2 שאלות
אנחנו הורים לילד בן שנה וחצי,ילד ראשון.בעלי עובד מהבוקר עד הלילה,ואני עם הילד בבית.הבעיה היא,שאני מפחדת מאד כשבעלי לוקח אותו לבד למקומות בלעדי.הפחד שלי אינו בא משום מקום,אלא מבוסס על מקרי העבר,בהם תמיד קרו מקרים של נפילות או מצבים מסוכנים אחרים לילד.אתמול למשל,הלטתי להצטרף אליהם,כדי שבעלי יהיה איתו לבד ואני אתן הארות היכן שצריך,ושוב לא ממקום של "אני טובה ואתה לא",אלא מתוך פחד ודאגה אמיתית לילד,ונתקלתי במקרים הבאים: הילד עלה על מגלשה,נעמד בגובה המגלשה וניסה להתגלש בעמידה ואם לא הייתי רצה לתפוס אותו היה נופל מלמעלה עם הפנים קדימה.מקרה שני,שלושתנו הולכים על המדרכה,מימין כביש,בעלי נותן לילד יד,ופתאום הילד מתחיל לנסות להשתחרר ובעלי פשוט מרפה ממנו תוך שניה.תפסתי מהר את הילד,ושאלתי את בעלי למה עזבת לו את היד?יש פה כביש,והתשובה?מה אני אעשה?הוא ערמומי..... נו באמת.....אתם יכולים לנחש כמה זעמתי.אותו דבר לגבי ירידה במדרגות,הילד לא יודע לעלות ולרדת,והוא רץ למדרגות בנסיון לרדת אותן וכמעט עף מכל המדרגות,כשבעלי טוען שהוא היה מאחוריו והיה מספיק לתפוס אותו.ויש לי עוד דוגמאות אבל אני מניחה שהבנתם.עכשיו מה אני עושה??ניסיתי אתמול להסביר לבעלי שאני מודאגת מאד וחוששת לילד כשהוא איתו,ואולי כדאי שנהיה קצת שלושתנו יחד ואני אסביר איפה הסכנות וכו,ויצאה מזה מריבת ענק,שהוא טוען שאני לא סומכת עליו,וזה נכון,ווכואב לי מאד שאני מפחדת להשאיר איתו את הילד.אני גם רוצה זמן לעצמי ולצערי אין לי שותף שמסוגל לקחת חלק אחראי בגידול הילד.דבר נוסף,רבנו גם על נושא הבריכה,הצעתי שנלך שלושתנו לבריכה כי הילד מאד אוהב,וזה כיף,והתשובה שקיבלתי הייתה שטוב אבל רק את נכנסת,אני שונא בריכה..אז מה יהיה???למה תמיד אני צריכה להתאמץ ולעשות הכל?גם לי זה קשה לרדוף אחריו במים ומעייף מאד,אבל אני עושה את זה.והוא פשוט לא מוכן כי הוא לא אוהב בריכות...נו באמת...ואין לו כל בעיה רפואית או נפשית שתמנע ממנו להכנס.אז קצת מאמץ למען המשפחה מה יש?נמאס לי שאני תמיד צריכה להיות זו שדואגת שלכולם יהיה כיף וטוב ונעים וטעים. אה ודבר נוסף,לא מזמן עברנו דירה.מכרנו את הבית שלנו,והחלטנו לעבוד דירה,הבעיה היא שמפאת חוסר זמן,וחוסר שליטה בחיים,מרדף אחרי היום יום,נכנסנו לדירה ששיכת להוריי,הבעיה היא שלא בדקנו מראש איך היא בנויה וכיצד נראית,ועכשיו רע לי שם מאד.אני לא אוהבת את הבית,וחמור מכך,מפחדת לשהות בו.הוא בית גדול מאד,עם הרבה מדרגות,שהחדר שינה האמבטיה והחדר משחקים נמצאים בקומת מרתף שאליה אני מתה מפחד לרדת אם אין איתי מישהו בבית.מה עושים?איך יוצאים מהבעיה הזאת? .זהו שיחררתי קיטור.
