YOSEF DORI
New member
2 סיפורים יפים
"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ": (קהלת י"א 1)
המעשייה שאתם עומדים לקרוא כאן, סופרה על-ידי אחד ממגידי המישרים הנודעים בעיר, ואומתה עד תומה. את שמות גיבורי המעשה לא קיבלתי רשות לפרסם, אך אין ספק כי מדובר באחד הסיפורים המדהימים ביותר ששמעתי מעודי.
אחד מהשרברבים בעיר הוזמן לתיקון נזילת מים בדירה. הוא החל להרים מרצפת אחר מרצפת וככול שהעמיק יותר בניסיון למצוא את התקלה, הלך והבין כי הצנרת רקובה מהיסוד. עבודה רבה ממתינה לו ובעל הדירה יאלץ לשלם ממון רב.
כשעה לאחר שהייה בדירה, הביו השרברב כי במקום מתגוררים אלמנה וששה יתומים קטנים. הדלות והעוני זעקו מכל מקום. צער רב נצטער בעל המקצוע ולא ידע כיצד להציג לבעלת הדירה את בעיית האינסטלציה - ובעיקר את מחיר התיקון מרקיע השחקים.
לאחר מחשבה, גמלה בליבו ההחלטה, כי את עלות החומרים והעבודה ישא בעצמו ובזאת יקיים מצוות צדקה למהדרין ובפרט שמדובר באלמנה ויתומים.
שבוע ימים שקד השרברב על מלאכתו, הרים את כל מרצפות המטבח וחדר האמבטיה, הניח צנרת חדשה ולבסוף סיים את עבודתו על הצד הטוב והמקצועי ביותר.
כשהוא ארז את כלי עבודתו, נגשה אליו האלמנה בחשש, חיל ורעדה, וביקשה לדעת כמה מגיע לו על העבודה. "את לא צריכה לשלם כלום", ענה לה כלאחר יד. "הבניין שייך לפרויקט שיקום שכונות, וכבר הגשתי טופסי בקשה לעירייה. בעוד שבוע אקבל מהם את הכסף", אמר בהחלטיות, מבלי להניד עפעף.
האלמנה הנבוכה הנהנה בראשה. היה לה נוח להאמין לסיפור והיא הודתה לו מקרב לב.
שנים רבות חלפו. השרברב התמקצע עם השנים והפך לקבלן בניה ואינסטלציה. לפני מספר חודשים רכש מגרש ברמת-גן והתכונן להקים עליו בניין דירות. הוא סבב בכמה מקומות, לשם קבלת הצעת מחיר לחומרי הבניה, ישב בשישה מקומות, ולבסוף לקח לעצמו פסק זמן בכדי לעיין בהצעות המחיר בכובד-ראש, לפני שיקבל החלטה.
יום אחד, בעודו עומד במרכז המגרש עם אחד המהנדסים, נכנסו לאתר הבניה שתי משאיות טריילר עמוסות בחומרי בניה, וללא אומר ודברים החלו הנהגים ועוזריהם פורקים את תכולתן. שרברבנו בעל החסד אץ-רץ לעבר הנהג והחל למחות ולהודיע כי הוא לא הזמין מאומה. הנהג עיין בטופסי הקבלות והודיע נחרצות כי ההזמנה בוצעה וכי הוא נשלח לפרוק כאן סחורה. לאחר דין ודברים הודיע הנהג כי את שליחותו הוא יבצע, הסחורה תורד מהמשאית לתוך המגרש - ואם יש טענות שיפנה למשרד המכירות.
מתנשם ומתנשף הגיע מכובדנו למשרד. הוא טען בלהט כי קיבל סחורה שלא הזמין ואף לא שילם. הפקידה עיינה במחשב, ולאחר בדיקה מעמיקה בישרה לו כי לא רק שבוצעה הזמנה, אלא מופיע במחשב שהתשלום בוצע במזומן. "אם יש לך הערות תפנה לבעל הבית שיושב בקומה למעלה", סיימה את דבריה.
