#2

  • פותח הנושא noosh
  • פורסם בתאריך

noosh

New member
#2

יש כאן שרשור שלם על לאונרד כהן שאני לא משתתפת בו, וזה כואב לי בכל פעם שאינ נכנסת לפורום, וזה מתסכל אותי קשות. אז אני חשה צורך לפרוק, ואין לי לאן לנצל"ש. ויש לי יותר מדי זמן פנוי (כלומר, יש לי מבחנים ועבודות). אז סליחה מראש וזה. שלושה שבועות היו לי בניו יורק, ומתוכם רק שלושה ימים במנהטן, וגם אלו לא מלאים לגמרי. בתום שלושת השבועות שלי בלונג איילנד, שהיו חוויה כשלעצמה, ארזתי את המזוודה, החזרתי את האוטו, ושמתי פעמיי לעבר העיר הגדולה. היה לנו הסכם לא-כתוב, למנהטן ולי. חתמנו אותו עוד בערב שהגעתי אליה לביקור קצר, שבוע לפני כן. היא תגרום לי להרגיש בבית, היא תשקר לי עם האורות הבוהקים והשדרות הרחבות, היא תכיר לי את פינות הרחוב הקטנות ותאפשר לי לרבוץ על הדשא בפארקים ולקרוא ספר, היא תרוץ בשבילי והיא תמשיך לזרום גם כשכולם ישנים מאחורי החלונות הכהים, ואני אהיה שם, לבד, וארגיש שייכת. לשלושה ימים, הייתי צריכה להיות לבד, עם המוזיקה שלי ועם הקצב של העיר, ולא להרגיש בודדה. מנהטן איפשרה לי את זה, ואני ידעתי שהיא משקרת לי אבל זה היה בסדר, כי זה בדיוק מה שהייתי צריכה. ביום האחרון שלי לביקור, כמה שעות לפני שהייתי צריכה לעזוב אותה ולנסוע לשדה, צעדתי אל ה-וי האחרון ברשימה. מצוידת בנגן שלי, הגעתי אל השביעית ו-23, ועמדתי מול השלט. הנחתי את האוזניות על האוזניים ולחצתי פליי. 12 בצהריים של סוף יוני, הלחות הבריחה את כל האנשים מהרחוב אל הדירות המאווררות או בתי הקפה הממוזגים, יום ראשון שקט ובהיר-מדי, מסנוור, ואני יושבת על המדרגות של בית המלון שמתנגן לי באוזניים, ועוצמת עיניים, ומקשיבה. נכנסתי פנימה. עדיין עם המוזיקה. פקידת הקבלה הסתכלה עליי קצת מוזר. תהיתי אם זה בגלל שהיא רגילה, או ההפך. לובי קטן, שטיח כבד מקיר לקיר, ריהוט עץ כהה, ואני מנסה לדמיין את המילים נאספות שם סביבי ואת הריח של החדרים. הפקידה שואלת אותי אם אני צריכה עזרה. אמרתי שלא. ניגשתי לדלפק ולקחתי כרטיס ביקור. לא ככה דמיינתי את המקום הזה, אבל כשראיתי אותו, זה היה הכי הגיוני בעולם. לא לובי מפואר ונוצץ, לא אנשי עסקים בחליפות לוגמים קוקטייל על כורסאות עור. דרך החלונות שמעליי נפרשת העיר כמו שהיא נפרשת בשיר, וכל הלכלוך והפשטות והגדולה שלה נמתחים בשתי וערב. those were the reasons, and that was new york we were running for the money and the flesh and that was called love, for the workers in song probably still is, for those of them left. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, על המדרגות בחוץ, ואני לא זוכרת כמה פעמים השיר התנגן. זה היה הסיום המושלם למסע שלי, הקצרצר. כל מה שהייתי צריכה זה להתגעגע. הייתי צריכה לשים את עצמי חודש במקום אחר ולתת לאנשים אוקיאנוס. הייתי צריכה לתת לי אוקיאנוס בצד השני. לא היה מקום נכון יותר לעשות את זה מאשר ניו יורק. I need you, I don't need you, זה בדיוק מה שתהיתי, שהייתי צריכה לתהות, שהייתי צריכה שהם יתהו. and all of that jiving around. תמיד אהבתי את השיר הזה, עוד לפני שגיליתי על מי הוא נכתב, עוד לפני שהוא הפך לסיפור אמיתי. תמיד אהבתי אותו כי הוא לאונרד כהן קלאסי, הוא המילים מושרות, וזו המנגינה. היא נובעת מהסיפור. אהבתי את היכולת של כהן לשרטט לי נוף מחלון שמעולם לא ראיתי. את היכולת שלו לברוא ריח. להניח בחלל אויר של 12:30 בצהרים של חודש יוני. את איך שהוא לוקח את האהבה שלו ושם אותה אצל מישהי אחרת, ומעלים אותה, ובודק אם היא נשארת בחלל אחרי שהיא עוזבת. and clenching your fist for the ones like