#2
יש כאן שרשור שלם על לאונרד כהן שאני לא משתתפת בו, וזה כואב לי בכל פעם שאינ נכנסת לפורום, וזה מתסכל אותי קשות. אז אני חשה צורך לפרוק, ואין לי לאן לנצל"ש. ויש לי יותר מדי זמן פנוי (כלומר, יש לי מבחנים ועבודות). אז סליחה מראש וזה. שלושה שבועות היו לי בניו יורק, ומתוכם רק שלושה ימים במנהטן, וגם אלו לא מלאים לגמרי. בתום שלושת השבועות שלי בלונג איילנד, שהיו חוויה כשלעצמה, ארזתי את המזוודה, החזרתי את האוטו, ושמתי פעמיי לעבר העיר הגדולה. היה לנו הסכם לא-כתוב, למנהטן ולי. חתמנו אותו עוד בערב שהגעתי אליה לביקור קצר, שבוע לפני כן. היא תגרום לי להרגיש בבית, היא תשקר לי עם האורות הבוהקים והשדרות הרחבות, היא תכיר לי את פינות הרחוב הקטנות ותאפשר לי לרבוץ על הדשא בפארקים ולקרוא ספר, היא תרוץ בשבילי והיא תמשיך לזרום גם כשכולם ישנים מאחורי החלונות הכהים, ואני אהיה שם, לבד, וארגיש שייכת. לשלושה ימים, הייתי צריכה להיות לבד, עם המוזיקה שלי ועם הקצב של העיר, ולא להרגיש בודדה. מנהטן איפשרה לי את זה, ואני ידעתי שהיא משקרת לי אבל זה היה בסדר, כי זה בדיוק מה שהייתי צריכה. ביום האחרון שלי לביקור, כמה שעות לפני שהייתי צריכה לעזוב אותה ולנסוע לשדה, צעדתי אל ה-וי האחרון ברשימה. מצוידת בנגן שלי, הגעתי אל השביעית ו-23, ועמדתי מול השלט. הנחתי את האוזניות על האוזניים ולחצתי פליי. 12 בצהריים של סוף יוני, הלחות הבריחה את כל האנשים מהרחוב אל הדירות המאווררות או בתי הקפה הממוזגים, יום ראשון שקט ובהיר-מדי, מסנוור, ואני יושבת על המדרגות של בית המלון שמתנגן לי באוזניים, ועוצמת עיניים, ומקשיבה. נכנסתי פנימה. עדיין עם המוזיקה. פקידת הקבלה הסתכלה עליי קצת מוזר. תהיתי אם זה בגלל שהיא רגילה, או ההפך. לובי קטן, שטיח כבד מקיר לקיר, ריהוט עץ כהה, ואני מנסה לדמיין את המילים נאספות שם סביבי ואת הריח של החדרים. הפקידה שואלת אותי אם אני צריכה עזרה. אמרתי שלא. ניגשתי לדלפק ולקחתי כרטיס ביקור. לא ככה דמיינתי את המקום הזה, אבל כשראיתי אותו, זה היה הכי הגיוני בעולם. לא לובי מפואר ונוצץ, לא אנשי עסקים בחליפות לוגמים קוקטייל על כורסאות עור. דרך החלונות שמעליי נפרשת העיר כמו שהיא נפרשת בשיר, וכל הלכלוך והפשטות והגדולה שלה נמתחים בשתי וערב. those were the reasons, and that was new york we were running for the money and the flesh and that was called love, for the workers in song probably still is, for those of them left. