסייזר ומדמיין שזה פסנתר. המשך יבוא

 

[מורנא007]

אני מקווה שיש גיבוי

לסקירות שלך, שלא תלכנה לאיבוד שם באינטרנט במקרה. עדיין לא התחלתי לקרוא ברצינות את הסקירות, כאשר יהיה יותר זמן אקרא אותן, בלי נדר.

 

[After midnight]

הכל שמור מורנא, לא לדאוג

יש מקום מיוחד ליקי במאמרים שם אנחנו שומרים את הפנינים שלו. הולך לעדכן עכשיו.

 

[After midnight]

דינוזאורים קטנים מחשבים את קיצם

התהליך הזה עבר על המון אנשים, אנחנו עושים איזו הפרדה מלאכותית בין המוסיקה של 1967 לזו שאחרי 1970, האמת היא שמבחינת הקהל והלהקות עצמן, החגיגה של המוסיקה הזאת נמשכה עד סוף שנות השבעים אחרי זה, המון הרכבים יותר קטנים כמו הסטרובס (וגם הצלחות ענק כמו yes דיפ פרפל או אפילו זפלין באיזשהו אופן) נתקלו בבעיית הרלוונטיות. רוק וגם פולקי מהסוג של הסטרובס, בסופו של דבר מדבר לקהל מסויים בגיל מסויים, כמה שלא נאהב מוסיקה, בגיל שלושים היחס שלנו אליה הוא אחר, מתישהו כולנו מפסיקים להאזין למצעדים ומאוד קשה למוסיקאי (כזה, שהוא לא דילן או ניל יאנג זאת אומרת) להתאים את עצמו לשינויים בשפה, במנהגים ובגישות מדור לדור וכך, או שאתה עושה את אותו הדבר בפני פחות ופחות אנשים, או שאתה מנסה לשנות והופך לפאטטי. נשמע שדווקא הדיסק הזה באוסף הצליח לאגד את מה שכן היה אמיתי וטוב ביצרת התותים באותן שנים, מאחר ואני ממש לא מכיר 90% מהשירים, קשה לי להגיב, אבל נדמה לי שזה מה שקרה.