.

[נוגה 1234]

.

(אין לי יותר מילים.
לא יכולה יותר.)

 

[jellybelly1]

אולי בכל זאת

תעשי ניסיון?
(אלה לא צריכות להיות מילים חדשות שלא שמענו. ואת לא צריכה לפחד לאכזב מישהו)
מה קורה איתך?

 

[נוגה 1234]

..

אני עוד לא יודעת בעצמי איך לנסח את זה.
קרו כמה דברים. שבהתחלה, גרמו לי לגמרי להתמוטט. להיות בלי יכולת לתפקד. רק לשבת מקווצת על הרצפה, לבכות, לפגוע ופשוט לבהות בחלל.
הרגשתי הכל וכלום באותו הזמן.
הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף וחלשה וכאילו אני בהתקף חרדה באותו הזמן. (כבר אמרתי שלעצמי אפילו אני לא יודעת לנסח מה קרה?)
פגעתי. בפעם המאה אלף.
הדבר החדש, שכבר די הרבה זמן לא היה.. זה שהופיעו לי שוב מחשבות.. על מה ולמה אנחנו, אני חיים בעולם כזה. ולמה לא הרגתי את עצמי כבר לפני כמה שנים (ואין מה לדאוג, אלו סתם תהיות, לא שאני הולכת לעשות עם זה משהו. פשוט בסיטואציה הזו שגם ככה הייתי מפורקת זה היה.. קשה.)
(ואולי מעיפים אותי מהטיפול. וזה עוד כשהם אפילו עוד לא יודעים על זה. לא על הפגיעה. לא על כלום.)
(ומאז הכמה שעות שלא יכולתי לתפקד, שממש הברזתי משיעור בבצפר רק כי הרגשתי שאני לא מסוגלת להשאר, מה שעוד אף פעם לא קרה, בשאר היום פשוט הדחקתי את מה שקרה, הדחקתי כל קשר לכמה שעות האלה. שוב לשים מסכה. ולתפקד כאילו.. הכל נורמאלי (?)

 

[jellybelly1]

היי

קצת קשה להתייחס למה שאת כותבת כי נדמה שהרבה מידע חסר...
הבנתי שנודע לך משהו בבית ספר שקשור בעקיפין גם לטיפול? ואת פוחדת שבעקבות זאת הטיפול יופסק.

רציתי לומר שההודעה של פרפר אלייך מדהימה בעיניי וחשובה
כל מיני אירועים בגילך ובעיקר מה שקשור לאיך אחרים תופסים אותנו - מקבלים חשובים עצומה ומוגזמת
החיים ממשיכים אחרי בית ספר. התיכון עם כל הקושי שלו הוא רק פסיעה בדרך ולא ימשיך ללוות אותך כל החיים.
ממרחק של זמן דברים עוד ייראו לך חסרי חשיבות וזה שהביאו עלייך מחשבות של רצון למות ייראה לך מגוחך.
צפוי לך הרבה אושר אם תטפלי בעצמך ותדאגי לבריאות הנפשית והפיזית שלך עכשיו ובהקדם.

 

[נוגה 1234]

............

