god knows why
New member
=\
הייתה לי תקופה, קצרה אמנם, אבל כל כך טובה, עם אנשים כל כך נהדרים. רוב הזמן שלי אני מרגישה בודדה, לא קשורה, לא שייכת. אני חושבת יותר מדי בשביל אנשים; להקשיב זה קשה. ומצאתי קבוצה נהדרת של אנשים קצת גדולים ממני שהיה לי איתם כל כך טוב, אהבתי אותם, והרגשתי שגם הם אהבו אותי. היו באים, מחבקים, מחמיאים, מדברים, צוחקים. עם אף אחד בן גילי לא הייתה לי שיחה טובה כזאת, אף אחד לא הקשיב לי ככה. הרגשתי שאני מעניינת אותם וחשובה להם. והפרידה הייתה קשה לי הרבה יותר מלהם; הם ביחד, יש להם אחד את השני ואת החברים שלהם, ואני - בשבילי הם הרבה יותר. הם החברים שלי והם האנשים שאני הכי אוהבת ואיתם טוב לי. אבל אין לי אפשרות לבלות איתם ככה סתם. רק במסגרת. והפרידה הייתה לי כל כך קשה... וכמובן שנפרדנו באהבה וחיבוקים והבטחות "אני אתגעגע אלייך". ועכשיו נותרתי לגמרי לבד, והכל... ריק כזה. יש אנשים שאוהבים אותי, יש אנשים שנהנים לבלות איתי, שהיחסים איתם הם חבריים. לא במסגרת שום דבר, חברים. אבל לא טוב לי איתם כמו שטוב לי עם האנשים האחרים האלו. אף אחד לא יודע לתת כמוהם ולאהוב כמוהם. אני לא יודעת למה הם כל כך מיוחדים ואיך זה שאנשים כל כך טובים התקבצו ביחד, אבל זה פשוט ככה. ואני מתגעגעת אליהם כל יום. וכל מפגש חברתי עם חברים אחרים, החברים שלי לכאורה, משמים אותי וקשה לי להעריך אותו אחרי החוויה הכל כך טובה שלי איתם. ועוד חודשיים ניפגש שוב, אבל רק לשלושה חודשים. ואחריהם תהיה הפרידה לנצח, ואני כל כך פוחדת להישאר לגמרי ריקנית ובודדה וחסרת חיים אחרי שהם ילכו. אכזבה? אני מאוכזבת מעצמי, אני משערת... ומהמצב הזה. וגם אם לא קראתם שום דבר כי זה ארוך מדי, ומשעמם מדי, זה בסדר - כבר למדתי: להקשיב זה קשה. כמעט לכולם. חוץ מלאנשים האלה שאני כ"כ אוהבת וכ"כ רחוקה מהם וכ"כ לא יכולה להיות איתם עכשיו וכ"כ עצובה על זה... =\=\=\ אני מתנצלת על האורך ועל הבלבול.
הייתה לי תקופה, קצרה אמנם, אבל כל כך טובה, עם אנשים כל כך נהדרים. רוב הזמן שלי אני מרגישה בודדה, לא קשורה, לא שייכת. אני חושבת יותר מדי בשביל אנשים; להקשיב זה קשה. ומצאתי קבוצה נהדרת של אנשים קצת גדולים ממני שהיה לי איתם כל כך טוב, אהבתי אותם, והרגשתי שגם הם אהבו אותי. היו באים, מחבקים, מחמיאים, מדברים, צוחקים. עם אף אחד בן גילי לא הייתה לי שיחה טובה כזאת, אף אחד לא הקשיב לי ככה. הרגשתי שאני מעניינת אותם וחשובה להם. והפרידה הייתה קשה לי הרבה יותר מלהם; הם ביחד, יש להם אחד את השני ואת החברים שלהם, ואני - בשבילי הם הרבה יותר. הם החברים שלי והם האנשים שאני הכי אוהבת ואיתם טוב לי. אבל אין לי אפשרות לבלות איתם ככה סתם. רק במסגרת. והפרידה הייתה לי כל כך קשה... וכמובן שנפרדנו באהבה וחיבוקים והבטחות "אני אתגעגע אלייך". ועכשיו נותרתי לגמרי לבד, והכל... ריק כזה. יש אנשים שאוהבים אותי, יש אנשים שנהנים לבלות איתי, שהיחסים איתם הם חבריים. לא במסגרת שום דבר, חברים. אבל לא טוב לי איתם כמו שטוב לי עם האנשים האחרים האלו. אף אחד לא יודע לתת כמוהם ולאהוב כמוהם. אני לא יודעת למה הם כל כך מיוחדים ואיך זה שאנשים כל כך טובים התקבצו ביחד, אבל זה פשוט ככה. ואני מתגעגעת אליהם כל יום. וכל מפגש חברתי עם חברים אחרים, החברים שלי לכאורה, משמים אותי וקשה לי להעריך אותו אחרי החוויה הכל כך טובה שלי איתם. ועוד חודשיים ניפגש שוב, אבל רק לשלושה חודשים. ואחריהם תהיה הפרידה לנצח, ואני כל כך פוחדת להישאר לגמרי ריקנית ובודדה וחסרת חיים אחרי שהם ילכו. אכזבה? אני מאוכזבת מעצמי, אני משערת... ומהמצב הזה. וגם אם לא קראתם שום דבר כי זה ארוך מדי, ומשעמם מדי, זה בסדר - כבר למדתי: להקשיב זה קשה. כמעט לכולם. חוץ מלאנשים האלה שאני כ"כ אוהבת וכ"כ רחוקה מהם וכ"כ לא יכולה להיות איתם עכשיו וכ"כ עצובה על זה... =\=\=\ אני מתנצלת על האורך ועל הבלבול.