בקומה העליונה, במשרד מעורר רושם, ישב בעל הבית. השרברב-קבלן שוב שטח את טענותיו, ביקש בדיקה והבהרות מדויקות לכל מה שקרה בשעתיים האחרונות. הבוס עיין שוב במחשב ופסק לו כי ההזמנה בוצעה והתשלום התקבל. לפתע הביט בעל הבית היישר לתוך עיניו והוסיף: "מופיע לי פה שאת התשלום ביצעה עיריית בני-ברק במזומן".
מיודעינו לא ידע נפשו מתדהמה. "העירייה שילמה על ההזמנה שלי?"
"שב, שב, ידידי", ביקש בעל הבית בחביבות. "אני כבר מחפש אותך עשרים שנה. אתה זוכר את אימי? את התיקון שביצעת ללא תשלום בדירתנו ושיקרת לה כי את עלות התיקון שילמה העירייה? הייתי אז ילד צעיר, אבל ידעתי שאתה משקר ולמעשה אתה גומל חסד עם אימי האלמנה. באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה שיום אחד אני אגדל ואעשה הכול בכדי להחזיר לך כגמולך הטוב. מן השמים זימנו אותך לכאן, לקבל הצעת מחיר, ולי הייתה ההזדמנות 'לסגור מעגל'".
לזה בדיוק התכוונו חז"ל באומרם: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאהו".
* * * * *
פרופסור ארתור מיילס הוא אחד ממנתחי הלב הטובים בעולם, הוא איש עשיר שמנהל מרכז רפואי ענק בארצות הברית ומעסיק צוות גדול של רופאים ואחיות.
ויש לו סיפור מיוחד במינו:
אבא שלי מת כשהייתי ילד צעיר. אמא לא עבדה מעולם, ואבא היה המפרנס היחיד. כשהוא מת ידענו לראשונה מהו רעב. אמא ניסתה את כוחה בעבודות שונות, היא עבדה כעוזרת בית והרוויחה פרוטות, היא ניסתה לכלכל אותנו והצליחה אך בקושי.
בוקר אחד, כשהייתי בן עשר, אמרה לי אמא שהיום אצטרך ללכת לבית הספר בלי אוכל, כי הבית ריק לגמרי, 'כשתחזור', הבטיחה לי, 'אכין לך ארוחה משביעה'. היא נתנה לי קוביית סוכר שהייתה בבית, 'זה יעזור לך לעבור את היום', אמרה.
אבל קוביית הסוכר רק הגבירה את רעבוני, ובשעת ההפסקה בבית הספר הרגשתי שאם לא אשיג לעצמי משהו לאכול אתמוטט. למרות שהייתי תלמיד מצטיין ומעולם לא החסרתי שיעור, יצאתי באותו יום מבית הספר ופניתי לאחד הרחובות הצדדיים, הייתי מוכן אפילו לחטט באשפתות כדי למצוא משהו לאכול.
פתאום עלה בראשי רעיון, החלטתי לדפוק על דלת אחד הבתים שבאזור ולבקש פרוסת לחם. הרי באזור הזה אף אחד לא מכיר אותי. אקבל את הלחם ואברח. נכנסתי לבית הראשון שהיה נראה לי. היו שם שתי דלתות, אחת מימין ואחת משמאל, על הדלת הימנית היה ציור גדול של נמר מפחיד, בחרתי בדלת השמאלית. היה שם שלט קטן שכתוב עליו 'מוריס ג'קסון', דפקתי בעדינות, וחשבתי כי את הדלת תפתח לי בוודאי גברת ג'קסון ודמיינתי אישה גדולה בסינר לבן, לבי הלם בפראות כשדפקתי בשנית, קיוויתי לקבל את פרוסת הלחם שלי ולברוח.
אבל בפתח הדלת עמדה ילדה צעירה בת גילי, חיוורת ומחייכת מאוזן לאוזן. היא הייתה מופתעת לראות אותי שם. 'חשבתי שזה הדוור', אמרה. 'ומי אתה?' שאלה מיד. 'אני צמא', אמרתי מיד, התביישתי פתאום לבקש לחם, אולי היא לומדת בבית הספר שלי, 'אפשר כוס מים בבקשה?!'.
