תשובה לחלק א', וגם לאסף.
ליק'-א', אנכי-ד' - ט. וזה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפילה ואןמר כמה תבות בהתלהבות גדול-זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו. וכשרואה אדם התנוצצות הזאת, אע"ג דאיהו לא חזי - מזלה חזי, תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשיעור התגלות אין סוף, לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו, ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת: ולא ידע איש, שאפילו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו, אבל זאת הבחינה צריך להיות רצוא ושוב, כדי שיתקיים ישותו.נמצא כשהוא בבחינת ושוב, אזי צריך להראות גם לדעתו, כי מתחילה, בשעת הדבקות, היה נתבטל הדעת, כמו שכתוב: ולא ידע איש, וכשהו בבחי' ושוב ששב לדעתו, לישותו, אז שב לדעתו,וכששב לדעתו, אז הוא יודע אחדות האין סוף וטובו, ואז אין הילוק בין ה' לאלקים, בין מדת הדין למדת רחמים...וכו' עי"ש. הקיצר אחי: כשאתה מצליח להפוך את האני לאין, אתה מחוכר אבל לא יודע כשאתה חוזר לאני, נשאר רשימו והתנוצצות, אם תאמר לעצמך שזאת ידיעה, אתה סוגר דלת להתבטלות הבאה, כי: תכלית הידיעה שלא נדע לכן : זרוק את האני כדי לאהוב.