בעקרון הטיפול כרגע מושהה. ועוד אני אמורה בזמן הזה לא לפגוע. (כן, בטח.)
מה שהיה בבצפר לא היה הדבר היחיד שגרם לי לרצות למות. זה משהו שהתחיל הרבה קודם. וכל סופשנה זה מגיע לאותו מצב, כל פעם רק יותר גרוע.
והרגשתי שלאפחד לא אכפת. שאפילו הטיפול, שאמור להיות משהו מחזיק, שאפילו שם לא אכפת. וזה כאב לי, הידיעה הזו. ובגלל זה, השלמתי עם זה כבר (או הדחקתי? כמו כל שאר הדברים) ולא אכפת לי אם זה יפסק כבר. אני רוצה שזה יפסק.
ואני קצת מפחדת ממה יהיה. ומהסופשנה. מרגישה שהשנה הזו עברה בלי שבכלל הספקתי לנשום. ולא רוצה פרידה. שונאת פרידות. שונאת בגרויות. ומתכונות. ומה שביניהם.
(וקרה משהו בבצפר. אותו משהו מלפני כמה ימים. מתביישת אפילו לספר. זה סתם משהו מטומטם. זה פשוט..... לא משנה. לא סיפרתי לאפחד. זה סתם משהו שהחזיר אותי הרבה. הרבה שנים אחורה. גרם לזכרונות. וכל מה שרציתי לשכוח.)
(אולי זה סתם תיאור דרמטי מידי לסתם משהו מטופש.)
(ומצד אחד, אני כן רוצה שיתחילו הבגרויות. ששוב יהיה לי תירוץ לא לאכול ימים. להקיא. ששוב אוכל ללמוד למידות מטורפות, תירוץ להפסיד ארוחות משפחתיות. ולבינתיים... הכל נשאר בתיאוריה. עדיין.)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נוגה

יש רגעים שבהם זה נראה כאילו החיים לא יראו אחרת אף פעם, כאילו זה יהיה ככה לתמיד.
אבל אני מאמינה שגם בשבילך, כמו שהיה בשבילי, זה לא תמיד ישאר ככה.
כשאת חושבת רק על עכשיו או על התקופה הקרובה זה באמת בלתי נסבל.
אבל נסי לחשוב זמן קדימה. שנתיים, שלוש. אני מקווה שעד אז תמצאי את הדרך שלך להרגיש טוב יותר,
שתראי דברים אחרת, שיקרו לך דברים טובים,
והחיים יהיו אחרים.
אולי תהיי בצבא,
אולי תהיה לך זוגיות נפלאה,
אולי תתכונני כבר ללימודים,
אולי תהיי בטיול בחו"ל.
עוד כמה שנים וזה יהיה אחרת.
קחי נשימה...

שולחת חיבוק.

 

[נוגה 1234]

תודה..

אבל יש רגעים, שאני לא מסוגלת לראות עתיד.
לא רק עתיד של שנה, שנתיים שלוש. גם לא עתיד של חודש, או שבוע, או יום.
יש רגעים, שזה פשוט בלתי נסבל. יום כמו היום כבר הרבה הרבה הרבה זמן לא היה לי.
לאו דווקא בגלל הצמצומים.
אלא בגלל איך שהרגשתי.
וההרגשה, שלא משנה כמה אני מנסה, לא משנה כמה אני מנסה לבנות את עצמי, איכשהו בכל סופשנה אני מגיעה לאותו המקום. אם לא יותר גרוע.
זה אפילו לא קשור רק להפרעה. אלא לכל המצב הנפשי.
קרה משהו בבצפר. ובטיפול. שבתכלס גם הודיעו לי עליו בבצפר. שלגמרי פירק אותי. הברזתי משיעור רק כי הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר. רק כי לא רציתי שיראו אותי עם דמעות בעיניים, שיראו שהמסיכה מאיימת להתפרק. וחזרתי הבייתה. רציתי לעשות הליכה כל הדרך מבצפר הבייתה. אבל עצרתי את עצמי. וכל הזמן, רק רציתי להגיע הבייתה ולפגוע. וחשבתי על למה לא הרגתי את עצמי לפני שנה, או שנתיים, או שלוש, כשרק הופיעו המחשבות האלה (ואין מה לדאוג, אלו רק תהיות. אני ממש לא מתכוונת לעשות עם זה משהו. פשוט כל שנה בתקופה הזו, איכשהו הנושא הזה חוזר כל פעם בגרסא יותר חזקה). והגעתי הבייתה. והתפרקתי. סגרתי תדלת. ישבתי מקווצת על הרצפה. פגעתי, בכיתי, ולא היה לי משנה הלשרוף זמן, פשוט יכולתי להשאר שם ולבהות בפסנתר. ולא רציתי לקום מהרצפה.
אבל אחרי כמה שעות. קמתי. שטפתי פנים. שתיתי משהו. והתאפסתי והכחשתי כל קשר לכמה שעות האלה של התפרקות. אבל עכשיו זה לילה, ויודעת שזה רק מאיים כל הזמן לצוץ-- שיט.
יש רגעים, שאני יכולה לתכנן את העתיד. יש רגעים שאני רוצה שיהיה אחרת.
ויש רגעים, שאני לא יכולה לדמיין שיהיה אחרת, ולא יכולה לדמיין אותי כבנאדם נורמאלי. בלי הפיצול הנורא גדול הזה.
(ורק להבהרה- אין מה לדאוג. חוץ מהעניין של הפגיעה (אבל זה כבר רגיל), אני לא קרובה אפילו ללממש את כל הדברים האלה.)

