Land0slide
New member
...
לפעמים אני תוהה עם עצמי אם קרה פעם שהצלחתי להקדיש את חיי למטרה אחרת. מטרה שהגוף שלי לא מקושר לה בשום אופן שהוא. ואני נוברת בתוך עצמי, מנסה באמת לקחת את השאלה הזו בכל הרצינות, אבל לבסוף זה לא ממש עובד. לא מוצאת תשובה שתספק אותי, שתתן לי תקווה שאולי היה לי סיכוי. זה היה הרע במיעוטו לדעת לפחות שהיה רגע כזה, שההתעסקות החולנית שלי עם כל חלק בי היתה פעם פחות רלוונטית ממשהו אחר. אני חושבת שעברו יותר מ6 שנים מהתקופה שבה עוד הייתי מסוגלת מדי פעם לזרוק איזו עצם, ברגעים נוראיים של בדידות, בתקווה שיהיה מי שירים אותי, ולפעמים באמת היה. אבל עברו 6 שנים. של כאב שאין לי את היכולת לדבר עליו עם אף אחד. של כאב שאני חולקת רק עם עצמי, ללא דף או עיפרון, וללא מילים. קשה לתאר איך זה מרגיש להסתכל על עצמך במראה ולדעת שאת לבד עם כל החרא שלך בעולם הזה. אני שנים מתפקדת כחברה הפסיכולוגית, מוצפת ללא הפסקה באנשים שצריכים יעוץ על החבר המקסים, שסהכ יש לו ידידה חדשה מהעבודה שאין לו כלום איתה, אבל זו סיבה מספיק טובה לכעוס עליו. ויש את היעוץ, או הכתף - על העבודה והדירה והאקסית, והיום המחורבן בעבודה. ויש את הרגע הזה של לקום באמצע הלילה לצליל ה- SMS הדיכאוני מחברה, כי השעות הפוכות (חשבתי שלברוח מהארץ יטיב עימי אבל חה, ממש.) ואז זה נגמר. ונהיה פתאום שקט, אף אחד כבר לא זקוק לי יותר. וזה מעגל כזה, של להיות כל כך זקוק למישהו, ולרצות שמישהו יהיה שם כדי שאוכל להתנחם בזרועותיו כשאצטרך, אבל לדעת שאין כזה.
לפעמים אני תוהה עם עצמי אם קרה פעם שהצלחתי להקדיש את חיי למטרה אחרת. מטרה שהגוף שלי לא מקושר לה בשום אופן שהוא. ואני נוברת בתוך עצמי, מנסה באמת לקחת את השאלה הזו בכל הרצינות, אבל לבסוף זה לא ממש עובד. לא מוצאת תשובה שתספק אותי, שתתן לי תקווה שאולי היה לי סיכוי. זה היה הרע במיעוטו לדעת לפחות שהיה רגע כזה, שההתעסקות החולנית שלי עם כל חלק בי היתה פעם פחות רלוונטית ממשהו אחר. אני חושבת שעברו יותר מ6 שנים מהתקופה שבה עוד הייתי מסוגלת מדי פעם לזרוק איזו עצם, ברגעים נוראיים של בדידות, בתקווה שיהיה מי שירים אותי, ולפעמים באמת היה. אבל עברו 6 שנים. של כאב שאין לי את היכולת לדבר עליו עם אף אחד. של כאב שאני חולקת רק עם עצמי, ללא דף או עיפרון, וללא מילים. קשה לתאר איך זה מרגיש להסתכל על עצמך במראה ולדעת שאת לבד עם כל החרא שלך בעולם הזה. אני שנים מתפקדת כחברה הפסיכולוגית, מוצפת ללא הפסקה באנשים שצריכים יעוץ על החבר המקסים, שסהכ יש לו ידידה חדשה מהעבודה שאין לו כלום איתה, אבל זו סיבה מספיק טובה לכעוס עליו. ויש את היעוץ, או הכתף - על העבודה והדירה והאקסית, והיום המחורבן בעבודה. ויש את הרגע הזה של לקום באמצע הלילה לצליל ה- SMS הדיכאוני מחברה, כי השעות הפוכות (חשבתי שלברוח מהארץ יטיב עימי אבל חה, ממש.) ואז זה נגמר. ונהיה פתאום שקט, אף אחד כבר לא זקוק לי יותר. וזה מעגל כזה, של להיות כל כך זקוק למישהו, ולרצות שמישהו יהיה שם כדי שאוכל להתנחם בזרועותיו כשאצטרך, אבל לדעת שאין כזה.