...

...

כמה טומן בחובו הרגע הזה.. את, שרועה על המדרכה, מצאת איזשהו קיר להישען עליו ונזרקת על הרצפה כאילו חיפשת את הקיר הזה כל הערב. הג'ינס האפור הישן שאני אוהבת, שיער שחור ארוך על גופייה לבנה.. עוצמת עיניים, מחייכת לעצמך- כל כך יפה בפשטות שלך, כל כך בולטת ולא קשורה את נראית בפינה הזאת באמצע הרחוב. ואני, בוהה בך, חושבת איך כל פעולה שלך צועקת אותך באופן שגורם לי לקנא ולהעריץ בו זמנית. מרגישה את העיניים שלי עלייך, "את צריכה לעמוד מאחורי המבטים שלך" אמרת לי פעם- ובהתאם לכך לעולם לא נתת לי לחמוק מבלי שתסתכלי חזרה בעיניי, לפני שאספיק לסובב את הראש- קוראת בהן את כל מה שאולי ורציתי, ועדיין, לא ידעתי לבטא במילים. העיניים שלך מעבירות בי צמרמורת בגוף. סוחטות אותי רגשית, ולא אמרתי דבר. מה יש בך תגידי, שעושה לי להרגיש בכזו.... עוצמה. נופלת גם, לצידך, במעין כניעה, נשכבת על רגלייך. את מעבירה יד בשיערי כמתוך אינסטינקט, לא אומרת דבר שלא להמעיט בערכו של הרגע. כמה מדהים לי להתנער מהכל, להפסיק לחשוב ולפנות מקום לכלום ולריק הזה שמאפשרים לי לחוות את הנוכחות והמגע שלך עד תום. רוצה לעצום את העיניים, להתמכר אלייך ואל תחושת ההגנה שלהיות איתך ככה מספקת לי. להרגיש אותך מדברת אליי דרך הידיים, מסתכלת על דמותי, מכירה אותי כל כך. ריקנות בידיי, אז אני מחבקת את הבטן שלך, חזק חזק, לא רוצה להרפות. "אני יודעת..", את לוחשת. וגורמת לי לבכות.
 
קודם כל

ברוכה הבאה! כתבת מעולה. הרגשה נדירה. ואכן, כמה טומן בחובו הרגע הזה.
 
למעלה