.

[כמהאפשר]

.

כותבת. מוחקת. כותבת. מוחקת...


כלום.
פשוט כלום
והכל גם.

ושוב, יחד.
בעוצמות הולכות ועולות,
הולכות ונשנות..
מתגברות עוד ועוד ושוב ושוב..



..
כמה אפשר..

 

[levshavur]

לכמה אפשר

שלום לך
אני חושבת שחבל שאת מוחקת כי אלו הם הרגשות שלך ואוליי אם תנסי לא למחוק זה יעשה לך יותר סדר במחשבות שלך
מהן העוצמות האלה שעולות בך? מה את עושה כדי להרגיע את זה?
חיבוק גדול !
ואם תרצי אני פה במסרים ...
לבשה.

 

[כמהאפשר]

..

מוחקת כי שום דבר לא באמת מגדיר
פשוט לא מצליחה..

מה אני עושה כדי להרגיע..
כלום?

מרגישה שמנסה to reach out to people אבל הם לא באמת שם.

 

[levshavur]

לכמה אפשר

שלום לך
אני לא חושבת שכתיבה חייבת להגדיר , היא עוזרת לעשות סדר במחשבות...היא
זורמת. אפילו בדיכאונות הכי קשים המשכתי לכתוב ולצייר-כשיכולתי. זה סוג של קטרזיס
זה משחרר...
לגביי הניסיונות לתקשורת עם אנשים אפשר לחלק עם מי מדברים ועל מה לדבר ...
ואוליי יהיה להם רצון להגיב. גם יש לפעמים אילוצים לגביי שיחות טלפוניות לדוגמא
אני לא עונה לטלפונים בשעות שבעלי ישן כי הוא חוזר עייף מאוד...וזה רק דוגמא
את לא יכולה לדעת למה מישהו לא ממש מתייחס לניסיונות שלך...את יכולה לשאול...
למה...תופתעי שאנשים יגיבו לך. וגם אם מישהו לא מתקשר או כותב זה לא סימן
שלא אכפת לו...יש גם אילוצים טכניים..
לבשה.

 

[כבר לא ילדה4]

קטני...

אני כאן...
איתך...
אולי בלי מילים חכמות מדי..
או עצות מועילות...
אבל כאן....
מבינה עד כאב..
ומחבקת חזק חזק חזק..

 

[someone343]

ולמרות

שאת מרשה לעצמך לתפוס רק קצת מקום כאן..
ולכתוב נק' קטנה..
גם בין כל הבלבול וחוסר האונים,
מצליחה לראות אותך,
בין השתיקה והמילים שמנסות בכל כוחן להסביר..
מה את מרגישה... את הסערה הזו..
אז לפעמים לא מוצאים את המילים המתאימות,
כי הכל מציף וסוער מדיי..
ואולי אינך צריכה, אינך חייבת לומר יותר מדי... אני כאן מבינה.. מעומק לבי ומקשיבה.. איתך

ואם תמצאי מילים, ואם תרצי .. תכתבי