us, who are oppressed by the figures of beauty you fixed yourself, you said, "well, never mind, we are ugly but we have the music". כשהייתי במומה, יומיים לפני כן, היופי נשאב מהרחובות והונח מולי במסגרות. זה לא נכון לומר את זה, בעצם. היופי זלג מהמסגרות ושטף את הרחובות. וגם זה לא נכון, זה שניהם יחד, בו זמנית. וזה לא היה "יופי". עמדתי מול היצירות שהפכו אותי למי שאני, מול הבדים שהכרתי רק משקופיות דהויות ותמונות קטנות בספרים, מול הריחות שדיימנתי בראש, מול הגוונים שניסיתי להעמיק, וקירות שלמים בהו בי חזרה, לא רק אני בהם. דיברנו, לשם שינוי, לא רק הקשבתי, הם לא רק שתקו. הברכיים שלי רעדו (נשבעת לכם, הן רעדו), פולוק, פיקאסו, מונדריאן, הידיים שלי פוכרות אחת בשניה, קליין, דה קונינג, רותקו, הבטן שלי מתהפכת, ליל כוכבים, כל הדברים שהאמנות הקלאסית דחתה מעליה, כל מה שלא נופל להגדרה של "יופי", כל היצירות שסללו לי את הדרך להגדיר מחדש אמות מידה, שאיפות, מוטיבציה. העלמות מאביניון, כל מה שידע ללמד אותי איך זה לא צריך להיות "יפה" כדי להיות יפה. ברודווי בוגי ווגי. פרנק או'הרה כתב באחד הקטעים שלו: It is easy to be beautiful, it is difficult to appear so. ולא סתם, אני חושבת, פרנק או'הרה הוא אחד ממשורריה הגדולים של העיר הזאת, וזה שידע להעביר את המהות היומיומית שלה אל המילים טוב יותר מרבים, או אולי אפילו מכולם. העיר הזאת לא יפה ומשם היא נובעת. מהקונפליקט הבסיסי בין כאוס לסדר. זה היה המשפט, אני משערת, של כולם, בשלב כזה או אחר. we are ugly, but we have the music. זה גם היה המשפט שלי, בשלב כלשהו, אף פעם לא ה-משפט שלי, אבל המשפט שהייתי משננת לעצמי כשהייתי צריכה להרגיש שנשאר לי משהו להיאחז בו. תמיד אהבתי את השיר הזה, ובאותו הרגע, על המדרגות של המלון, לא רק אהבתי את השיר הזה, הבנתי אותו. הוא לא היה רק סיפור אהבה לג'ניס ג'ופלין, הוא לא היה קינה למישהי שכבר לא שם, הוא לא היה אהבה לא ממומשת לבחורה, הוא היה העיר. הוא היה שלושה ימים של להיות לבד, ולהתגעגע. הוא היה ההסכם הלא-כתוב שלנו, האהבה שחלקנו, שידענו שהיא שקר מוחלט וחיינו אותו בלי עכבות, כי זו היתה הדרך היחידה לאהוב ככה. הוא היה הסמטאות השקטות והשדרות הסואנות, הנצנוצים של הזכוכיות בשמש, הנצנוצים של התאורה בלילה. הוא היה כל הפועלים וכל מי שכותב שירה, כל מי שנשאר. פתאום הבנתי איך סיפור האהבה הזה יכול היה להתקיים שם. איך היא אמרה לו את המשפט הזה, והוא האמין. אתה מאמין להכל, בין כותלי העיר הזאת, אם אתה בוחר בכך. גם למוזיקה. בעיקר למוזיקה. אני לא באה לומר שאהבתי אותה יותר טוב מאחרים. סביר להניח שהיא שכחה אותי ברגע שהגלגלים של המטוס ניתקו מהקרקע. האחרים ידעו לכתוב אותה, ולשיר אותה, ולצייר אותה ולשרטט אותה טוב ממני. וזה בסדר ואני אפילו לא חושבת עליה כלכך הרבה, היא לא העיר שאליה אני מתגעגעת בד"כ, היא לא העיר שאליה אני שייכת. אבל לפעמים, כשאני בשדה התעופה, או כשיש ריח של קינמון וגשם, אני עוצמת עיניים ונזכרת בחופש שהיא איפשרה לי, בשלושת הימים הללו, ואני נזכרת בשיר הזה, ואני חושבת על ריהוט העץ שכבר הספיק לימס לכתמים כהים של צבע, והשירה המולחנת של לאונרד כהן, בשלושה בתים ופזמון חוזר, יותר מהכל יודעת לתת לי את הסיבות, ואת העיר. והשאלה הזאת, אם אני צריכה אותך או לא צריכה אותך, לכמה רגעים אני לא מחפשת לה תשובה. עכשיו מרגיש לי ממש מטופש לשלוח את זה בלי הקשר, אבל כתבתי את זה במקום ללמוד למבחן שהבכתי את עצמי בו קשות היום בבוקר, אז לפחות שזה לא יהיה למגרה. תנצל"שו את זה למשהו אחר :) (הציטוטים מ-Chelsea Hotel #2, כמובן.)
 