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, על המדרגות בחוץ, ואני לא זוכרת כמה פעמים השיר התנגן. זה היה הסיום המושלם למסע שלי, הקצרצר. כל מה שהייתי צריכה זה להתגעגע. הייתי צריכה לשים את עצמי חודש במקום אחר ולתת לאנשים אוקיאנוס. הייתי צריכה לתת לי אוקיאנוס בצד השני. לא היה מקום נכון יותר לעשות את זה מאשר ניו יורק. I need you, I don't need you, זה בדיוק מה שתהיתי, שהייתי צריכה לתהות, שהייתי צריכה שהם יתהו. and all of that jiving around. תמיד אהבתי את השיר הזה, עוד לפני שגיליתי על מי הוא נכתב, עוד לפני שהוא הפך לסיפור אמיתי. תמיד אהבתי אותו כי הוא לאונרד כהן קלאסי, הוא המילים מושרות, וזו המנגינה. היא נובעת מהסיפור. אהבתי את היכולת של כהן לשרטט לי נוף מחלון שמעולם לא ראיתי. את היכולת שלו לברוא ריח. להניח בחלל אויר של 12:30 בצהרים של חודש יוני. את איך שהוא לוקח את האהבה שלו ושם אותה אצל מישהי אחרת, ומעלים אותה, ובודק אם היא נשארת בחלל אחרי שהיא עוזבת. and clenching your fist for the ones like us, who are oppressed by the figures of beauty you fixed yourself, you said, "well, never mind, we are ugly but we have the music". כשהייתי במומה, יומיים לפני כן, היופי נשאב מהרחובות והונח מולי במסגרות. זה לא נכון לומר את זה, בעצם. היופי זלג מהמסגרות ושטף את הרחובות. וגם זה לא נכון, זה שניהם יחד, בו זמנית. וזה לא היה "יופי". עמדתי מול היצירות שהפכו אותי למי שאני, מול הבדים שהכרתי רק משקופיות דהויות ותמונות קטנות בספרים, מול הריחות שדיימנתי בראש, מול הגוונים שניסיתי להעמיק, וקירות שלמים בהו בי חזרה, לא רק אני בהם. דיברנו, לשם שינוי, לא רק הקשבתי, הם לא רק שתקו. הברכיים שלי רעדו (נשבעת לכם, הן רעדו), פולוק, פיקאסו, מונדריאן, הידיים שלי פוכרות אחת בשניה, קליין, דה קונינג, רותקו, הבטן שלי מתהפכת, ליל כוכבים, כל הדברים שהאמנות הקלאסית דחתה מעליה, כל מה שלא נופל להגדרה של "יופי", כל היצירות שסללו לי את הדרך להגדיר מחדש אמות מידה, שאיפות, מוטיבציה. העלמות מאביניון, כל מה שידע ללמד אותי איך זה לא צריך להיות "יפה" כדי להיות יפה. ברודווי בוגי ווגי. פרנק או'הרה כתב באחד הקטעים שלו: It is easy to be beautiful, it is difficult to appear so. ולא סתם, אני חושבת, פרנק או'הרה הוא אחד ממשורריה הגדולים של העיר הזאת, וזה שידע להעביר את המהות היומיומית שלה אל המילים טוב יותר מרבים, או אולי אפילו מכולם. העיר הזאת לא יפה ומשם היא נובעת. מהקונפליקט הבסיסי בין כאוס לסדר. זה היה המשפט, אני משערת, של כולם, בשלב כזה או אחר. we are ugly, but we have the music. זה גם היה המשפט שלי, בשלב כלשהו, אף פעם לא ה-משפט שלי, אבל המשפט שהייתי משננת לעצמי כשהייתי צריכה להרגיש שנשאר לי משהו להיאחז בו. תמיד אהבתי את השיר הזה, ובאותו הרגע, על המדרגות של המלון, לא רק אהבתי את השיר הזה, הבנתי אותו. הוא לא היה רק סיפור אהבה לג'ניס ג'ופלין, הוא לא היה קינה למישהי שכבר לא שם, הוא לא היה אהבה לא ממומשת לבחורה, הוא היה העיר. הוא היה שלושה ימים של להיות לבד, ולהתגעגע. הוא היה ההסכם הלא-כתוב שלנו, האהבה שחלקנו, שידענו שהיא שקר מוחלט וחיינו אותו בלי עכבות, כי זו היתה הדרך