11 חודשים בלי אבא..
היום הייתה אזכרה של ה11.. עכשיו חזרנו מבית העלמין, ועכשיו יש ארוחה מתחת לבית שלי. אני לא שם. לא רוצה להיות שם. אין לי סיבה להיות שם.. היום הייתי צופה מן הצד. אמא שלי, דודה שלי, אח שלי, חברה של אח שלי, חברה של אמא שלי ואני הגענו ראשונים. בערך, אח שלי השני היה שם עם אבא של חברה שלו.. דודה שלי "רצה" אל הקבר, והתחילה לבכות. לבכות בצעקות. ואז אמא שלי, בוכה וצועקת ומדברת איתו. וכולם בוכים. אני לאט לאט התרחקתי הצידה, מספיק כדי לשמוע, מספיק כדי להיות רחוקה. אנשים התחילו להגיע. דודים דודות, משפחה רחוקה של אבא שלי, דודים של אבא שלי, חברים של אמא שלי, חברים של אחים שלי, שכנים לשעבר, הגיעו הרבה. ואני? לבד, צופה מן הצד. הדודות מתחילות לבכות, הזיוף והצביעות פשוט נשפכת מהן. אני מסתכלת מהצד ונגעלת. חלק מתפללים, חלק מדברים, חלק מחייכים. מחייכים?! במקום כזה?! במצב כזה?! עד כמה שפלים אתם!? מדברים ומחייכים וצוחקים! פשוט חוצפה! ואני? לבד, צופה מן הצד. ואז, פלאפון צלצל. של מי? כמובן. של "דוד" שלי. כל הזמן! פשוט כל הזמן! הוא עושה את זה. בלוויה של סבתא שלי, בלוויה של אבא שלי, באזכרות שלהם באזכרה של סבא שלי. כל לוויה ואזכרה, הוא עושה את זה!! וכבר נמאס. נמאס לי מהצביעות הזו. בן דוד אחד מדליק סיגריה, השני והשלישי מצטרפים, וכבר נהייתה קבוצה קטנה שמתחילה לדבר ולדבר. ואני? לבד, צופה מן הצד. חברה של אח שלי באה אליי, שאלה אם הכל בסדר. אמרתי לה "כן, תלכי, אל תפסידי את זה בגללי" וכך היא עשתה, הלכה. אז נשארתי לבד, עם המחשבות שלי, וממשיכה לצפות מן הצד. רואה איך כולם ממשיכים עם החיים שלהם בזמן שיש אזכרה לאבא שלי. רק אני בהכחשה, ממשיכה להאמין שהוא חי, הוא פשוט בבית, עם הכלבות שלנו. לפעמים זה נופל עלי, טיפה טיפה. ואז אני בוכה כמו ילדה קטנה.. התפילה הסתימה, אז לאט לאט התרחקתי לכיון אחר, לחכות שכולם ילכו, ואני אוכל לעשות אזכרה קטנה משלי. אזכרה לאבא שלי מכל הלב. אבל אמא שלי פתאום רואה אותי וצועקת "רעות בואי יש טרמפ". כן, רק מזה אכפת לי, שיש טרמפ. הסתכלתי עליה והמשכתי ללכת. ואז שוב, "רעות, בואי יש טרמפ". הסתכלתי שוב והמשכתי ללכת. "אה, את רוצה להשאר פה? אין בעיה, תשארי פה". המשכתי ללכת. התישבתי ליד איזשהו קבר מחכה שכולם ילכו. ואז אח שלי בא. "רעות" חנוקה מדעות אני עונה לו "מה"? "מה קרה? זה בסדר לבכות על אבא שלך, את לא צריכה להתבייש" "אני לא מתביישת". "אז מה קרה"? "כלום, תלך תהיה עם כולם, אני אחזור ברגל" "את לא חוזרת בשום רגל, קומי" "בשביל מה"? "בשביל אמא שלך" "לא רוצה לקום בשבילה, היא רק מעליבה אותי וצועקת עלי ומשפילה אותי" "טוב, אז תקומי" "בשביל מה!? לא רוצה לקום, תלך אני אחזור ברגל" "את לא חוזרת ברגל, תקומי רגע" -אני