Celluloid Hero

New member
אני כל כך שמח

שאני לא אוהב את לאונרד כהן. אם יש דבר שלבנאדם כמוני קשה לראות, זה הסוג הזה של אהבה מקצה לקצה לאומן שאני אוהב. האהבה השטחית וההמונית הזאת, או אולי לא כל כך שטחית והמונית, אבל לפחות היא נראית ככה על נייר וירטואלי. אני מוגן. אני לא חושב שקיים אומן שאני אוהב כל כך, למעט הביטלס (ודילן, אבל את דילן אני אוהב ושונא בו זמנית, כך שפחות מציק לי העניין) שעשוי לקבל שירשור מפלצתי שכזה, רק כי מחלקים איזה משהו חינם שקשור אליו. גם אם אני אחבר את מאונטיין, וכל הפאנקיסטים בעולם, אני לא אגיע לחצי מההתעניינות שיש לאדון כהן. וטוב שכך.. אנשים כמוני- ההתעניינות שלהם, לא, בעצם זה לא מילה טובה. חדוות החיים שלהם (כן, זה נשמע מדוייק מספיק), נובעת ומתועלת לכיוון אחד- לחוויה שמוזיקה מותירה על בנאדם. אני לא מסוגל להתעניין בעובדות פשוטות יותר מדי, זה משעמם אותי. הסטוריה מסועפת, משמימה אותי. אפילו מילים של שירים, מצחיחות אותי. ראשים מדברים בתוך מסך הטלוויזיה שלי- פשוט תקחו את זה ממני כבר... אין תחליף לחוויה אנושית. שורה אחת מדוייקת יכולה לפעמים להחליף ביוגרפיה שלמה. אבל לפעמים צריך ביוגרפיה שלמה, כדי להוציא ממך את השורה המדוייקת הזאת. כי החוויות שלנו, הן בסיכומו של דבר מה שמשתקף במוזיקה שאנחנו מאזינים לה. מה שאני מנסה להגיד הוא... דווקא יהיה נחמד לפתוח שירשור Whatever שכזה מדי פעם. את יודעת, שאין מקום מאוד ספציפי שאפשר להתחבר אליו בדף הפורום. אני ממש לא אוהב את לאונרד כוהן, כך שגם לי אין מקום להתחבר אליו בשירשור ההוא. אבל כאן, לפחות באופן חד-פעמי, אני בהחלט יכול להגיד, שלפחות דרך ההודעה שלך, והחוויות שלך, אני מצליח למצוא לרגע עניין בלאונרד כהן. אם רק היה לך מושג באיזה הישג מדובר..
 

