300 (ק"מ, לא הסרט)
רכיבות מאשקלון לאילת ביומיים כבר עשינו. הגיע הזמן לעלות את הרף. למה שלא נעשה את המסלול הזה ב"מכה אחת"? המחשבה האווילית הזו גרמה לכך שביום חמישי האחרון, התכנסו להם במושב ניר ישראל (ליד אשקלון) 9 רוכבים (8 רוכבים ורוכבת) כאשר לפניהם מטרה: רכיבת לילה רצופה (כמובן עם הפסקות) עד אילת, ענין זניח של כ- 300 ק"מ. לאחר התארגנות, הכנת האופניים, ריכוז ציוד (אותו יאסוף מאוחר יותר הרכב המלווה שיצטרף אלינו מאוחר יותר) ותיקון פנצ'ר (עדיף פנצ'ר בבית ולא בדרך..), יצאנו לדרך בשעה 1630. רכבנו לכיוון צומת יד מרדכי, משם לכיוון שדרות, שם פנינו לכביש 232, צומת סער, צומת רעים, צומת אורים והלאה לכיוון צאלים - עד החיבור לכביש 40. המטרה המרכזית היתה עצם ההגעה בשלום לאילת, ללא יעד של זמן. בגלל חוסר ניסיון קודם, שמרנו על קצב נמוך מאד כבר בהתחלה (אם כי, בדיעבד, אולי נמוך מדי). מזג האויר היה לא פחות ממושלם, מישורי הגנגב הצפוני בשעות הערב, הטמפרטורות הנעימות, הנופים המתחלפים להם, הקצב הנינוח, כל אלו הפכו את הרכיבה למהנה ביותר ולחסרת מאמץ. הפסקה ראשונה היתה בצומת אורים, ההפסקה הבאה היתה בצומת משאבים - שם גם חברנו לרכב הליווי. המשכנו לאורך כביש 40 לכיוון מצפה רמון, בעבדת עשינו הפסקה נוספת - ויאללה, עולים לכיוון נפחא. למי שלא מכיר - עליה שלעתים מוצגת כמפחידה ומאיימת, תכל'ס היא קשה הרבה פחות מכפי שמתואר, מה גם שהכביש שם מעולה. כמעט לכולנו היו כבר רכיבות קודמות בעלייה הזו, אבל זו היתה הפעם הראשונה לעלות בנחת, בחושך, במזג אוויר קריר. גם העליות הבאות למצפה רמון עברו להן די בנחת - והנה עברו להם 150 ק"מ. הפסקה קצרה נוספת, ואז החל החלק הקסום באמת. ליל ירח מלא, כביש ריק, ואנחנו גולשים את מעלה עצמאות לכיוון מכתש רמון, כל אחד בקצב שלו. המכתש שטוף באור הירח, השקט מוחלט, הרוח היבשה והקרירה מכה בפנים והתחושה פשוט עילאית. התמונה של הדבוקה הרוכבת לה יחד, עם שלל הנצנצים והאורות, בגבם מאיר רכב הליווי, מלמעלה מאיר הירח, כאשר כל הגוש הזה נע לאורך המכתש - פשוט תמונה סוריאליסטית. מספר פעמים לאורך הרכיבה "ברחתי" קדימה, רק כדי לכבות את הפנס ולרכב לאור הירח בלבד. חוויה נפלאה. בדרך עוד חיכתה לנו העליה של מחנה שדמה (עם הירידה הנפלאה אחריו), העליה הקצרה והקשה של מעלה צין והופ - גמרנו עם מכתש רמון. הפסקה נוספת באתר חברת חשמל ואנחנו ממשיכים. בשעה מסוימת הירח כבר נעלם, החושך הפך למלא והפכנו לתלויםב אמצעי התאורה שלנו. לפנות בוקר מגיעות גם השעות הקשות מבחינת ההתמודדות עם העייפות (השעון הביולוגי מכוון כך שהשינה העמוקה ביותר היא בסביבות 0400 לפנות בוקר). בערך בשעה 0515 החל להפציע קו אור ראשון במזרח. בשעה 0530 לערך היינו בצומת