היחידה לאהוב ככה. הוא היה הסמטאות השקטות והשדרות הסואנות, הנצנוצים של הזכוכיות בשמש, הנצנוצים של התאורה בלילה. הוא היה כל הפועלים וכל מי שכותב שירה, כל מי שנשאר. פתאום הבנתי איך סיפור האהבה הזה יכול היה להתקיים שם. איך היא אמרה לו את המשפט הזה, והוא האמין. אתה מאמין להכל, בין כותלי העיר הזאת, אם אתה בוחר בכך. גם למוזיקה. בעיקר למוזיקה. אני לא באה לומר שאהבתי אותה יותר טוב מאחרים. סביר להניח שהיא שכחה אותי ברגע שהגלגלים של המטוס ניתקו מהקרקע. האחרים ידעו לכתוב אותה, ולשיר אותה, ולצייר אותה ולשרטט אותה טוב ממני. וזה בסדר ואני אפילו לא חושבת עליה כלכך הרבה, היא לא העיר שאליה אני מתגעגעת בד"כ, היא לא העיר שאליה אני שייכת. אבל לפעמים, כשאני בשדה התעופה, או כשיש ריח של קינמון וגשם, אני עוצמת עיניים ונזכרת בחופש שהיא איפשרה לי, בשלושת הימים הללו, ואני נזכרת בשיר הזה, ואני חושבת על ריהוט העץ שכבר הספיק לימס לכתמים כהים של צבע, והשירה המולחנת של לאונרד כהן, בשלושה בתים ופזמון חוזר, יותר מהכל יודעת לתת לי את הסיבות, ואת העיר. והשאלה הזאת, אם אני צריכה אותך או לא צריכה אותך, לכמה רגעים אני לא מחפשת לה תשובה. עכשיו מרגיש לי ממש מטופש לשלוח את זה בלי הקשר, אבל כתבתי את זה במקום ללמוד למבחן שהבכתי את עצמי בו קשות היום בבוקר, אז לפחות שזה לא יהיה למגרה. תנצל"שו את זה למשהו אחר
(הציטוטים מ-Chelsea Hotel #2, כמובן.)
יש כאן שרשור שלם על לאונרד כהן שאני לא משתתפת בו, וזה כואב לי בכל פעם שאינ נכנסת לפורום, וזה מתסכל אותי קשות. אז אני חשה צורך לפרוק, ואין לי לאן לנצל"ש. ויש לי יותר מדי זמן פנוי (כלומר, יש לי מבחנים ועבודות). אז סליחה מראש וזה. שלושה שבועות היו לי בניו יורק, ומתוכם רק שלושה ימים במנהטן, וגם אלו לא מלאים לגמרי. בתום שלושת השבועות שלי בלונג איילנד, שהיו חוויה כשלעצמה, ארזתי את המזוודה, החזרתי את האוטו, ושמתי פעמיי לעבר העיר הגדולה. היה לנו הסכם לא-כתוב, למנהטן ולי. חתמנו אותו עוד בערב שהגעתי אליה לביקור קצר, שבוע לפני כן. היא תגרום לי להרגיש בבית, היא תשקר לי עם האורות הבוהקים והשדרות הרחבות, היא תכיר לי את פינות הרחוב הקטנות ותאפשר לי לרבוץ על הדשא בפארקים ולקרוא ספר, היא תרוץ בשבילי והיא תמשיך לזרום גם כשכולם ישנים מאחורי החלונות הכהים, ואני אהיה שם, לבד, וארגיש שייכת. לשלושה ימים, הייתי צריכה להיות לבד, עם המוזיקה שלי ועם הקצב של העיר, ולא להרגיש בודדה. מנהטן איפשרה לי את זה, ואני ידעתי שהיא משקרת לי אבל זה היה בסדר, כי זה בדיוק מה שהייתי צריכה. ביום האחרון שלי לביקור, כמה שעות לפני שהייתי צריכה לעזוב אותה ולנסוע לשדה, צעדתי אל ה-וי האחרון ברשימה. מצוידת בנגן שלי, הגעתי אל השביעית ו-23, ועמדתי מול השלט. הנחתי את האוזניות על האוזניים ולחצתי פליי. 12 בצהריים של סוף יוני, הלחות הבריחה את כל האנשים