Barmelai

New member
אני משוכנע שזה הישג עצום

לפחות כמו ההישג של לא לאהוב את לאונרד כהן. אם לא יותר
 
אתה תתבגר

סתם, סתם.
אני יכול להבין למה לא אוהבים את כהן. יש בו ללא ספק פוזה שלא כל אחד קונה. אני אישית לא מעריץ כבד, אבל כן מאוד אוהב את האלבומים שלו מהראשון ועד new skin. האלבום החדש שלו, מהמעט ששמעתי, דווקא לא רע כל כך, למרות שללא ספק קשה עם הגלגול העדכני שלו כזמר מופיע, ולא בגללו. יחסית לגילו הוא בסדר גמור, אבל כל ההפקה הצ'יזית והקול הדון ז'ואני שמושך כל מיני מבוגרות בנות 60 וצעירות-בעיני-עצמן - אמידות מרמת אביב שקונות כרטיסים באלפי שקלים לשורה הראשונה של ה"איצטדיון" הביזיוני ביותר בעולם המערבי כדי לראות את ההופעה שלו - עם כל זה קשה לי. כל הפסטיבל סביבו בשנים האחרונות משמח אותי כי זה בסה"כ מגיע לו והוא ראוי לזה, אך מעציבה אותי כל הזילות והיענו איכותיסטיות שמתלווה לכך, בעיקר במחוזותינו הפרובנציאליים.
 
אחחח...

אני כבר רואה אותך אומר בדיוק את אותו הדבר על ההמלצות ג'אז שהבאנו לך פה...
אגב, הכנסת אותי לקריזת ג'אז מאז הדיון ההוא, אני שומע ג'אז נונ-סטופ, וגם כמה אלבומים הוזמנו ויוזמנו... תחייה מחודשת ממש.
 

arieltr

New member
אני עם

לי מורגן בתקופה האחרונה, וזה כיף לא נורמלי. עולם אחר.
 

Celluloid Hero

New member
שמח שגרמתי לכולם חשק לג'אז

חוץ מלעצמי זאת אומרת.. אני צוחק. למעשה אני עורך מספר נסיונות בג'אז AS WE SPEAK. וזה משעמם לאללה!
אבל אני לא אוותר כל כך מהר
 

noosh

New member
:)