הילדה הביטה בי ואמרה בחיוך: 'אצלנו שותים חלב בבוקר'. היא רצה למטבח וחזרה עם כוס חלב וארבע עוגיות בצלחת קטנה. 'אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב' הכריזה בחיוך מקסים כשהושיטה לי את הצלחת. הייתי המום, ביד רועדת החזקתי את הכוס, ובידי השניה את העוגיה, ובעודי שותה הציגה את עצמה: 'שמי רוזלין, ומה שמך?'.
התחמקתי, ולא עניתי, ומיד שאלתי אותה 'ומה את עושה בבית בשעה כזו?' 'אני חולה!' אמרה רוזלין. איחלתי לה רפואה שלימה, ובעוד העוגיה הרביעית בגרוני מיהרתי לברוח משם חזרה לבית הספר, לפני שאצטרך לומר את שמי.
שנים חלפו, את הלימודים סיימתי בהצטיינות, המשכתי לתיכון, וקבלתי מלגת הצטיינות שאפשרה לי ללמוד רפואה. הצטיינתי גם בזה וברבות הימים הקמתי מרכז רפואי גדול. כיום אני מנתח לב מפורסם שחי בעושר רב עם אשתי, שגם היא, אגב, רופאה, ועם שלושת ילדי.
בכל פעם שחולה חדש מגיע למרכז הרפואי שלי, הוא מתקבל תחילה על ידי הצוות הרפואי שעורך לו בדיקות מקיפות ומגבש חוות דעת בקשר למצבו ולטיפול המתאים לו, ואז מובא התיק לעיוני ולאישורי.
בוקר אחד הגעתי למשרדי, והנה על השולחן אני רואה תיק רפואי שעליו רשום בלורד שחור 'רוזלין ג'קסון'. אלף פעמונים צלצלו בראשי, למרות שעברו כל כך הרבה שנים, מעולם לא שכחתי את הילדה שהאירה לי פנים והשביעה את רעבוני.
ביקשתי מהאחות הראשית שתוביל אותי למיטתה של רוזלין. לא הצלחתי לזהות אותה, בכל זאת כבר חלפו שנים רבות, ראיתי אותה שוכבת חיוורת מחוברת למכשירי הנשמה, מהיכן את?' שאלתי אותה. היא נקבה בשמה של שכונת המגורים שבה גדלתי .
ומה שם אביך?' הוספתי לשאול. מוריס ג'קסון' השיבה החולה חלושות, וחייכה חיוך קל שהזכיר לי את החיוך שראיתי באותו בוקר"
"אני אטפל בה!" אמרתי לאנשי הצוות שהיו המומים, מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם לכן. וכך הפכה רוזלין להיות המטופלת האישית שלי. דאגתי לכל מה שדרוש לה, עמדתי ליד שולחן הניתוחים בשעה שטובי המנתחים ניתחו אותה, דאגתי אישית לאחיות שיעמדו לצידה במשך כל שעות היום וידאגו לכל מה שנחוץ לה. הוריתי להם להזעיק אותי בכל שעה של היום במקרה הצורך.
"כשרוזלין הבריאה וביקשה לקבל את החשבון, היא קיבלה דף ובו פירוט העלויות של שהותה במרכז הרפואי, סכום של 53,000$. אבל בתחתיתו הופיעה שורה קצרה בכתב ידי, 'הסכום שולם במלואו לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות'".
והמסר: שלח לחמך על פני המים
אך לאחר מחשבה וקריאת הסיפור דלעיל, החלטתי להתמקד דווקא בחיובי - בארגוני החסד החרדים ושאינם, ובמיוחד במתנדבים מה'עמך', האזרחים הפשוטים שלקחו יוזמה לידיהם ועשו מעשים קטנים, מעין חלוקת עוגיות עם חלב חם, ועד לאלו שחילצו קשישים וחולים וביצעו לידות בתנאים לא תנאים, אך עם המון מסירות ואהבת האדם באשר הוא.
עליהם נאמר: "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה - הקב״ה ישלם שכרם... וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם". והם אלו שקיימו בעצמם את מאמר החכם באדם - שלח לחמך על פני המים (ובמקרה דנן: השלג) כי ברב ימים תמצאנו...