קמה- "הנה, קמתי, מה"? "תספרי לי מה קרה? למה הלכת הצידה"? "לא רציתי להיות ליד כולם, ליד כל הצביעות הזו. אני מחכה שכולם ילכו שאני אוכל להיות לבד עם אבא ולעשות אזכרה משל עצמי" "את לא צריכה להתייחס אליהם" "אני לא מתייחסת, לא רוצה להיות לידם, אני כבר נגעלת".. -שקט- הוא נשאר לעמוד לידי, מעדכן אותי מידי פעם אם הם הלכו או לא. "זהו, הלכו כולם" הלכתי לכיון הקבר, והוא אחרי. התיישבתי ליד הקבר. והוא נעמד לידי. אמרתי לו שאני רוצה להיות לבד, אז הוא אמר לי בסדר, את לבד. וזז קצת הצידה. הורדתי את האבנים מהקבר, והתיישבתי על הרצפה. התחלתי לבכות. עשיתי לאבא אזכרה משלי. סופסוף שאלתי אותו למה הוא עזב אותי. אבל הוא לא ענה לי. שאלתי אותו למה אני לבד.. והוא לא ענה לי. אז ביקשתי ממנו שיגיד לאמא להפסיק להציק לי ולרדת עלי. אני מקווה שלזה, הוא כן יענה לי. אמרתי לו שאני מתגעגעת אליו. אין לו מושג כמה אני מתגעגעת אליו. כמה אני כמהה לראות אותו, את החיוך שלו. לשמוע את הצחוק שלו. ואת הקול שלו.. כבר ביום שהוא נפטר שכחתי איךנשמע הקול שלו.. אני מתגעגעת למגע של העור שלו. היה לו עור כלכך נעים. למה זה כלכך קשה? זה עוד יותר קשה לעבור את זה לבד. וזה הכי קשה לעבור את זה לבד כשאמא שלי כל הזמן מטפסת עלי. עוד חודש אותו הסיפור. אפילו פחות מחודש. בסוף יוני. הכל מתחיל מהתחלה.. החיים ממשיכים אבל הגעגוע מתעצם והכאב נשאר. -מתמוטטת-
היום הייתה אזכרה של ה11.. עכשיו חזרנו מבית העלמין, ועכשיו יש ארוחה מתחת לבית שלי. אני לא שם. לא רוצה להיות שם. אין לי סיבה להיות שם.. היום הייתי צופה מן הצד. אמא שלי, דודה שלי, אח שלי, חברה של אח שלי, חברה של אמא שלי ואני הגענו ראשונים. בערך, אח שלי השני היה שם עם אבא של חברה שלו.. דודה שלי "רצה" אל הקבר, והתחילה לבכות. לבכות בצעקות. ואז אמא שלי, בוכה וצועקת ומדברת איתו. וכולם בוכים. אני לאט לאט התרחקתי הצידה, מספיק כדי לשמוע, מספיק כדי להיות רחוקה. אנשים התחילו להגיע. דודים דודות, משפחה רחוקה של אבא שלי, דודים של אבא שלי, חברים של אמא שלי, חברים של אחים שלי, שכנים לשעבר, הגיעו הרבה. ואני? לבד, צופה מן הצד. הדודות מתחילות לבכות, הזיוף והצביעות פשוט נשפכת מהן. אני מסתכלת מהצד ונגעלת. חלק מתפללים, חלק מדברים, חלק מחייכים. מחייכים?! במקום כזה?! במצב כזה?! עד כמה שפלים אתם!? מדברים ומחייכים וצוחקים! פשוט חוצפה! ואני? לבד, צופה מן הצד. ואז, פלאפון צלצל. של מי? כמובן. של "דוד" שלי. כל הזמן! פשוט כל הזמן! הוא עושה את זה. בלוויה של סבתא שלי, בלוויה של אבא שלי, באזכרות שלהם באזכרה של סבא שלי. כל לוויה ואזכרה, הוא עושה את זה!! וכבר נמאס. נמאס לי מהצביעות הזו. בן דוד אחד מדליק סיגריה, השני והשלישי מצטרפים, וכבר נהייתה קבוצה קטנה שמתחילה לדבר ולדבר. ואני? לבד, צופה