סיפורו של יודוקוליס ליפשיץ. מוקדש ל
לאתי, חיילת קק"ל בקורס משצי"ם 2002 של מחוז חיפה (וחובבת מוסיקה של פוקהונטס
) הוא נולד עצוב ומיותר
למשפחת קימל, ומיד שינה את שמו ליודוקוליס ליפשיץ כפעולת תגמול. הוא גדל בכפר שהיה כ"כ קטן שאם הייתה שם חתונה אז החתן היה גם הכלה. אביו ואמו היו הוריו היחידים, דבר שהשפיע עליו קשות למשך כל ימי חייו. הם כמובן ניסו לעודד אותו והיו אומרים לו "התעודד בנינו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה הרבה יותר גרוע. מול ביתו הצנוע היה צריף דל ורעוע ובו גרה ילדה דלה ורעועה. כל בוקר היא הייתה משחקת ליד ביתה בתופסת, לבדה, ויודוקוליס בדרכו לבי"ס היה מבחין בה ומחייך אליה בפה צוחק אך היא הייתה פונה אליו בחיוך קל ועדין ואומרת "חליק". קרוא לה סילביה במפר. אך המזל אזל ואסון מצער פקד את משפחת קימל. אביו של יודוקוליס שהיה אלוף אסיה בדוק נפצע קשה כשנפל על דוקיו, לשמע השמועה הנוראה חלתה אמו של יודוקוליס במחלה ווטרינרית קשה וגדל לה זנב. יודוקוליס הבין שעליו לשאת את עול המשפחה על כתפיו, הוא לא היסס לרגע וברח מהבית. הוא נדד ימים ולילות, ללא מזון, ללא אוכל, ללא כלום. עד שיום אחד פגש בזקן יושב על אם הדרך ובוכה. שאלו יודוקוליס בפה צוחק "מה לך זקן כי תבכה ללא מעצורים?" ענה לו הזקן בפה עונה "הלכו לי הברקסים, וחוץ מזה יש לי קוץ ברגל." הוציא לו יודוקוליס את הקוץ ושם לו חדש. הזקן אמר "איי" ונעלם. באותו ערב שכב יודוקוליס על אם הדרך והיא נתנה לו. ובעוד קורי שינה וסתם לכלוך עוטפים את פניו דמותה של סילביה במפר, הילדה הקטנה מהכפר הקטן, אהובת נפשו, צפה ועלתה אל מול עיניו. לבושה במכנסי התעמלות, נעלי פלדיום ותחבושת אלסטית, שערה הנושר התרומם ועף לו ברוח, ידיה הושטו לעבור וכמעט נגעו בו ופתאום... באותו רגע הרגיש יודוקוליס יד רכה מלטפת את כל גופו. הוא פתח את עיניו, בפה צוחק כמובן, ולידו ראה את הזקן והוא מאוד מאוד מאוד חברותי.פנה אליו הזקן ואמר לו "אם תמשיך ככה – תרחיק לכת יא שמנדריק! בנה לך מכולת! ושם תמצא את אושרך!". לא עברו 20 שנה, עברו 15, ויודוקוליס ניצב לו מאחורי הדוכן, בעל מכולת גאה ומאושר. ומידי יום ביומו, ולפעמים גם באמצע השבוע, הייתה באה אליו סילביה במפר ובקולה הצלול אומרת לו "יש לך אולי איזה גבינה 15.5%?" והולכת לה לדרכה "14%?" והולכת לה לדרכה "12%?" והולכת לה לדרכה! ואז, עלו המחירים והקונים הפסיקו לבוא. ואבק כיסה את מדפי החנות ועכבישים וג´וקים מצאו את ביתם בין הלבן והחלב, הלחם והשוקולד, היין והמצופה... ופניה הזועמים של סילביה לא נראו עוד ולא מילאו את החלל הריק שנותר בלבו של יודוקוליס. רק הזיכרון נשאר. ובלילות החורף הקרים יושב לו יודוקוליס ושר....... עכשיו החברים מכוורת מתחילים לשיר את ´שיר המכולת´