יש צורך כזה, לשמור את האמנים שאתה אוהב לעצמך. אתה באמת מוגן. אני לא. נפלתי במלכודותיהם של כהן, ודילן, ומיטשל, ורבים אחרים, אני שבויה ביצירות שלהם ואני לא יכולה להתנתק. אני גם לא רוצה. פופולריות אולי דוחפת לאהבה שטחית והמונית (שאני לא באמת יכולה להיות בטוחה בה, אבל אני כן יכולה להיות בטוחה שאני לא אוהבת שימוש מניפולטיבי באהבה לאמן, כנה ככל שתהיה, ולכן אינ לא לוקחת בו חלק), אבל אמן טוב, אמן אמיתי, לא נותן לעומק היצירה שלו להיות תלוי כפונקציה במידת הפופולריות שלו, באהבה שהוא מקבל מהקהל. אמן טוב יוצר מהמקום האמיתי שלו, ולא משנה כמה אנשים באים לראות אותו. והם, ואחרים, הם מבחינתי אמנים שהמוזיקה שלהם מעבירה אותי חוויה, וזה בכלל לא קשור לאם עומדים לידי שלושה אנשים או תשעה עשר אלף ותשע מאות תשעים ותשעה בהופעה. המילים של כהן הן שלי, בזמן שהן מושרות. בשלוש-ומשהו הדקות של שיר, אין עולם מסביב, יש אותו ואותי. ולכן לא אכפת לי בכלל מי מקשיב לו, ואיך. וכמה הוא פופולרי. האמנים הפופוליסטיים ביותר מצליחים להוציא ממני שורה אחת, או חיים שלמים, וזה לא משנה כמה האלבומים שלהם מכרו. אבל אינ מבינה את זה, ממש, את הצורך לשמור מוזיקה לעצמך, ואת הרוגע בידיעה שזה ככה. לקח לי המון זמן להשלים עם העובדה שעוד אנשים מכירים את המוזיקה שלי (זה קרה בצבא, אחרי שאת שנות התיכון העברתי עם משהו אחד לפחות שהיה רק-שלי), וכשהבנתי שהאינטימיות לא תלויה בכמות האנשים שמכירים את אותו אמן, אלא רק בקשר שנוצר ביני לבין המוזיקה, ושאף אחד לא יכול לגעת בה, ובי, כשהיא מתנגנת, הפסקתי לשמור את המוזיקה לעצמי. למרות שאני עדיין חוטאת בזה לפעמים. לפעמים זה אפילו כיף יותר, לחלוק את זה עם עוד מישהו. ועדיין, אני מקנאה בך קצת על זה. אני בעד שרשור וואטאבר, אבל אם היה לך מושג כמה פעמים כמעט ושלחתי הודעות כאלה לחלל הפורום, נראה לי שהיית חוזר בך ברגע זה ממש...
 

Barmelai

New member
זאת הזדמנות טובה להעמיד דברים על דיוקם

לא שזה צריך לשנות משהו למישהו, כמה אנשים אוהבים אמן חוץ ממך, אבל נוצר רושם מוטעה שכולם תמיד אהבו את כהן. זה ממש לא ככה. בזמן אמת, בתחילת הקריירה של כהן, בתקופה שהוא הוציא את ארבעת אלבומי המופת שלו, קשה היה למצוא הרבה שבאמת אוהבים אותו. נכון, סוזן, ציפר עלי תיל, מריאן הארוכה כל כך, המעיל המפורסם ומאהבת מאהבת מאהבת קיבלו המון שידורים והיו פופולרים מאוד. אבל אנשים שהכירו שירים של כהן חוץ מאלה, אפשר היה לספור על יד אחת לכל תחום שלטון מוניציפלי. כאלה שהכירו אלבום שלם של כהן ואשכרה החזיקו בבית לפחות תקליט אחד, מצאת עוד פחות. לאונרד כהן היה מוכר רק כי כל אחד מאלבומי שנות השבעים שלו הניב להיט רדיו. אבל נושא לשיחה הוא ממש לא היה ושני המשפטים היחידים שזכית לקבל מחברים שנחשפו לאלבומים שלו היו "כל השירים שלו נשמעים אותו דבר", ו "שמעת אחד שמעת את כולם". מי שאהב את כהן בזמן אמת, בשלהי שנות הששים ותחילת השבעים הרגיש את עצמו מאוד מיוחד, כמי שיודע סוד גדול שאחרים לא יודעים. המצב בוודאי שלא השתנה באלבום החמישי, Death of a Ladie's Man, שהיה אלבום איום ונורא לכשעצמו, למרות ואולי בגלל ההפקה של פיל ספקטור. זה היה אלבום שגם חובבי כהן האמיתיים לא חיבבו במיוחד. המצב לא השתנה גם באלבום השישי, Recent Songs, שהיה דווקא אלבום נהדר, אולי האחרון הנפלא לכל אורכו של כהן. המצב השתנה פלאים ולמעשה התהפך ב 365 מעלות, כשיצא Various Positions. היו בו להיטי ענק כמו Dance Me והללויה. זאת הייתה כבר מחצית האייטיז, כהן כאמן עבר טרנספורמציה מאמן מופנם, מתוסכל ושבור לב, לגבר שרמנטי רודף נשים. במקום לכתוב שירים על הזיונים שלו הוא התחיל לכתוב שירים שיביאו לו זיונים. זה היה הרגע וזאת הסיבה שכהן הפך בן לילה למפלצת תהילה. כל פסטיבלי כהן והפופלריות העצומה שלו, שהולכת אחורה עד ראשון אלבומיו, התחילה שם, בנקודה ההיא. אלה היו 60 דקות של תיקון הסטורי.
 