מהרחוב אל הדירות המאווררות או בתי הקפה הממוזגים, יום ראשון שקט ובהיר-מדי, מסנוור, ואני יושבת על המדרגות של בית המלון שמתנגן לי באוזניים, ועוצמת עיניים, ומקשיבה. נכנסתי פנימה. עדיין עם המוזיקה. פקידת הקבלה הסתכלה עליי קצת מוזר. תהיתי אם זה בגלל שהיא רגילה, או ההפך. לובי קטן, שטיח כבד מקיר לקיר, ריהוט עץ כהה, ואני מנסה לדמיין את המילים נאספות שם סביבי ואת הריח של החדרים. הפקידה שואלת אותי אם אני צריכה עזרה. אמרתי שלא. ניגשתי לדלפק ולקחתי כרטיס ביקור. לא ככה דמיינתי את המקום הזה, אבל כשראיתי אותו, זה היה הכי הגיוני בעולם. לא לובי מפואר ונוצץ, לא אנשי עסקים בחליפות לוגמים קוקטייל על כורסאות עור. דרך החלונות שמעליי נפרשת העיר כמו שהיא נפרשת בשיר, וכל הלכלוך והפשטות והגדולה שלה נמתחים בשתי וערב. those were the reasons, and that was new york we were running for the money and the flesh and that was called love, for the workers in song probably still is, for those of them left. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, על המדרגות בחוץ, ואני לא זוכרת כמה פעמים השיר התנגן. זה היה הסיום המושלם למסע שלי, הקצרצר. כל מה שהייתי צריכה זה להתגעגע. הייתי צריכה לשים את עצמי חודש במקום אחר ולתת לאנשים אוקיאנוס. הייתי צריכה לתת לי אוקיאנוס בצד השני. לא היה מקום נכון יותר לעשות את זה מאשר ניו יורק. I need you, I don't need you, זה בדיוק מה שתהיתי, שהייתי צריכה לתהות, שהייתי צריכה שהם יתהו. and all of that jiving around. תמיד אהבתי את השיר הזה, עוד לפני שגיליתי על מי הוא נכתב, עוד לפני שהוא הפך לסיפור אמיתי. תמיד אהבתי אותו כי הוא לאונרד כהן קלאסי, הוא המילים מושרות, וזו המנגינה. היא נובעת מהסיפור. אהבתי את היכולת של כהן לשרטט לי נוף מחלון שמעולם לא ראיתי. את היכולת שלו לברוא ריח. להניח בחלל אויר של 12:30 בצהרים של חודש יוני. את איך שהוא לוקח את האהבה שלו ושם אותה אצל מישהי אחרת, ומעלים אותה, ובודק אם היא נשארת בחלל אחרי שהיא עוזבת. and clenching your fist for the ones like us, who are oppressed by the figures of beauty you fixed yourself, you said, "well, never mind, we are ugly but we have the music". כשהייתי במומה, יומיים לפני כן, היופי נשאב מהרחובות והונח מולי במסגרות. זה לא נכון לומר את זה, בעצם. היופי זלג מהמסגרות ושטף את הרחובות. וגם זה לא נכון, זה שניהם יחד, בו זמנית. וזה לא היה "יופי". עמדתי מול היצירות שהפכו אותי למי שאני, מול הבדים שהכרתי רק משקופיות דהויות ותמונות קטנות בספרים, מול הריחות שדיימנתי בראש, מול הגוונים שניסיתי להעמיק, וקירות שלמים בהו בי חזרה, לא רק אני בהם. דיברנו, לשם שינוי, לא רק הקשבתי, הם לא רק שתקו. הברכיים שלי רעדו (נשבעת לכם, הן רעדו), פולוק, פיקאסו, מונדריאן, הידיים