60 שניות על מסחור
רציתי להסב את תשומת לבכם לתופעה שקיימת באמריקה שנובעת ישירות מהמסחור והיא בחירת השמות לאמנים לשירים ובכלל אוצר במילים של הראפרים. כמה שירים קיימים עם המילים: ride, thug, holla, my name, וכל מיני phrazel verbs עם up, down, in, out. כמה ראפרים יש עם השמות - big, fat, slim, dogg, thug לא רק שכשיש איזה טרנד מוסיקלי כמו למשל להכניס הרבה מחיאות כפיים לביט או מוסיקה הודית/ערבית, או נושא מקורי, כולם רצים ועושים בדיוק ככה כי זה מוכר. אלא שזה הולך רחוק עד כדי כך שאנשים מחקים את השמות עצמם! ושם זה דבר שאמור להיות משהו מקורי ויחודי, הכרטיס ביקור, התעודת זהות. וגם את זה הם מחקים. ושלא נדבר על האוצר מילים המיינסטרימי שכולל תמיד את הshit, nigga, fuck כמו אנשים שתמיד אומרים, נו הזה של הזה עם האלה. ובכלל רמת כתיבה נמוכה ושטחית. זה מראה על אוצר מילים עני, עולם פנימי צר, ולראפרים כאלה שתמיד יש להם אותם מילים ואותם רעיונות ואותם אסוציאציות ואותם נושאים, לא מגיע התואר אמסי אם. אפילו אם אלה אותם דברים ש(הם חושבים ש)מוכרים. כמה שהשירים יפים, ושהטרנדים תופסים.זאת תופעה שיכולה לחלחל לארץ וכדאי להתחסן בפניה לפני שהיא תגיע. אמנים צריכים ליצור מוסיקה, לחדש להיות מקוריים ומיוחדים. ולא לחקות משהו אחר שמישהו כבר עשה רק כי זה מוכר, שיתעלו מעל זה וימכרו בזכות העילוי. אני מאמין שגם במוסיקה ממוסחרת אפשר לחדש ולהיות מקוריים ולא קישטים או חיקוי של שירים אחרים. זה הכל תלוי בגישה ובגדולה האמיתית של הראפרים והמפיקים שצריכים להתעלות על עצמם כל פעם מחדש. ושם יש תחרות אמיתית בין ראפרים שכל אחד מנסה להתבלט, פה עדיין לא יוצאים 2 דיסקים באותה חצי שנה. אז כשתגיע לפה התחרות והשוק יהיה גדול יותר, יחודיות צריכה להיות השאיפה של כולם כדי להתבלט מעל לשאר ולמכור. לא לעשות משהו מוכר כי הוא מוכר, לעשות חדש שימכור בזכות עצמו. אז אמנים צעירים, אמנים מקצועיים, מפיקים וכל מי שקורא את הפורום הזה. שימו לב לזה. זה מתחיל מדברים קטנים כמו בחירת שמות, זה עובר בביטים ובליריקס וזה מגיע לגישה עצמה של האמן כלפי המוסיקה שלו ולפילוסופיה של מוסיקה. כדאי להקדים תרופה למכה. תודה שקראתם.
רציתי להסב את תשומת לבכם לתופעה שקיימת באמריקה שנובעת ישירות מהמסחור והיא בחירת השמות לאמנים לשירים ובכלל אוצר במילים של הראפרים. כמה שירים קיימים עם המילים: ride, thug, holla, my name, וכל מיני phrazel verbs עם up, down, in, out. כמה ראפרים יש עם השמות - big, fat, slim, dogg, thug לא רק שכשיש איזה טרנד מוסיקלי כמו למשל להכניס הרבה מחיאות כפיים לביט או מוסיקה הודית/ערבית, או נושא מקורי, כולם רצים ועושים בדיוק ככה כי זה מוכר. אלא שזה הולך רחוק עד כדי כך שאנשים מחקים את השמות עצמם! ושם זה דבר שאמור להיות משהו מקורי ויחודי, הכרטיס ביקור, התעודת זהות. וגם את זה הם מחקים. ושלא נדבר על האוצר מילים המיינסטרימי שכולל תמיד את הshit, nigga, fuck כמו אנשים שתמיד אומרים, נו הזה של הזה עם האלה. ובכלל רמת כתיבה נמוכה ושטחית. זה מראה על אוצר מילים עני, עולם פנימי צר, ולראפרים כאלה שתמיד יש להם אותם מילים ואותם רעיונות ואותם אסוציאציות ואותם נושאים, לא מגיע התואר אמסי אם. אפילו אם אלה אותם דברים ש(הם חושבים ש)מוכרים. כמה שהשירים יפים, ושהטרנדים תופסים.זאת תופעה שיכולה לחלחל לארץ וכדאי להתחסן בפניה לפני שהיא תגיע. אמנים צריכים ליצור מוסיקה, לחדש להיות מקוריים ומיוחדים. ולא לחקות משהו אחר שמישהו כבר עשה רק כי זה מוכר, שיתעלו מעל זה וימכרו בזכות העילוי. אני מאמין שגם במוסיקה ממוסחרת אפשר לחדש ולהיות מקוריים ולא קישטים או חיקוי של שירים אחרים. זה הכל תלוי בגישה ובגדולה האמיתית של הראפרים והמפיקים שצריכים להתעלות על עצמם כל פעם מחדש. ושם יש תחרות אמיתית בין ראפרים שכל אחד מנסה להתבלט, פה עדיין לא יוצאים 2 דיסקים באותה חצי שנה. אז כשתגיע לפה התחרות והשוק יהיה גדול יותר, יחודיות צריכה להיות השאיפה של כולם כדי להתבלט מעל לשאר ולמכור. לא לעשות משהו מוכר כי הוא מוכר, לעשות חדש שימכור בזכות עצמו. אז אמנים צעירים, אמנים מקצועיים, מפיקים וכל מי שקורא את הפורום הזה. שימו לב לזה. זה מתחיל מדברים קטנים כמו בחירת שמות, זה עובר בביטים ובליריקס וזה מגיע לגישה עצמה של האמן כלפי המוסיקה שלו ולפילוסופיה של מוסיקה. כדאי להקדים תרופה למכה. תודה שקראתם.