 

[ל3]

נוגה יקרה

אני קוראת אותך עם מועקה גדולה בלב על כל הסבל שאת עוברת וכל כך לבד. פעם הפסיכאטרית שלי אמרה לי שחלק מהדיכאון זה שהכל נצבע בשחור ואי אפשר לדמיין שום עתיד ורוד יותר ממה שכרגע והיה חשוב לי לכתוב לך את זה כי את כן נורמאלית, אולי הרבה יותר מהסובבים אותך כי עצם כל מה שאת עושה נובע מתוך זה שאת מרגישה ומודעת רק שאת בוחרת ,כמו רבות פה, להתמודד עם המודעות בדרכים הרסניות. אני באמת מאמינה, ופה אני מדברת מנסיון אישי, שכשדברים קצת משתפרים ולא חייב שזה יהיה שיפור דרמטי,אז פתאום מתחילים לראות עתיד ואולי גם הווה? באור טיפה יותר בהיר ופחות קודרני. מכל ליבי אני מאחלת לך שתצליחי להגיע לאור הזה ולהבין שהחיים שלך שווים הרבה יותר, שמגיע לך הרבה יותר, שמגיע לך חיים מאושרים ומספקים
שולחת לך

ענקי ואם תרצי לדבר איתי אני פה (ובמסרים)

 

[נוגה 1234]

..

תודה.
אצלי, אולי לא הסברתי את זה נכון..... מצד אחד, יש תצד שכן חי, מופיע, עם חיוך כל הזמן, ואני כן עושה דברים שגורמים לי להרגיש חיה-- כשאני על הבמה זו ההרגשה הכי מדהימה בעולם. אבל אצלי זה ככה, כמו רכבת הרים-- או שחור, או לבן, אין באמצע. נכון, חלק גדול ממה שהאחרים רואים זו מסיכה. אבל כשזה שחור.. זה שחור. וכל יום כמעט, לפחות פעם ביום, יש תרגעים של ההתרסקויות. בכי. פגיעה. זה כבר הגיע לזמנים שפשוט אין לי יכולת לתפקד. וכן, עכשיו כששוב מגיעה סופשנה, קשה לי לראות עתיד. קשה לי לחשוב על עוד יום, עוד שבוע. אבל כן, באותו זמן אני עושה דברים שבונים אותי. ובו בזמן, לא מסוגלת כמעט לראות את עצמי מגשימה אותם.
ואני כבר אפילו לא חושבת שמגיע לי שיהיו לי חיים מאושרים וטובים. מגיע לי שיכאב לי. אני רק הורסת לכולם את החיים. (שונאת סופ"ש, הרבה יותר מידי "זמן איכות" עם המשפחה).

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני יודעת כמה זה קשה לדמיין את זה.