הזכרונות שלי דווקא שונים

כהן היה תמיד סופרסטאר בישראל. לא רק שהוא הושמע בתדירות גבוהה - כך היה עם כל הזמרים שנתפשו כיהודים, מלבד דילן - אלא שהאלבומים שלו, שהודפסו בארץ, היו רבי-מכר, עוד בתחילת שנות השבעים. לכולם היה אותו, או כך לפחות היה נדמה לי - כולל חברים של הוריי, בני גילו. אולי בגלל זה שהוא הופיע כאן בפני חיילים? בכל מקרה, הוא היה מהאמנים הזרים הכי ידועים, ובוודאי היה יותר פופולרי מדילן. דווקא בהמשך ירדה קרנו, בסביבות Death of a Ladies Man, ו"הללויה" שלו לא נהיה פופולרי עד יותר מעשור לאחר שיצא: רק כאשר אמנים צעירים יותר התחילו לעשות לכהן קאברים, התחילה ההתעניינות המחודשת בו.
 

Barmelai

New member
נהפוכו

דילן היה הפופולרי מבין השניים (אם כי בשנות הששים, ה-שנים של דילן, ממש לא). כהן כמו שאמרתי, היה פופולרי ברדיו, עם 4 להיטים אבל לא על מדפי התקליטים. אם כי יכול להיות שבגלל שאנחנו באים ממקומות שונים, כך גם החוויות שלנו לגבי הפופולריות של אמן זה או אחר. על עצמי אני יכול להעיד שמהיום שהכרתי את כהן בתחילת שנות העשרה ועד סיום הצבא, הכרתי רק בחורה אחת שכמוני, הכירה אותו באמת (ואת דילן הרבה יותר ממני). אגב, גם כהן, גם דילן וגם מיטשל, לא נתפסו אז בתור "הזמרים היהודים". רנדי ניומן לא תפס כאן, אז עליו אין מה לדבר. היהדות שלהם לא הייתה עניין מהותי בכלל אלא סתם אנקדוטה. כהן קיבל הערכה מסויימת אחרי יום כיפור, למרות שגם אז, רוב האוכלוסיה לא ידעה בכלל שכהן היה בארץ והופיע בפני חיילים. המעטים ששמעו על כך והלכו לראות אותו מופיע בתל אביב, בקושי מילאו את צוותא. כל הסיפור הזה התפרסם שנים אחר כך.
 
