7 שבועות
ואינני יודע מה לעשות,
7 שבועות מאז נפרדנו. ביוזמתה. אבל גם בגללי. זו הייתה שיחה פרידה נינוחה במקום ניטרלי, ולכן השיחה לא זרמה לפסים אישים או מכוערים. קיבלתי אז בהבנה את הרצון לפרידה, למרות הקושי של שנינו ושזה בא ממנה, זה אולי גם בא ממני. מיומן שכתבתי לאורך תקופה של מספר חודשים לפני הפרידה וסקרתי אותו לראשונה רק אחרי הפרידה (בדרך כלל כאשר אני כותב זה "לכתוב ולשכוח"..) הבנתי שהיה לי מאוד קשה..כל הזמן הייתי בתסכולים...והבנתי שזה בעיקר בגלל חוסר היכולת שלי להתבטא מולה, לעמוד על שלי, להגיד לה בהכי פשוט (ולא פשוט בכלל) מה מפריע לי.. מה אני מרגיש...
נפרדנו כידידים, מדי כמה זמן אנחנו מדברים, שיחות נינוחות. בשבועיים הראשונים היה לי קשה וניסיתי להיפתח ולספר לה מה עובר עלי וגם שמשהו מתחיל להשתפר אצלי.. לאחר שבועיים החלטתי לא ליזום יותר, ומאז רק היא יוזמת פעם ב.. אבל כאשר היא יוזמת.. אני עונה.
אני מניח שהבעיות העיקריות בקשר היו חוסר תקשורת מצידי..לא ידעתי להביע רגשות, מחשבות, ומה מפריע לי. הייתי קצת מנותק, סופג הכל לתוכי וצובר תסכולים. מצד שני, היא לא בדיוק הייתה הטייפ הסבלני, היא הייתה קצת אגרסיבית, ביקורתית..הרגשתי שהיא לא תמיד מכבדת אותי, אך שמתי לב שגם את אמא שלה היא לא מכבדת. להגיד לה משהו בנידון..זה היה אסור. לאורך זמן זה אולי יצר סוג של ניתוק כלשהו ופגיעה באינטימיות שלנו (במרחב הזוגי וגם בסקס). הרי לא נעים להיות תחת ביקורת מתמדת..
למרות כל זאת, אני עדיין מאוד אוהב אותה ולמרות שהיו בה צדדים מדהימים היו בה גם צדדים שהקשו עלי מאוד ופגעו בתקשורת שלנו בגלל הקשיים שלי. בתור אדם שהוא קצת מופנם וסגור, מצאתי את עצמי נבוך וחסר יכול, להגיב לא פעם כאשר היא באה אלי בתלונות כאלו ואחרות, או בביקורת או שיפוטיות. פעם חשבתי שהיא טיפוס אסרטיבי, ואז הבנתי שהיא בצד האגרסיבי (פאסיבי-אסרטיבי-אגרסיבי), היא בדרך כלל כך גם עם משפחתה ועם מעגל החברות מהלימודים.
אני מאוד מנסה לשפר את היכולת שלי להתבטא בדיבור (בכתב אין לי בעיה להתבטא) ואין לי מושג מה באמת יכול לשפר יכולת זאת..אני קורא ספרות בנושא ומקבל רעיונות ותובנות לא מועטים, אך ליישם זו בעיה. איך מיישמים ומקבעים הרגלים חדשים? אני גם מנסה לשפר את היכולת לעמוד על שלי ולפתח אסרטיביות מול אנשים אחרים.