ובהרבה מובנים זה אפילו לא פייר לעמוד מהצד שאחרי ולהגיד לך שעוד יהיו ימים אחרים, זה קל מדי, ואני עוד זוכרת- מבטיחה לך שזוכרת לגמרי- איך זה להיות בגיל שלך, ולחשוב שהזכות שלי להרעיב את עצמי זה הדבר הכי חשוב בעולם, ולפחד שיקחו לי את החולי, ולשנוא את כל מי שנוגע בנושא הזה, ובי,
אבל גם להרגיש כל כך בודדה ונטושה, כל כך לא נראית, כל כך לכודה בתוך משהו שהלוואי שמישהו יוכל להציל אותי ממנו.
ודוווקא בגלל זה אני אומרת לך שיכולים להיות לך עוד ימים אחרים לגמרי.
כמה מהר הם יגיעו, זה תלוי בך... ובכמה תסכימי להיות בטיפול...

 

[נוגה 1234]

טיפול..

אני לא רוצה להמשיך שם יותר. כי החלטתי שאחרי איך שהרגשתי, שבאותו יום הייתי צריכה נואשות מישהו שיהיה איתי, ולא רק שאפחד לא היה שם-- לאפחד לא היה אכפת. מה שרק הפך את זה ליותר נורא. אפילו שידעו שזו תקופה קשה במיוחד, לאפחד זה לא הזיז.
אז לא רוצה. אני לא נפגעת בקלות. אבל כשאני נפגעת, אני נפגעת.
גם אם זה אומר להיות בלי טיפול.
(וגם אם הייתי רוצה, בעקרון הפסיכולוג אמר שפעם הבאה שאפגע- אעוף מהטיפול. עוד לא הייתה אפילו פגישה, אז הוא אפילו עוד לא יודע. כן, ממש עמד במילה שלו של להיות שם בשבילי. כן, בטח. ואני עוד באמת שניסיתי. ובאמת שלי זה היה חשוב. וכן, אפילו את עצמי אכזבתי.)
ואני יודעת שעכשיו מתחילה שוב תקופה קשה. ובאמת תוהה לאן עוד אני יכולה להתדרדר. אבל בתקופה כזו, אני לא יכולה שלא לפגוע. אני צריכה להרגיש משהו, קונקרטי. כי או שאני לא מרגישה כלום, או שאני מוצפת, מרגישה הכל, עד שבעצם אני לא מרגישה כלום. והפגיעה--. זה הדבר היחיד שעוזר. שנה שעברה, זה התחיל בתקופה הזו. ואני כבר לא יכולה לדמיין את עצמי בלי זה. ואני שונאת לראות תצלקות. ומפחדת שמישהו יראה, שיחשבו שאני משוגעת. אבל זה הדבר היחיד. שבאמת עוזר.
(וכל הזמן צץ. איך שהרגשתי שלא משנה כמה שנים יעברו מאז, זה יחזור ויצוץ כל פעם מחדש. ולא משנה כמה אני אשתנה, אני עדיין אגיע לאותו המקום. אבל אפילו עם זה אני נשארת לבד. ושוב, גם לזה הפגיעה זו התרופה היחידה.). (פשוט שונאת את עצמי.)

 

[jellybelly1]

(תודה)

 

[נוגה 1234]

(ורק תוספת קטנה)

רציתי לומר לך תודה על התגובה הזו.
אני באמת מעריכה את זה, תודה.

 

[ל3]

אני דווקא מאוד מבינה אותך

והסברת את עצמך מצוין. לפעמים או יותר נכון להגיד כמעט תמיד אני מרגישה שהחיים שלי הם במה אחת ענקית ואני השחקנית הראשית רק שהמסך לא יורד וההצגה לא נגמרת כי אני כל הזמן עם מסיכה- שמחה מתפקדת צוחקת דואגת מטפלת אך מבפנים מרוסקת, עייפה וסוערת. גם אצלי העולם צבוע נורא בגוונים של שחור ולבן -הכל או לא כלום וזה קשה נורא לחיות לפי סטנדרטים כאלה. רוצה רק להגיד לך שמבינה את הכאב והמצוקה שלך כי אני כזו אולי מנסיבות אחרות, ומביעה זו בדרכים אחרות אך אני חשה כמוך. שולחת לך חיבוקים ומאחלת לשתינו שבעתיד נצליח לצבוע את חיינו בצבעים קצת אחרים