הולכת בגשם
New member
=\
לא יודעת מה יש לי. אבל כל פעם שקורה משהו מלחיץ, לא נעים כמו שמישהי יבקר אותי או יתעצבן עליי, כל אמירה שהיא לא חיובית\ניטרלית כלפי אני ישר לוקחת את זה ללב ונכנסת ללופ של דכדוך, סוג של תחושת מצוקה, לחץ, חרדתיות מציקה, הרגשה ש"רע לי" ונטייה מוגברת לשים לב לדברים שליליים בחיים שכנראה ביום אחר הלי באיתי מתעלמת או מבליגה מהם. יש לי כאילו עמידות ממש ירודה למצבים שליליים בחיים אפילו הקלים ביותר. איך אפשר לחיות כך, לעבוד, ללמוד וכו'. מבחינתי מספיק שקצת היה יום רע, זהו סוף העולפ, רע לי, בא לי למות. לא רוצה כלום, לא רואה טעם לכלום. נטייה מטופשת לקיצוניות של בריחה והרמת ידיים. אין לי בעייה להיות נורמטיבית בחברה, בעבודה, בלימודים. להצליח בלימודים, בעבודה, כי את היכולות יש לי וכשאני מתאפסת על עצמי, ויציבה מנטלית- זה גם בא לידי ביטוי. לתפקד כמו כולם. אבל זה הכל סוג של פוקר פייס. בפנים שבריריות, שאני שונאת בעצמי ומנסה לעבוד על זה אבל זה כ"כ קשה. גם אם מצליח להשתיק את זה, זה פשוט לבלוע דברים, ולטאטא ולהמשיך הלאה עד לפרץ הבא. לפעמים שטויות יכולים לגרום לי לבכות שעות וללכת לקיצוניות של פגיעה עצמית, וקשה לעצור ולהרגע. כל הרציונל שניתן להעלות הוא useless במצב כזה. אני תוהה אם זה בכלל משהו פיזיולוגי עצבי, רק אחרי פורקן של כמה שעות זה נרגע, עובר, וזהו אפשר לחזור לשגרה. זה כאילו כל הזמן להסתובב עם נפש מפוררת שמודבקת בסלוטייפ וכל משב רוח מצליח מתישהו לגרום להכל להתלש. וכמה שאני נראית מבחוץ אדישה או לא מוחצנת, לא אמוציונלית, לא מתלהבת זה לא כ"כ אמיתי. לפחות נראה לי שזה הרושם שיוצרת. פיתחתי הרגל, סוג של מגננה, להיות עם מסכה, שלא מזיז לי כלום, כדי פחות לתת לדברים להגיע אליי, ולישון בעינים פקוחות. לא להקשיב לכל מה ששומעת, לסנן. אני באמת ישנה במצב עירות ותמיד שמו לב לזה, בלימודים או חברים. אולי זה פשוט תכונת אופי של רגישות יתר? לא גויסתי לצבא, בתיכון בכלל היתי ממש זומבי\שבר כלי\ לא מחוברת לעצמי ולגוף, מתעלמת מכל צורך פיזי, יכולה סתם להסתובב שעות ולבהות. כך היתי בתיכון. אבל היום זה לא המצב ואני מודעת לעצמי, ועושה הכל כדי להיות פעילה, יעילה, תורמת, נורמטיבית, ללמוד, לעבוד, לצאת קצת ונלחמת בנטייה הזו, לא להתפרק מול אמירות אנשים או לחץ שמופנה כלפיי. כל בחינה- אני בחרדה, מפחדת, בלחץ, מסתובבת בבית וסביב עצמי. גם אם היא קצת חסרת חשיבות.
לא יודעת מה יש לי. אבל כל פעם שקורה משהו מלחיץ, לא נעים כמו שמישהי יבקר אותי או יתעצבן עליי, כל אמירה שהיא לא חיובית\ניטרלית כלפי אני ישר לוקחת את זה ללב ונכנסת ללופ של דכדוך, סוג של תחושת מצוקה, לחץ, חרדתיות מציקה, הרגשה ש"רע לי" ונטייה מוגברת לשים לב לדברים שליליים בחיים שכנראה ביום אחר הלי באיתי מתעלמת או מבליגה מהם. יש לי כאילו עמידות ממש ירודה למצבים שליליים בחיים אפילו הקלים ביותר. איך אפשר לחיות כך, לעבוד, ללמוד וכו'. מבחינתי מספיק שקצת היה יום רע, זהו סוף העולפ, רע לי, בא לי למות. לא רוצה כלום, לא רואה טעם לכלום. נטייה מטופשת לקיצוניות של בריחה והרמת ידיים. אין לי בעייה להיות נורמטיבית בחברה, בעבודה, בלימודים. להצליח בלימודים, בעבודה, כי את היכולות יש לי וכשאני מתאפסת על עצמי, ויציבה מנטלית- זה גם בא לידי ביטוי. לתפקד כמו כולם. אבל זה הכל סוג של פוקר פייס. בפנים שבריריות, שאני שונאת בעצמי ומנסה לעבוד על זה אבל זה כ"כ קשה. גם אם מצליח להשתיק את זה, זה פשוט לבלוע דברים, ולטאטא ולהמשיך הלאה עד לפרץ הבא. לפעמים שטויות יכולים לגרום לי לבכות שעות וללכת לקיצוניות של פגיעה עצמית, וקשה לעצור ולהרגע. כל הרציונל שניתן להעלות הוא useless במצב כזה. אני תוהה אם זה בכלל משהו פיזיולוגי עצבי, רק אחרי פורקן של כמה שעות זה נרגע, עובר, וזהו אפשר לחזור לשגרה. זה כאילו כל הזמן להסתובב עם נפש מפוררת שמודבקת בסלוטייפ וכל משב רוח מצליח מתישהו לגרום להכל להתלש. וכמה שאני נראית מבחוץ אדישה או לא מוחצנת, לא אמוציונלית, לא מתלהבת זה לא כ"כ אמיתי. לפחות נראה לי שזה הרושם שיוצרת. פיתחתי הרגל, סוג של מגננה, להיות עם מסכה, שלא מזיז לי כלום, כדי פחות לתת לדברים להגיע אליי, ולישון בעינים פקוחות. לא להקשיב לכל מה ששומעת, לסנן. אני באמת ישנה במצב עירות ותמיד שמו לב לזה, בלימודים או חברים. אולי זה פשוט תכונת אופי של רגישות יתר? לא גויסתי לצבא, בתיכון בכלל היתי ממש זומבי\שבר כלי\ לא מחוברת לעצמי ולגוף, מתעלמת מכל צורך פיזי, יכולה סתם להסתובב שעות ולבהות. כך היתי בתיכון. אבל היום זה לא המצב ואני מודעת לעצמי, ועושה הכל כדי להיות פעילה, יעילה, תורמת, נורמטיבית, ללמוד, לעבוד, לצאת קצת ונלחמת בנטייה הזו, לא להתפרק מול אמירות אנשים או לחץ שמופנה כלפיי. כל בחינה- אני בחרדה, מפחדת, בלחץ, מסתובבת בבית וסביב עצמי. גם אם היא קצת חסרת חשיבות.