יבק
"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ": (קהלת י"א 1)
המעשייה שאתם עומדים לקרוא כאן, סופרה על-ידי אחד ממגידי המישרים הנודעים בעיר, ואומתה עד תומה. את שמות גיבורי המעשה לא קיבלתי רשות לפרסם, אך אין ספק כי מדובר באחד הסיפורים המדהימים ביותר ששמעתי מעודי.
אחד מהשרברבים בעיר הוזמן לתיקון נזילת מים בדירה. הוא החל להרים מרצפת אחר מרצפת וככול שהעמיק יותר בניסיון למצוא את התקלה, הלך והבין כי הצנרת רקובה מהיסוד. עבודה רבה ממתינה לו ובעל הדירה יאלץ לשלם ממון רב.
כשעה לאחר שהייה בדירה, הביו השרברב כי במקום מתגוררים אלמנה וששה יתומים קטנים. הדלות והעוני זעקו מכל מקום. צער רב נצטער בעל המקצוע ולא ידע כיצד להציג לבעלת הדירה את בעיית האינסטלציה - ובעיקר את מחיר התיקון מרקיע השחקים.
לאחר מחשבה, גמלה בליבו ההחלטה, כי את עלות החומרים והעבודה ישא בעצמו ובזאת יקיים מצוות צדקה למהדרין ובפרט שמדובר באלמנה ויתומים.
שבוע ימים שקד השרברב על מלאכתו, הרים את כל מרצפות המטבח וחדר האמבטיה, הניח צנרת חדשה ולבסוף סיים את עבודתו על הצד הטוב והמקצועי ביותר.
כשהוא ארז את כלי עבודתו, נגשה אליו האלמנה בחשש, חיל ורעדה, וביקשה לדעת כמה מגיע לו על העבודה. "את לא צריכה לשלם כלום", ענה לה כלאחר יד. "הבניין שייך לפרויקט שיקום שכונות, וכבר הגשתי טופסי בקשה לעירייה. בעוד שבוע אקבל מהם את הכסף", אמר בהחלטיות, מבלי להניד עפעף.
האלמנה הנבוכה הנהנה בראשה. היה לה נוח להאמין לסיפור והיא הודתה לו מקרב לב.
שנים רבות חלפו. השרברב התמקצע עם השנים והפך לקבלן בניה ואינסטלציה. לפני מספר חודשים רכש מגרש ברמת-גן והתכונן להקים עליו בניין דירות. הוא סבב בכמה מקומות, לשם קבלת הצעת מחיר לחומרי הבניה, ישב בשישה מקומות, ולבסוף לקח לעצמו פסק זמן בכדי לעיין בהצעות המחיר בכובד-ראש, לפני שיקבל החלטה.
יום אחד, בעודו עומד במרכז המגרש עם אחד המהנדסים, נכנסו לאתר הבניה שתי משאיות טריילר עמוסות בחומרי בניה, וללא אומר ודברים החלו הנהגים ועוזריהם פורקים את תכולתן. שרברבנו בעל החסד אץ-רץ לעבר הנהג והחל למחות ולהודיע כי הוא לא הזמין מאומה. הנהג עיין בטופסי הקבלות והודיע נחרצות כי ההזמנה בוצעה וכי הוא נשלח לפרוק כאן סחורה. לאחר דין ודברים הודיע הנהג כי את שליחותו הוא יבצע, הסחורה תורד מהמשאית לתוך המגרש - ואם יש טענות שיפנה למשרד המכירות.
מתנשם ומתנשף הגיע מכובדנו למשרד. הוא טען בלהט כי קיבל סחורה שלא הזמין ואף לא שילם. הפקידה עיינה במחשב, ולאחר בדיקה מעמיקה בישרה לו כי לא רק שבוצעה הזמנה, אלא מופיע במחשב שהתשלום בוצע במזומן. "אם יש לך הערות תפנה לבעל הבית שיושב בקומה למעלה", סיימה את דבריה.