לגבי דילן - רק באמצע שנות השבעים

השמיעו אותו ברדיו, וגם אז רק שירים מ-desire ואוסף אחד. אלו שני האלבומים היחידים שלו שגם היו בחנויות בארץ באותה תקופה. אני זוכרת את זה בבירור, משום שנאלצתי לבקש מסבתא שלי שתקנה לי את אלבומיו הקודמים, כשנסעה לביקור משפחתי בארה"ב. ג'וני מיטשל לא נתפסה מעולם כיהודיה (היא לא), וגם לא הושמעה הרבה. כהן כן. וכך גם פול סיימון, ג'ניס איאן, פיבי סנואו, ניל סדקה, ברברה סטרייסנד ואחרים. השדרנים גם היו מציינים שמדובר ביהודים, כשהשמיעו אותם. גם פול אנקה נתפש כיהודי, למרות שהוא לא - ומכאן אולי הפופולריות הבלתי-פרופורציונלית שלו בארץ. יתכן שהטעות נבעה מכך שהוא הקליט גרסאות של השירים שלו בעברית בתחילת שנות השישים (הקלטת גרסאות בשפות זרות היתה מקובלת באותן שנים). אפילו את בילי ג'ואל הטרידה התקשורת הישראלית, שנים אחר כך, בשאלות על מוצאו היהודי. מצד שני, ג'פרסון איירפליין לא זכו ל"כבוד", למרות ששלושה חברים בלהקה, למיטב הבנתי, היו יהודים: ביילין, קאוקונן וקנטנר.
 

Barmelai

New member
נכון, מיטשל לא. מה יש לי?

מכל אלה שציינת (שדרנים אכן תמיד נטו להזכיר יהדות של אמנים), רק לסטרייסנד נדבקה תווית של יהודיה . כלומר, היהדות נתפסה כחלק מהזהות שלה גם כסלב וגם כאמנית מופיעה. אולי בגלל האף. אצל האחרים זה נותר אנקדוטה. ביילין, קאוקונן וקנטנר לא זכו לכבוד כי ממילא איש לא ידע מי הם. קאוקונן, גם עבור מי שהכיר, נחשב לפיני. קאוקונן אגב, בא לפני כשנה לישראל במטרה לחגוג כאן את יום הולדתו השבעים. ההופעה שלו עם הוט טונה הייתה על הדרך, אחרי ששיכנע את קסידי להצטרף. זה די מעניין לראות איך ככל שהאמנים האלה מתבגרים, שלא לומר מזדקנים, היהדות -אצלם- הולכת ותופסת מקום משמעותי. זה קרה לדילן, לקאוקונן, לסיימון וכמובן שלכהן, שגם הוא כדילן, רעה בשדות קדושה זרים (כהן היה קצת בודהיסט או זן בודהיסט לתקופת מה). לחבורה הזו אפשר להוסיף את הארווי ברוקס (ראי את הפוסט של השוטה התאורטי למטה), שבערוב ימיו עשה עליה.
 
מי זה הארווי ברוקס?

נראה שהתקשורת הישראלית טרם התבגרה, ונשארה פרובינציאלית כשהייתה. בנוסף לבילי ג'ואל, אני זוכרת שגם את מארק קנופפלר הטרידו בשאלות כנ"ל, כשהגיע לארץ להופעות. היו אמנים שהונחו לנפש, כי לא היו ידועים דיים או שפשוט לא ידעו על מוצאם היהודי: לו ריד,מארק בולאן, גרהם גולדמן מ-10CC, אלקי ברוקס, פיטר גרין, פול קוסוף, קאס אליוט - וגם ג'נטל ג'יאנט, אם אני לא טועה. כמו כן, בעוד קרול קינג, בט מידלר והלן שפירו זכו ל"איזכורים" אלמה קוגאן או לזלי גור לא, למיטב זכרוני. וזה רק שנות השישים והשבעים.
 
לא שמעתי עליו. מצד שני

על אל קופר כן שמעתי. גם הוא עבד עם דילן, כך מספרים לי חפרפרותיי, וגם הוא יהודי. איפה הכתבה?
 
למעלה