שיזפון (ליד נאות סמדר) להפסקה נוספת ואחרונה, של מנוחה, אכילה ותדלוק נוזלים. המשכנו לרכוב לכיוון הר עייט, עליה לא צפויה - ואחריו ירידה מ-ד-ה-י-מ-ה לכיוון כביש הערבה, באור ראשון של בוקר. מצומת ציחור (החיבור של כביש הערבה עם הכביש ממנו באנו) נותרו 50-60 ק"מ. הקטע הראשון היה מתיש ומיאש - רוח דרומית שהקשתה עלינו, קצב איטי, עייפות מצטברת (פיזית ומנטלית) והשאיפה שזה יגמר כבר...אולם, לאחר כ- 20 ק"מ הרוח השתנתה, מגמת הכביש הפכה לירידה, העייפות התחלפה בתחושה שזה כבר כמעט מאחורינו - וקצב הרכיבה הפך למהיר מאד. מלונות אילת כבר נראו באופק (וזו לא היתה פטה מורגנה...) והנה, אנחנו כבר בעיר. היה עלינו עוד לחצות את כל העיר לאורכה (על כביש מזעזע) עד לבי"ס שדה אילת, שם נקבעה נקודת הסיום: מקלחת, ארוחת בוקר, העלאת האופניים והתיקים על טיולית, וחזרה לצפון. כמה מספרים: 13.40 ש' רכיבה "נטו" (על האוכף). 16.20 ש' "ברוטו". 304 ק"מ רכיבה. מהירות ממוצעת - 22.4 קמ"ש. תקלות/פנצ'רים - אפס (אם להתעלם מפנצ'ר אחד שהיה באילת...). החוויה - אין מספר כדי לתאר אותה. מבחינתי לפחות, זו היתה "רכיבה לימודית" ונקודת התיחסות לצורך תכנון הרכיבות הבאות (בכל הקשור לקצב רכיבה, משך הפסקות, הערכה עצמית של יכולת וכד'). לכל המשתתפים היתה כמובן תחושת הישג וגאווה על ההישג הזה, רכיבת שיא לכל אחד ואחת מאתנו.
רכיבות מאשקלון לאילת ביומיים כבר עשינו. הגיע הזמן לעלות את הרף. למה שלא נעשה את המסלול הזה ב"מכה אחת"? המחשבה האווילית הזו גרמה לכך שביום חמישי האחרון, התכנסו להם במושב ניר ישראל (ליד אשקלון) 9 רוכבים (8 רוכבים ורוכבת) כאשר לפניהם מטרה: רכיבת לילה רצופה (כמובן עם הפסקות) עד אילת, ענין זניח של כ- 300 ק"מ. לאחר התארגנות, הכנת האופניים, ריכוז ציוד (אותו יאסוף מאוחר יותר הרכב המלווה שיצטרף אלינו מאוחר יותר) ותיקון פנצ'ר (עדיף פנצ'ר בבית ולא בדרך..), יצאנו לדרך בשעה 1630. רכבנו לכיוון צומת יד מרדכי, משם לכיוון שדרות, שם פנינו לכביש 232, צומת סער, צומת רעים, צומת אורים והלאה לכיוון צאלים - עד החיבור לכביש 40. המטרה המרכזית היתה עצם ההגעה בשלום לאילת, ללא יעד של זמן. בגלל חוסר ניסיון קודם, שמרנו על קצב נמוך מאד כבר בהתחלה (אם כי, בדיעבד, אולי נמוך מדי). מזג האויר היה לא פחות ממושלם, מישורי הגנגב הצפוני בשעות הערב, הטמפרטורות הנעימות, הנופים המתחלפים להם, הקצב הנינוח, כל אלו הפכו את הרכיבה למהנה ביותר ולחסרת מאמץ. הפסקה ראשונה היתה בצומת אורים, ההפסקה הבאה היתה בצומת משאבים - שם גם חברנו לרכב הליווי. המשכנו לאורך כביש 40 לכיוון מצפה רמון, בעבדת עשינו הפסקה נוספת - ויאללה, עולים לכיוון נפחא. למי שלא מכיר - עליה שלעתים מוצגת כמפחידה ומאיימת, תכל'ס