3 הכותבים,
ובעיקר ארי קטורזה, כתבו את המאמר בצורה מאוד צינית.. בגישה של: "פעם זה היה אלבום טוב, עכשיו זה כבר לא זה, אבל נחמד לחזור לנוסטלגיה". אולי זה רק בגלל שאני צעיר, אבל לדעתי הגישה הזו פשוט לא נכונה. כל פעם שאני שומע את האלבום אני נדהם. לפני השמיעה אני אומר לעצמי שאין סיכוי שהאלבום עד כדי כך טוב, אבל שנגמר אקליפס, אני נשאר עם פה פעור. אולי זה חלק ממה שארי אמר: "פתאום הבנתי שהתחושות שלך כילד הן הכי נכונות. ללא ידע, מודעות, רציונל, לפני שאתה נכנס בחיים והם בך - ולמרות ההשפעה החברתית לסוגיה - האהבה שלך למוזיקה מתבססת על אינסטינקטים טהורים, כמו אהבה ראשונה" לא נראה, לי.. רק הזמן יגיד.