בקומה העליונה, במשרד מעורר רושם, ישב בעל הבית. השרברב-קבלן שוב שטח את טענותיו, ביקש בדיקה והבהרות מדויקות לכל מה שקרה בשעתיים האחרונות. הבוס עיין שוב במחשב ופסק לו כי ההזמנה בוצעה והתשלום התקבל. לפתע הביט בעל הבית היישר לתוך עיניו והוסיף: "מופיע לי פה שאת התשלום ביצעה עיריית בני-ברק במזומן".
מיודעינו לא ידע נפשו מתדהמה. "העירייה שילמה על ההזמנה שלי?"
"שב, שב, ידידי", ביקש בעל הבית בחביבות. "אני כבר מחפש אותך עשרים שנה. אתה זוכר את אימי? את התיקון שביצעת ללא תשלום בדירתנו ושיקרת לה כי את עלות התיקון שילמה העירייה? הייתי אז ילד צעיר, אבל ידעתי שאתה משקר ולמעשה אתה גומל חסד עם אימי האלמנה. באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה שיום אחד אני אגדל ואעשה הכול בכדי להחזיר לך כגמולך הטוב. מן השמים זימנו אותך לכאן, לקבל הצעת מחיר, ולי הייתה ההזדמנות 'לסגור מעגל'".
לזה בדיוק התכוונו חז"ל באומרם: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאהו".
* * * * *
פרופסור ארתור מיילס הוא אחד ממנתחי הלב הטובים בעולם, הוא איש עשיר שמנהל מרכז רפואי ענק בארצות הברית ומעסיק צוות גדול של רופאים ואחיות.
ויש לו סיפור מיוחד במינו:
אבא שלי מת כשהייתי ילד צעיר. אמא לא עבדה מעולם, ואבא היה המפרנס היחיד. כשהוא מת ידענו לראשונה מהו רעב. אמא ניסתה את כוחה בעבודות שונות, היא עבדה כעוזרת בית והרוויחה פרוטות, היא ניסתה לכלכל אותנו והצליחה אך בקושי.
בוקר אחד, כשהייתי בן עשר, אמרה לי אמא שהיום אצטרך ללכת לבית הספר בלי אוכל, כי הבית ריק לגמרי, 'כשתחזור', הבטיחה לי, 'אכין לך ארוחה משביעה'. היא נתנה לי קוביית סוכר שהייתה בבית, 'זה יעזור לך לעבור את היום', אמרה.
אבל קוביית הסוכר רק הגבירה את רעבוני, ובשעת ההפסקה בבית הספר הרגשתי שאם לא אשיג לעצמי משהו לאכול אתמוטט. למרות שהייתי תלמיד מצטיין ומעולם לא החסרתי שיעור, יצאתי באותו יום מבית הספר ופניתי לאחד הרחובות הצדדיים, הייתי מוכן אפילו לחטט באשפתות כדי למצוא משהו לאכול.
פתאום עלה בראשי רעיון, החלטתי לדפוק על דלת אחד הבתים שבאזור ולבקש פרוסת לחם. הרי באזור הזה אף אחד לא מכיר אותי. אקבל את הלחם ואברח. נכנסתי לבית הראשון שהיה נראה לי. היו שם שתי דלתות, אחת מימין ואחת משמאל, על הדלת הימנית היה ציור גדול של נמר מפחיד, בחרתי בדלת השמאלית. היה שם שלט קטן שכתוב עליו 'מוריס ג'קסון', דפקתי בעדינות, וחשבתי כי את הדלת תפתח לי בוודאי גברת ג'קסון ודמיינתי אישה גדולה בסינר לבן, לבי הלם בפראות כשדפקתי בשנית, קיוויתי לקבל את פרוסת הלחם שלי ולברוח.
אבל בפתח הדלת עמדה ילדה צעירה בת גילי, חיוורת ומחייכת מאוזן לאוזן. היא הייתה מופתעת לראות אותי שם. 'חשבתי שזה הדוור', אמרה. 'ומי אתה?' שאלה מיד. 'אני צמא', אמרתי מיד, התביישתי פתאום לבקש לחם, אולי היא לומדת בבית הספר שלי, 'אפשר כוס מים בבקשה?!'.