מן הצד. חברה של אח שלי באה אליי, שאלה אם הכל בסדר. אמרתי לה "כן, תלכי, אל תפסידי את זה בגללי" וכך היא עשתה, הלכה. אז נשארתי לבד, עם המחשבות שלי, וממשיכה לצפות מן הצד. רואה איך כולם ממשיכים עם החיים שלהם בזמן שיש אזכרה לאבא שלי. רק אני בהכחשה, ממשיכה להאמין שהוא חי, הוא פשוט בבית, עם הכלבות שלנו. לפעמים זה נופל עלי, טיפה טיפה. ואז אני בוכה כמו ילדה קטנה.. התפילה הסתימה, אז לאט לאט התרחקתי לכיון אחר, לחכות שכולם ילכו, ואני אוכל לעשות אזכרה קטנה משלי. אזכרה לאבא שלי מכל הלב. אבל אמא שלי פתאום רואה אותי וצועקת "רעות בואי יש טרמפ". כן, רק מזה אכפת לי, שיש טרמפ. הסתכלתי עליה והמשכתי ללכת. ואז שוב, "רעות, בואי יש טרמפ". הסתכלתי שוב והמשכתי ללכת. "אה, את רוצה להשאר פה? אין בעיה, תשארי פה". המשכתי ללכת. התישבתי ליד איזשהו קבר מחכה שכולם ילכו. ואז אח שלי בא. "רעות" חנוקה מדעות אני עונה לו "מה"? "מה קרה? זה בסדר לבכות על אבא שלך, את לא צריכה להתבייש" "אני לא מתביישת". "אז מה קרה"? "כלום, תלך תהיה עם כולם, אני אחזור ברגל" "את לא חוזרת בשום רגל, קומי" "בשביל מה"? "בשביל אמא שלך" "לא רוצה לקום בשבילה, היא רק מעליבה אותי וצועקת עלי ומשפילה אותי" "טוב, אז תקומי" "בשביל מה!? לא רוצה לקום, תלך אני אחזור ברגל" "את לא חוזרת ברגל, תקומי רגע" -אני קמה- "הנה, קמתי, מה"? "תספרי לי מה קרה? למה הלכת הצידה"? "לא רציתי להיות ליד כולם, ליד כל הצביעות הזו. אני מחכה שכולם ילכו שאני אוכל להיות לבד עם אבא ולעשות אזכרה משל עצמי" "את לא צריכה להתייחס אליהם" "אני לא מתייחסת, לא רוצה להיות לידם, אני כבר נגעלת".. -שקט- הוא נשאר לעמוד לידי, מעדכן אותי מידי פעם אם הם הלכו או לא. "זהו, הלכו כולם" הלכתי לכיון הקבר, והוא אחרי. התיישבתי ליד הקבר. והוא נעמד לידי. אמרתי לו שאני רוצה להיות לבד, אז הוא אמר לי בסדר, את לבד. וזז קצת הצידה. הורדתי את האבנים מהקבר, והתיישבתי על הרצפה. התחלתי לבכות. עשיתי לאבא אזכרה משלי. סופסוף שאלתי אותו למה הוא עזב אותי. אבל הוא לא ענה לי. שאלתי אותו למה אני לבד.. והוא לא ענה לי. אז ביקשתי ממנו שיגיד לאמא להפסיק להציק לי ולרדת עלי. אני מקווה שלזה, הוא כן יענה לי. אמרתי לו שאני מתגעגעת אליו. אין לו מושג כמה אני מתגעגעת אליו. כמה אני כמהה לראות אותו, את החיוך שלו. לשמוע את הצחוק שלו. ואת הקול שלו.. כבר ביום שהוא נפטר שכחתי איךנשמע הקול שלו.. אני מתגעגעת למגע של העור שלו. היה לו עור כלכך נעים. למה זה כלכך קשה? זה עוד יותר קשה לעבור את זה לבד. וזה הכי קשה לעבור את זה לבד כשאמא שלי כל הזמן מטפסת עלי. עוד חודש אותו הסיפור. אפילו פחות מחודש. בסוף יוני. הכל מתחיל מהתחלה.. החיים ממשיכים אבל הגעגוע מתעצם והכאב נשאר. -מתמוטטת-