הבעיה היא שכבר 7 שבועות אני לא מסוגל להשתחרר, ואולי בתוכי אני מרגיש כי אני לא רוצה לשחרר, רק לאחוז בחוזקה בשביב של תקווה...רוצה לחזור...מתגעגע לביחד.. הבדידות מדכאת. אני יותר פעיל חברתית היום ממה שהייתי איתה, אבל זה כתוצאה מכך. אני כל הזמן מרגיש לא בפוקוס, כל המחשבות המודעות שלי כמעט כוללות אותה, את הקשר שנגמר אחרי 16 חודשים, מה הייתי אומר בכל מיני מצבים שקרו (חוכמת בדיעבד..). קשה לי לעשות אפילו את הדברים הבסיסים כמו לצפות בטלוויזיה, לראות סדרה כלשהי או אפילו סרט, לקרוא ספר ולהתרכז בלימודים...אני פשוט לא מפוקס..ושום דבר שאני עושה או עומד לעשות לא מרגיש לי נכון... זה כאילו שכל הזמן חסר משהו (היא..) זה היה כך גם לפני שהכרתי אותה, לאורך שנים.
הייתי רוצה לחזור אליה, כי זה מה שהרגש רוצה. הראציונל אומר שזה עניין קצת יותר מורכב מלרוץ אחד לשני עם זרועות פתוחות לרווחה... היו מקרים שאקסים חזרו יחד..אתמול בת דודה שלי סיפרה לי שהיא ובעלה נפרדו מספר פעמים, וחזרו גם אחרי חצי שנה...נפרדו מאותן סיבות.. כמובן שכל מקרה לגופו. זה ידוע.
אין לי מושג מה לעשות...
ניסיתי להשתחרר..להכיר נשים חדשות..פגשתי נשים "מעניינות" וגם כמה פוטנציאליות לקשר אולי יותר בריא.. אבל.. אני לא באמת במקום שאני יכול להתחיל מחדש.. רק המחשבה של להתחיל קשר חדש מעוררת בי פחד... לעבור את כל השלב הראשוני של הסתגלות כזו או אחרת.. האקסית הייתה מאוד נוחה...למרות הקשיים שלנו, אילו מצאתי את הדרך להכיל אותה...והיא אותי...היינו יכולים להיות במקום אחר..
ומשהו בתוכי עדיין מאמין...
ואינני יודע מה לעשות,
7 שבועות מאז נפרדנו. ביוזמתה. אבל גם בגללי. זו הייתה שיחה פרידה נינוחה במקום ניטרלי, ולכן השיחה לא זרמה לפסים אישים או מכוערים. קיבלתי אז בהבנה את הרצון לפרידה, למרות הקושי של שנינו ושזה בא ממנה, זה אולי גם בא ממני. מיומן שכתבתי לאורך תקופה של מספר חודשים לפני הפרידה וסקרתי אותו לראשונה רק אחרי הפרידה (בדרך כלל כאשר אני כותב זה "לכתוב ולשכוח"..) הבנתי שהיה לי מאוד קשה..כל הזמן הייתי בתסכולים...והבנתי שזה בעיקר בגלל חוסר היכולת שלי להתבטא מולה, לעמוד על שלי, להגיד לה בהכי פשוט (ולא פשוט בכלל) מה מפריע לי.. מה אני מרגיש...
נפרדנו כידידים, מדי כמה זמן אנחנו מדברים, שיחות נינוחות. בשבועיים הראשונים היה לי קשה וניסיתי להיפתח ולספר לה מה עובר עלי וגם שמשהו מתחיל להשתפר אצלי.. לאחר שבועיים החלטתי לא ליזום יותר, ומאז רק היא יוזמת פעם ב.. אבל כאשר היא יוזמת.. אני עונה.
אני מניח שהבעיות העיקריות בקשר היו חוסר תקשורת מצידי..לא ידעתי להביע רגשות, מחשבות, ומה מפריע לי. הייתי קצת מנותק, סופג הכל לתוכי וצובר תסכולים. מצד שני, היא לא בדיוק הייתה הטייפ הסבלני, היא הייתה קצת אגרסיבית, ביקורתית..הרגשתי שהיא לא תמיד מכבדת אותי, אך שמתי לב שגם את אמא שלה היא לא מכבדת. להגיד לה משהו בנידון..זה היה אסור. לאורך זמן זה אולי יצר סוג של ניתוק כלשהו ופגיעה באינטימיות שלנו (במרחב הזוגי וגם בסקס). הרי לא נעים להיות תחת ביקורת מתמדת..