הילדה הביטה בי ואמרה בחיוך: 'אצלנו שותים חלב בבוקר'. היא רצה למטבח וחזרה עם כוס חלב וארבע עוגיות בצלחת קטנה. 'אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב' הכריזה בחיוך מקסים כשהושיטה לי את הצלחת. הייתי המום, ביד רועדת החזקתי את הכוס, ובידי השניה את העוגיה, ובעודי שותה הציגה את עצמה: 'שמי רוזלין, ומה שמך?'.
התחמקתי, ולא עניתי, ומיד שאלתי אותה 'ומה את עושה בבית בשעה כזו?' 'אני חולה!' אמרה רוזלין. איחלתי לה רפואה שלימה, ובעוד העוגיה הרביעית בגרוני מיהרתי לברוח משם חזרה לבית הספר, לפני שאצטרך לומר את שמי.
שנים חלפו, את הלימודים סיימתי בהצטיינות, המשכתי לתיכון, וקבלתי מלגת הצטיינות שאפשרה לי ללמוד רפואה. הצטיינתי גם בזה וברבות הימים הקמתי מרכז רפואי גדול. כיום אני מנתח לב מפורסם שחי בעושר רב עם אשתי, שגם היא, אגב, רופאה, ועם שלושת ילדי.
בכל פעם שחולה חדש מגיע למרכז הרפואי שלי, הוא מתקבל תחילה על ידי הצוות הרפואי שעורך לו בדיקות מקיפות ומגבש חוות דעת בקשר למצבו ולטיפול המתאים לו, ואז מובא התיק לעיוני ולאישורי.
בוקר אחד הגעתי למשרדי, והנה על השולחן אני רואה תיק רפואי שעליו רשום בלורד שחור 'רוזלין ג'קסון'. אלף פעמונים צלצלו בראשי, למרות שעברו כל כך הרבה שנים, מעולם לא שכחתי את הילדה שהאירה לי פנים והשביעה את רעבוני.
ביקשתי מהאחות הראשית שתוביל אותי למיטתה של רוזלין. לא הצלחתי לזהות אותה, בכל זאת כבר חלפו שנים רבות, ראיתי אותה שוכבת חיוורת מחוברת למכשירי הנשמה, מהיכן את?' שאלתי אותה. היא נקבה בשמה של שכונת המגורים שבה גדלתי .
ומה שם אביך?' הוספתי לשאול. מוריס ג'קסון' השיבה החולה חלושות, וחייכה חיוך קל שהזכיר לי את החיוך שראיתי באותו בוקר"
"אני אטפל בה!" אמרתי לאנשי הצוות שהיו המומים, מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם לכן. וכך הפכה רוזלין להיות המטופלת האישית שלי. דאגתי לכל מה שדרוש לה, עמדתי ליד שולחן הניתוחים בשעה שטובי המנתחים ניתחו אותה, דאגתי אישית לאחיות שיעמדו לצידה במשך כל שעות היום וידאגו לכל מה שנחוץ לה. הוריתי להם להזעיק אותי בכל שעה של היום במקרה הצורך.
"כשרוזלין הבריאה וביקשה לקבל את החשבון, היא קיבלה דף ובו פירוט העלויות של שהותה במרכז הרפואי, סכום של 53,000$. אבל בתחתיתו הופיעה שורה קצרה בכתב ידי, 'הסכום שולם במלואו לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות'".
והמסר: שלח לחמך על פני המים
אך לאחר מחשבה וקריאת הסיפור דלעיל, החלטתי להתמקד דווקא בחיובי - בארגוני החסד החרדים ושאינם, ובמיוחד במתנדבים מה'עמך', האזרחים הפשוטים שלקחו יוזמה לידיהם ועשו מעשים קטנים, מעין חלוקת עוגיות עם חלב חם, ועד לאלו שחילצו קשישים וחולים וביצעו לידות בתנאים לא תנאים, אך עם המון מסירות ואהבת האדם באשר הוא.
עליהם נאמר: "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה - הקב״ה ישלם שכרם... וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם". והם אלו שקיימו בעצמם את מאמר החכם באדם - שלח לחמך על פני המים (ובמקרה דנן: השלג) כי ברב ימים תמצאנו...
יבק
