10 בבוקר
10 בבוקר. לגמרי לא זמן שיגרתי לצליל של בקבוק בירה שנפתח. אבל הי, מה זה כבר שיגרה? מי זוכר בכלל? מסנן עוד טלפון ונהנה מקרניים של שמש חורפית מהחלון הפתוח. האור גורם לעיניים שלי להתכווץ
אור נרות מרצד בחדר. נותן להכל תצורה סוריאליסטית, נעה. רצועות של עור שחור, כבד מונחות על המיטה, מתחברות בידית מעוצבת, חסרות חיים.
החיים מבחוץ מתחילים לחלחל פנימה יחד עם אור השמש. קולות של גן ילדים רחוק, ויכוח של ההיא עם ההוא, הקולות עולים עד הקומה החמישית, ברורים ועמומים
קולות עמומים בוקעים לה מהפה, אבל אי אפשר לטעות בפירושם- קולות של הנאה. היא עומדת על 4, גאה. אני יכול לראות את הגאווה שלה, אפילו שאני לא יכול לראות את פניה. התחת הזקור הזה, שכבר ספג ממני הצלפות כל כך רבות בעבר, ועכשיו אחרי שנים של הפסקה, עומד להיות שלי שוב. אני מביט בה, כל כך מוכרת, כל כך חדשה. אני ממשיך ללטף את העור החלק הזה ביד אחת, ומושיט את היד השניה
מושיט את היד לבקבוק הקר, ולוגם לגימה עמוקה, מרגיש את הטעם המריר חולף את בלוטות הטעם, הבועות הקטנטנות מקפצצות לי על הלשון, מחליקות בגרון וממלאות אותי בתחושה של קרירות עליזה. אני מביט בטיפות המתעבות על חלקו החיצוני של הבקבוק, וזולגות מטה לעבר היד שלי
היד אוחזת בשוט. רצועות העור מתעוררות לחיים. נעות כאילו יש בהן כח, רצון משל עצמן. התחושה כל כך מוזרה. זרה ומוכרת. נעימה ומרתיעה. אחרי כל כך הרבה זמן- זה יהיה אותו דבר? זה יהיה שונה? אני כבר בטח לא אותו אחד מפעם. והיא?
לשוט רצון משלו היד המחוברת אליו מאבדת את הרצון. לשוט מטרה אחת, ייעוד אחד שקצת אבד עם השנים- לשלוט
אני לוקח נשימה עמוקה- זו תחילתה של תקופה- או סיומה של אחת?
לשוט רצון משלו היד המחוברת אליו מאבדת את הרצון. לשוט מטרה אחת, ייעוד אחד שקצת אבד עם השנים- לשלוט
