1,2,3 ניסיון ראשון
הגוזל שלי בלעה כדורים. את כל הכדורים שמצאה בבית והיו הרבה. לפני כן היא התקשרה אלי לעבודה להודיע לי. טסתי הביתה (בשעה 17:30 דרך צומת רעננה) יותר נכון זחלתי הביתה. לא היתה בבית. התקשרתי - ענתה, אצל חברה, ביקשתי כתובת, נתנה. באתי, ירדה לכיווני, נכנסה לאוטו, נסענו לביה"ח. הכל מאוד שקט, מאופק, ומאוד מתריס. תוך שעה מהטלפון כבר היינו שם, המתנו והמתנו והמתנו כ- 20 דק' לפחות. באו ראו והתחילו בשטיפת קיבה. הגוזל צעקה, בכתה, אוי כמה בכתה. הזונדה כאבה, פחדה וכאבה. אני הייתי איתה להרגיע, לעזור, להחזיק את היד ולהחזיק את הראש. ובכיתי. לאחר מכן נרדמה קצת, אח"כ עלינו למחלקה - צעקה על האחיות שהיא את הפיג'מה הזו לא לובשת. צעקה על האחיות כשרצו בדיקת דם, צעקה עליהן כשנכנסו לחדר. בסוף לבשה פיג'מה, נתנה בדיקת דם. למחרת לא רצתה לקום עד שעה 11:00 בבוקר, עד שהגיע רופא לביקת ואח"כ א.ק.ג ועוד בדיקה ובסוף שחרור - למחלקה שלה בגהה. בדרך כבר צחקה איתי כאילו לא היה כלום, עצרנו לנגב חומוס בדרך, שתינו - ואני יודעת שהיא הולכת לסגורה. הגענו - אחרי שעתיים ראתה אותנו הרופאה והמטפלת האישית (עד אז השתתפה בפעילות וסיפרה לכל מי שרצה לשמוע איפה היתה ומה עשתה). אצל הרופאה התברר שהגוזל חותם על הסכם אובדנות, ומקבל תמיכה בצורת שיחות במחלקה ושסומכים עליה. ואני אמרתי - אבל אני לא . אני לא סומכת כבר. לידה אמרה לי הרופאה - אז את רוצה להכניס אותה לסגורה ?! והגוזל התחילה לצעוק עלי . אחרי שיצאה מהחדר (ביקשתי). ביקשו ממני לתת לה צ'אנס כי היא לא אובדנית באמת רק רצתה להוציא קצת מהדכאון החוצה ואולי גם תשומת לב. אז עכשיו אני הרעה. הציעו לי לקחת אותה איתי לעבודה ושתיהיה צמודה אלי. הסכמתי. כי אני לא רעה. עכשיו אנחנו ביחד. כל דבר שהיא רוצה ולא מקבלת היא מאיימת שאולי זה יגרום לה.... היום החלטתי גם אני לאיים - אמרתי שאם לא תפסיק לאיים אני אאשפז אותה. עבד. לא האמנתי שתעשה את זה, עדיין קשה לי לעכל את זה. לא יוצאת לי התמונה שלה בוכה ומתחננת כשהכניסו את הזונדה והיא - היא כבר שכחה את זה. קשה לי. תודה לכם על ההקשבה.
הגוזל שלי בלעה כדורים. את כל הכדורים שמצאה בבית והיו הרבה. לפני כן היא התקשרה אלי לעבודה להודיע לי. טסתי הביתה (בשעה 17:30 דרך צומת רעננה) יותר נכון זחלתי הביתה. לא היתה בבית. התקשרתי - ענתה, אצל חברה, ביקשתי כתובת, נתנה. באתי, ירדה לכיווני, נכנסה לאוטו, נסענו לביה"ח. הכל מאוד שקט, מאופק, ומאוד מתריס. תוך שעה מהטלפון כבר היינו שם, המתנו והמתנו והמתנו כ- 20 דק' לפחות. באו ראו והתחילו בשטיפת קיבה. הגוזל צעקה, בכתה, אוי כמה בכתה. הזונדה כאבה, פחדה וכאבה. אני הייתי איתה להרגיע, לעזור, להחזיק את היד ולהחזיק את הראש. ובכיתי. לאחר מכן נרדמה קצת, אח"כ עלינו למחלקה - צעקה על האחיות שהיא את הפיג'מה הזו לא לובשת. צעקה על האחיות כשרצו בדיקת דם, צעקה עליהן כשנכנסו לחדר. בסוף לבשה פיג'מה, נתנה בדיקת דם. למחרת לא רצתה לקום עד שעה 11:00 בבוקר, עד שהגיע רופא לביקת ואח"כ א.ק.ג ועוד בדיקה ובסוף שחרור - למחלקה שלה בגהה. בדרך כבר צחקה איתי כאילו לא היה כלום, עצרנו לנגב חומוס בדרך, שתינו - ואני יודעת שהיא הולכת לסגורה. הגענו - אחרי שעתיים ראתה אותנו הרופאה והמטפלת האישית (עד אז השתתפה בפעילות וסיפרה לכל מי שרצה לשמוע איפה היתה ומה עשתה). אצל הרופאה התברר שהגוזל חותם על הסכם אובדנות, ומקבל תמיכה בצורת שיחות במחלקה ושסומכים עליה. ואני אמרתי - אבל אני לא . אני לא סומכת כבר. לידה אמרה לי הרופאה - אז את רוצה להכניס אותה לסגורה ?! והגוזל התחילה לצעוק עלי . אחרי שיצאה מהחדר (ביקשתי). ביקשו ממני לתת לה צ'אנס כי היא לא אובדנית באמת רק רצתה להוציא קצת מהדכאון החוצה ואולי גם תשומת לב. אז עכשיו אני הרעה. הציעו לי לקחת אותה איתי לעבודה ושתיהיה צמודה אלי. הסכמתי. כי אני לא רעה. עכשיו אנחנו ביחד. כל דבר שהיא רוצה ולא מקבלת היא מאיימת שאולי זה יגרום לה.... היום החלטתי גם אני לאיים - אמרתי שאם לא תפסיק לאיים אני אאשפז אותה. עבד. לא האמנתי שתעשה את זה, עדיין קשה לי לעכל את זה. לא יוצאת לי התמונה שלה בוכה ומתחננת כשהכניסו את הזונדה והיא - היא כבר שכחה את זה. קשה לי. תודה לכם על ההקשבה.