היא קשה הרבה פחות מכפי שמתואר, מה גם שהכביש שם מעולה. כמעט לכולנו היו כבר רכיבות קודמות בעלייה הזו, אבל זו היתה הפעם הראשונה לעלות בנחת, בחושך, במזג אוויר קריר. גם העליות הבאות למצפה רמון עברו להן די בנחת - והנה עברו להם 150 ק"מ. הפסקה קצרה נוספת, ואז החל החלק הקסום באמת. ליל ירח מלא, כביש ריק, ואנחנו גולשים את מעלה עצמאות לכיוון מכתש רמון, כל אחד בקצב שלו. המכתש שטוף באור הירח, השקט מוחלט, הרוח היבשה והקרירה מכה בפנים והתחושה פשוט עילאית. התמונה של הדבוקה הרוכבת לה יחד, עם שלל הנצנצים והאורות, בגבם מאיר רכב הליווי, מלמעלה מאיר הירח, כאשר כל הגוש הזה נע לאורך המכתש - פשוט תמונה סוריאליסטית. מספר פעמים לאורך הרכיבה "ברחתי" קדימה, רק כדי לכבות את הפנס ולרכב לאור הירח בלבד. חוויה נפלאה. בדרך עוד חיכתה לנו העליה של מחנה שדמה (עם הירידה הנפלאה אחריו), העליה הקצרה והקשה של מעלה צין והופ - גמרנו עם מכתש רמון. הפסקה נוספת באתר חברת חשמל ואנחנו ממשיכים. בשעה מסוימת הירח כבר נעלם, החושך הפך למלא והפכנו לתלויםב אמצעי התאורה שלנו. לפנות בוקר מגיעות גם השעות הקשות מבחינת ההתמודדות עם העייפות (השעון הביולוגי מכוון כך שהשינה העמוקה ביותר היא בסביבות 0400 לפנות בוקר). בערך בשעה 0515 החל להפציע קו אור ראשון במזרח. בשעה 0530 לערך היינו בצומת שיזפון (ליד נאות סמדר) להפסקה נוספת ואחרונה, של מנוחה, אכילה ותדלוק נוזלים. המשכנו לרכוב לכיוון הר עייט, עליה לא צפויה - ואחריו ירידה מ-ד-ה-י-מ-ה לכיוון כביש הערבה, באור ראשון של בוקר. מצומת ציחור (החיבור של כביש הערבה עם הכביש ממנו באנו) נותרו 50-60 ק"מ. הקטע הראשון היה מתיש ומיאש - רוח דרומית שהקשתה עלינו, קצב איטי, עייפות מצטברת (פיזית ומנטלית) והשאיפה שזה יגמר כבר...אולם, לאחר כ- 20 ק"מ הרוח השתנתה, מגמת הכביש הפכה לירידה, העייפות התחלפה בתחושה שזה כבר כמעט מאחורינו - וקצב הרכיבה הפך למהיר מאד. מלונות אילת כבר נראו באופק (וזו לא היתה פטה מורגנה...) והנה, אנחנו כבר בעיר. היה עלינו עוד לחצות את כל העיר לאורכה (על כביש מזעזע) עד לבי"ס שדה אילת, שם נקבעה נקודת הסיום: מקלחת, ארוחת בוקר, העלאת האופניים והתיקים על טיולית, וחזרה לצפון. כמה מספרים: 13.40 ש' רכיבה "נטו" (על האוכף). 16.20 ש' "ברוטו". 304 ק"מ רכיבה. מהירות ממוצעת - 22.4 קמ"ש. תקלות/פנצ'רים - אפס (אם להתעלם מפנצ'ר אחד שהיה באילת...). החוויה - אין מספר כדי לתאר אותה. מבחינתי לפחות, זו היתה "רכיבה לימודית" ונקודת התיחסות לצורך תכנון הרכיבות הבאות (בכל הקשור לקצב רכיבה, משך הפסקות, הערכה עצמית של יכולת וכד'). לכל המשתתפים היתה כמובן תחושת הישג וגאווה על ההישג הזה, רכיבת שיא לכל אחד ואחת מאתנו.