אנחנו הורים לילד בן שנה וחצי,ילד ראשון.בעלי עובד מהבוקר עד הלילה,ואני עם הילד בבית.הבעיה היא,שאני מפחדת מאד כשבעלי לוקח אותו לבד למקומות בלעדי.הפחד שלי אינו בא משום מקום,אלא מבוסס על מקרי העבר,בהם תמיד קרו מקרים של נפילות או מצבים מסוכנים אחרים לילד.אתמול למשל,הלטתי להצטרף אליהם,כדי שבעלי יהיה איתו לבד ואני אתן הארות היכן שצריך,ושוב לא ממקום של "אני טובה ואתה לא",אלא מתוך פחד ודאגה אמיתית לילד,ונתקלתי במקרים הבאים: הילד עלה על מגלשה,נעמד בגובה המגלשה וניסה להתגלש בעמידה ואם לא הייתי רצה לתפוס אותו היה נופל מלמעלה עם הפנים קדימה.מקרה שני,שלושתנו הולכים על המדרכה,מימין כביש,בעלי נותן לילד יד,ופתאום הילד מתחיל לנסות להשתחרר ובעלי פשוט מרפה ממנו תוך שניה.תפסתי מהר את הילד,ושאלתי את בעלי למה עזבת לו את היד?יש פה כביש,והתשובה?מה אני אעשה?הוא ערמומי..... נו באמת.....אתם יכולים לנחש כמה זעמתי.אותו דבר לגבי ירידה במדרגות,הילד לא יודע לעלות ולרדת,והוא רץ למדרגות בנסיון לרדת אותן וכמעט עף מכל המדרגות,כשבעלי טוען שהוא היה מאחוריו והיה מספיק לתפוס אותו.ויש לי עוד דוגמאות אבל אני מניחה שהבנתם.עכשיו מה אני עושה??ניסיתי אתמול להסביר לבעלי שאני מודאגת מאד וחוששת לילד כשהוא איתו,ואולי כדאי שנהיה קצת שלושתנו יחד ואני אסביר איפה הסכנות וכו,ויצאה מזה מריבת ענק,שהוא טוען שאני לא סומכת עליו,וזה נכון,ווכואב לי מאד שאני מפחדת להשאיר איתו את הילד.אני גם רוצה זמן לעצמי ולצערי אין לי שותף שמסוגל לקחת חלק אחראי בגידול הילד.דבר נוסף,רבנו גם על נושא הבריכה,הצעתי שנלך שלושתנו לבריכה כי הילד מאד אוהב,וזה כיף,והתשובה שקיבלתי הייתה שטוב אבל רק את נכנסת,אני שונא בריכה..אז מה יהיה???למה תמיד אני צריכה להתאמץ ולעשות הכל?גם לי זה קשה לרדוף אחריו במים ומעייף מאד,אבל אני עושה את זה.והוא פשוט לא מוכן כי הוא לא אוהב בריכות...נו באמת...ואין לו כל בעיה רפואית או נפשית שתמנע ממנו להכנס.אז קצת מאמץ למען המשפחה מה יש?נמאס לי שאני תמיד צריכה להיות זו שדואגת שלכולם יהיה כיף וטוב ונעים וטעים. אה ודבר נוסף,לא מזמן עברנו דירה.מכרנו את הבית שלנו,והחלטנו לעבוד דירה,הבעיה היא שמפאת חוסר זמן,וחוסר שליטה בחיים,מרדף אחרי היום יום,נכנסנו לדירה ששיכת להוריי,הבעיה היא שלא בדקנו מראש איך היא בנויה וכיצד נראית,ועכשיו רע לי שם מאד.אני לא אוהבת את הבית,וחמור מכך,מפחדת לשהות בו.הוא בית גדול מאד,עם הרבה מדרגות,שהחדר שינה האמבטיה והחדר משחקים נמצאים בקומת מרתף שאליה אני מתה מפחד לרדת אם אין איתי מישהו בבית.מה עושים?איך יוצאים מהבעיה הזאת? .זהו שיחררתי קיטור.