שלי פוכרות אחת בשניה, קליין, דה קונינג, רותקו, הבטן שלי מתהפכת, ליל כוכבים, כל הדברים שהאמנות הקלאסית דחתה מעליה, כל מה שלא נופל להגדרה של "יופי", כל היצירות שסללו לי את הדרך להגדיר מחדש אמות מידה, שאיפות, מוטיבציה. העלמות מאביניון, כל מה שידע ללמד אותי איך זה לא צריך להיות "יפה" כדי להיות יפה. ברודווי בוגי ווגי. פרנק או'הרה כתב באחד הקטעים שלו: It is easy to be beautiful, it is difficult to appear so. ולא סתם, אני חושבת, פרנק או'הרה הוא אחד ממשורריה הגדולים של העיר הזאת, וזה שידע להעביר את המהות היומיומית שלה אל המילים טוב יותר מרבים, או אולי אפילו מכולם. העיר הזאת לא יפה ומשם היא נובעת. מהקונפליקט הבסיסי בין כאוס לסדר. זה היה המשפט, אני משערת, של כולם, בשלב כזה או אחר. we are ugly, but we have the music. זה גם היה המשפט שלי, בשלב כלשהו, אף פעם לא ה-משפט שלי, אבל המשפט שהייתי משננת לעצמי כשהייתי צריכה להרגיש שנשאר לי משהו להיאחז בו. תמיד אהבתי את השיר הזה, ובאותו הרגע, על המדרגות של המלון, לא רק אהבתי את השיר הזה, הבנתי אותו. הוא לא היה רק סיפור אהבה לג'ניס ג'ופלין, הוא לא היה קינה למישהי שכבר לא שם, הוא לא היה אהבה לא ממומשת לבחורה, הוא היה העיר. הוא היה שלושה ימים של להיות לבד, ולהתגעגע. הוא היה ההסכם הלא-כתוב שלנו, האהבה שחלקנו, שידענו שהיא שקר מוחלט וחיינו אותו בלי עכבות, כי זו היתה הדרך היחידה לאהוב ככה. הוא היה הסמטאות השקטות והשדרות הסואנות, הנצנוצים של הזכוכיות בשמש, הנצנוצים של התאורה בלילה. הוא היה כל הפועלים וכל מי שכותב שירה, כל מי שנשאר. פתאום הבנתי איך סיפור האהבה הזה יכול היה להתקיים שם. איך היא אמרה לו את המשפט הזה, והוא האמין. אתה מאמין להכל, בין כותלי העיר הזאת, אם אתה בוחר בכך. גם למוזיקה. בעיקר למוזיקה. אני לא באה לומר שאהבתי אותה יותר טוב מאחרים. סביר להניח שהיא שכחה אותי ברגע שהגלגלים של המטוס ניתקו מהקרקע. האחרים ידעו לכתוב אותה, ולשיר אותה, ולצייר אותה ולשרטט אותה טוב ממני. וזה בסדר ואני אפילו לא חושבת עליה כלכך הרבה, היא לא העיר שאליה אני מתגעגעת בד"כ, היא לא העיר שאליה אני שייכת. אבל לפעמים, כשאני בשדה התעופה, או כשיש ריח של קינמון וגשם, אני עוצמת עיניים ונזכרת בחופש שהיא איפשרה לי, בשלושת הימים הללו, ואני נזכרת בשיר הזה, ואני חושבת על ריהוט העץ שכבר הספיק לימס לכתמים כהים של צבע, והשירה המולחנת של לאונרד כהן, בשלושה בתים ופזמון חוזר, יותר מהכל יודעת לתת לי את הסיבות, ואת העיר. והשאלה הזאת, אם אני צריכה אותך או לא צריכה אותך, לכמה רגעים אני לא מחפשת לה תשובה. עכשיו מרגיש לי ממש מטופש לשלוח את זה בלי הקשר, אבל כתבתי את זה במקום ללמוד למבחן שהבכתי את עצמי בו קשות היום בבוקר, אז לפחות שזה לא יהיה למגרה. תנצל"שו את זה למשהו אחר
(הציטוטים מ-Chelsea Hotel #2, כמובן.)