למרות כל זאת, אני עדיין מאוד אוהב אותה ולמרות שהיו בה צדדים מדהימים היו בה גם צדדים שהקשו עלי מאוד ופגעו בתקשורת שלנו בגלל הקשיים שלי. בתור אדם שהוא קצת מופנם וסגור, מצאתי את עצמי נבוך וחסר יכול, להגיב לא פעם כאשר היא באה אלי בתלונות כאלו ואחרות, או בביקורת או שיפוטיות. פעם חשבתי שהיא טיפוס אסרטיבי, ואז הבנתי שהיא בצד האגרסיבי (פאסיבי-אסרטיבי-אגרסיבי), היא בדרך כלל כך גם עם משפחתה ועם מעגל החברות מהלימודים.
אני מאוד מנסה לשפר את היכולת שלי להתבטא בדיבור (בכתב אין לי בעיה להתבטא) ואין לי מושג מה באמת יכול לשפר יכולת זאת..אני קורא ספרות בנושא ומקבל רעיונות ותובנות לא מועטים, אך ליישם זו בעיה. איך מיישמים ומקבעים הרגלים חדשים? אני גם מנסה לשפר את היכולת לעמוד על שלי ולפתח אסרטיביות מול אנשים אחרים.
הבעיה היא שכבר 7 שבועות אני לא מסוגל להשתחרר, ואולי בתוכי אני מרגיש כי אני לא רוצה לשחרר, רק לאחוז בחוזקה בשביב של תקווה...רוצה לחזור...מתגעגע לביחד.. הבדידות מדכאת. אני יותר פעיל חברתית היום ממה שהייתי איתה, אבל זה כתוצאה מכך. אני כל הזמן מרגיש לא בפוקוס, כל המחשבות המודעות שלי כמעט כוללות אותה, את הקשר שנגמר אחרי 16 חודשים, מה הייתי אומר בכל מיני מצבים שקרו (חוכמת בדיעבד..). קשה לי לעשות אפילו את הדברים הבסיסים כמו לצפות בטלוויזיה, לראות סדרה כלשהי או אפילו סרט, לקרוא ספר ולהתרכז בלימודים...אני פשוט לא מפוקס..ושום דבר שאני עושה או עומד לעשות לא מרגיש לי נכון... זה כאילו שכל הזמן חסר משהו (היא..) זה היה כך גם לפני שהכרתי אותה, לאורך שנים.
הייתי רוצה לחזור אליה, כי זה מה שהרגש רוצה. הראציונל אומר שזה עניין קצת יותר מורכב מלרוץ אחד לשני עם זרועות פתוחות לרווחה... היו מקרים שאקסים חזרו יחד..אתמול בת דודה שלי סיפרה לי שהיא ובעלה נפרדו מספר פעמים, וחזרו גם אחרי חצי שנה...נפרדו מאותן סיבות.. כמובן שכל מקרה לגופו. זה ידוע.
אין לי מושג מה לעשות...
ניסיתי להשתחרר..להכיר נשים חדשות..פגשתי נשים "מעניינות" וגם כמה פוטנציאליות לקשר אולי יותר בריא.. אבל.. אני לא באמת במקום שאני יכול להתחיל מחדש.. רק המחשבה של להתחיל קשר חדש מעוררת בי פחד... לעבור את כל השלב הראשוני של הסתגלות כזו או אחרת.. האקסית הייתה מאוד נוחה...למרות הקשיים שלנו, אילו מצאתי את הדרך להכיל אותה...והיא אותי...היינו יכולים להיות במקום אחר..
ומשהו בתוכי עדיין מאמין...
