1:0 לגרוש שלי
הוא בטח צוחק עכשו ואצלי הדמעות מנצנות ב
. אז אמרתי לא אשבר. גם אמרתי שאלך עם זה עד הסוף! מאז היתה רגיעה כמה ימים. ובימים האחרונים זה שוב מנצנץ. אולי זה החוסר של האבא. אולי פסיכולוגים יגידו לי "שתקי תרדי מזה הוא רוצה באמת לאבא". אז אחרי שאת המיץ שלי סחט הילד גם היום. אמרתי לאבא "אתה יכל להכין את החג הקרוב ואת שנה הבאה לבן שלך. הוא רוצה לעבור אליך". הוא כמובן צחק ואמר "בשמחה את יודעת רק תכיני מסמכים (את המסמכים שוב לא שכח שחלילה לא ישלם מזונות בעדו עוד יום נוסף
). ואז הוספתי "ואם הוא יתחרט וירצה לחזור אנחנו נשמח לשובו". אז עונה לי בני מחמדי עם שובבות ורצון עז להפתר ממני "אל תדאגי זה לא יקרה!". עליתי הביתה ישבתי וחשבתי דמעתי וניגבתי ושוב חשבתי ועוד חשבתי. כבר יותר משעה יושבת עם עצמי ותוהה. למה? וכמו תמיד כדי לחסוף עוד כמה פסיכולוגים שירוששו את כיסי. השבתי לעצמי גם הפעם. ואני חושבת שהאלוהים שלי הסכים איתי (הרי אני והוא אחד לא?). לא פשעתי לא חטאתי השתדלתי להיות האמא הכי שאפשר השתדלתי לתת חם אהבה פינוק חופש וחומריות יותר ממה שיכולתי את ביתי ואת צרכיי התאמתי לפי רצונות וצרכיי ילדיי את חיי שיניתי את בחירותי לא מימשתי את כל יומי מירצי מנת שיכלי והיגיון מוחי הקפדתי לתת בענין גידול בניי. אך גם בתורה של אבי כתוב "בנים גידלתי ורוממתי" ואני בוחרת להגיד שאולי הפעם התרוממתי ויתרומם מצב רוחי כי בכל פעם שקורה משהו ובכל דרך שמתפקשש משהו. משהו אחר טוב יותר יוצא מזה! ענן אחד או שניים לא יפילו אותי מהרגליים!!!
ולך גרוש שלי שלא אוכל לאמר אז אכתוב "אם לא תתאבד אחרי חודש עם הבן שאתה חפץ לקבל אני לא מזי" ואם תעמוד במשימה (נו בדרך לא רק בכוחותיך) אני שוקלת לחשוב שאתה בן אדם מעבר לרשע מרשע בהמה על שתיים. שלך גרושתך שלא רק שלא סובלת את מראך 13 שנה. אלא מקבלת בחילה אפילו מלחשוב שאני צריכה להעביר מילה אחת מיותרת בנוכחותך הדוחה.
הוא בטח צוחק עכשו ואצלי הדמעות מנצנות ב
