26 או 28
האמת, שזה לא כל כך משנה. העוגה תמיד תצא עגולה. ומה זה הבדל של שני סנטימטר בגודל של התבנית. החיים בתבנית... אולי כהמשך לדברי חכמים של ג´ונגלר, אולי כדבר העומד בפני עצמו. אוסף של ביטויים כמו... "אני מכיר את עצמי...", "כזה אני" ולעומתם "אני בחיים לא אהיה כזה" מכניסים אותנו לתבניות. מין סדים כאלו שנוצרו על ידי הורינו, על ידינו כמענה לציפיות של ההורים, החברה שמסביבנו או יציר כפינו טהור למהדרין. הסדים האלו טובים לשעתם. נותנים לנו את מושג הגבולות שלפעמים אנו צריכים כדי להתקיים. כדי להרגיש שיש לנו קירות, ואנחנו לא נופלים לתוך חור שחור ומפחיד. אבל מה קורה כאשר אנחנו גדלים, והתבניות עדיין נשארות איתנו? כמה כבד המשא. גם כדי לקיים ולהזין את המסגרות והתבניות האלו, וגם המחנק. גולם שקם על יוצרו. יצא לכם פעם לקום בבוקר ולהרגיש שהיום זה היום שבו אתם נותנים לעצמכם מתנה בדמות בריאה מחודשת, סולחת, של עצמכם? יצא לכם להרגיש את האושר העצום בהרגשה שהגבולות התרחקו, שמהיום הכל מותר לכם ואתם קובעים את חוקי המשחק? שיקרה מה שיקרה, אבל אתם סולחים לעצמכם מראש על כל פאשלה שתעשו? מפחיד, נורא מפחיד, לשבור את התבניות האלו ששמרו עלינו כל כך הרבה שנים. להגיע עד לרמה שבודקים האם מפלס הסוכר בקפה של הבוקר מעודכן, או שבא לנו להוסיף או לגרוע כפית. לבוא אל עצמנו פתאום. להרגיש כמה דברים אנחנו עושים במהלך היום מתוך ציפיות של אנשים בנו. להפסיק לקבל את כל מה שהתרגלנו אליו כמובן מאליו, ולבחון את כל החיים שלנו מחדש. כל יום. להרגיש שזכות הבחירה היא הזכות הגדולה ביותר שלנו. לבחור אם להגיד בוקר טוב בכניסה למשרד לבחור אם לישון בצד ימין או שמאל של המיטה לבחור את בן הזוג שלנו כי מה הם החיים אם לא בחירה במה שטוב וראוי ונכון לנו על מנת לברוא את עצמנו מחדש כל יום? ולשם כך חייבים לשבור את התבניות. אילההההההההה.... לא אמרתי לשבור את הביצים. רק את התבנית!!!!! איך נעשה עוגה כושית בלי תבנית ובלי ביצים??? ככה אני מרגיש. באהבת אמת. פזוקיקי
האמת, שזה לא כל כך משנה. העוגה תמיד תצא עגולה. ומה זה הבדל של שני סנטימטר בגודל של התבנית. החיים בתבנית... אולי כהמשך לדברי חכמים של ג´ונגלר, אולי כדבר העומד בפני עצמו. אוסף של ביטויים כמו... "אני מכיר את עצמי...", "כזה אני" ולעומתם "אני בחיים לא אהיה כזה" מכניסים אותנו לתבניות. מין סדים כאלו שנוצרו על ידי הורינו, על ידינו כמענה לציפיות של ההורים, החברה שמסביבנו או יציר כפינו טהור למהדרין. הסדים האלו טובים לשעתם. נותנים לנו את מושג הגבולות שלפעמים אנו צריכים כדי להתקיים. כדי להרגיש שיש לנו קירות, ואנחנו לא נופלים לתוך חור שחור ומפחיד. אבל מה קורה כאשר אנחנו גדלים, והתבניות עדיין נשארות איתנו? כמה כבד המשא. גם כדי לקיים ולהזין את המסגרות והתבניות האלו, וגם המחנק. גולם שקם על יוצרו. יצא לכם פעם לקום בבוקר ולהרגיש שהיום זה היום שבו אתם נותנים לעצמכם מתנה בדמות בריאה מחודשת, סולחת, של עצמכם? יצא לכם להרגיש את האושר העצום בהרגשה שהגבולות התרחקו, שמהיום הכל מותר לכם ואתם קובעים את חוקי המשחק? שיקרה מה שיקרה, אבל אתם סולחים לעצמכם מראש על כל פאשלה שתעשו? מפחיד, נורא מפחיד, לשבור את התבניות האלו ששמרו עלינו כל כך הרבה שנים. להגיע עד לרמה שבודקים האם מפלס הסוכר בקפה של הבוקר מעודכן, או שבא לנו להוסיף או לגרוע כפית. לבוא אל עצמנו פתאום. להרגיש כמה דברים אנחנו עושים במהלך היום מתוך ציפיות של אנשים בנו. להפסיק לקבל את כל מה שהתרגלנו אליו כמובן מאליו, ולבחון את כל החיים שלנו מחדש. כל יום. להרגיש שזכות הבחירה היא הזכות הגדולה ביותר שלנו. לבחור אם להגיד בוקר טוב בכניסה למשרד לבחור אם לישון בצד ימין או שמאל של המיטה לבחור את בן הזוג שלנו כי מה הם החיים אם לא בחירה במה שטוב וראוי ונכון לנו על מנת לברוא את עצמנו מחדש כל יום? ולשם כך חייבים לשבור את התבניות. אילההההההההה.... לא אמרתי לשבור את הביצים. רק את התבנית!!!!! איך נעשה עוגה כושית בלי תבנית ובלי ביצים??? ככה אני מרגיש. באהבת אמת. פזוקיקי
אני זוכרת סדנה אחת שהשתתפתי בה במסגרת לימודי העיסוי שלי, שהיו בפני עצמם שלב חשוב במסע שלי אל המגע והרשות לגעת. הייתה שם אישה אחת, מבוגרת ממני, אולי בגיל של אימא שלי, או כמעט. והיא, איכשהו, נדלקה עליי. שלושה בנים היו לה, היא סיפרה לי, ובי פתאום היא מצאה, ולו לרגע, את הבת שתמיד רצתה. ובשלב כזה או אחר, היה שם חיבוק. אבל מה זה חיבוק?! חיבוק שעד אז לא עלה בדעתי שבכלל מותר (!) שיהיה בין "אימא" ל"בת"... חיבוק שהיה שייך מבחינתי יותר לגבר-אישה... חיבוק שכל הגוף נוגע, שיש בו גם ליטוף ויש בו תנועה, והוא מתארך ומתארך, שנושמים לתוכו ולא מרפים... חיבוק שאז הרעיש אותי עד עמקי נשמתי, שעד היום אני נושאת איתי ושבזכותו, באמת בזכותו, אני יודעת היום לחבק את הבן שלי כמו שאני מרגישה, ולא כמו ש"צריך"... ועל כך אני מודה לה, לאישה ההיא, שאפילו את שמה אני לא זוכרת... תודה.