1 במאי - 2006 VIVA EVITA !

[Viva Peron]

1 במאי - 2006 VIVA EVITA !

יום הפועלים הבינלאומי, ובשמו הידוע יותר אחד במאי, מצוין ב-1 במאי כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. מקורו של החג בהפגנות שנערכו בקנדה ובארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיום הוא מצוין בעיקר בארצות מערב אירופה (צרפת, גרמניה ועוד), באמריקה הלטינית (ברזיל, מקסיקו ועוד) ובמדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות (סין, קובה ועוד). ראשיתו של "האחד במאי" בהפגנה שהתקיימה בעיר טורונטו שבקנדה ב-15 באפריל 1872. את ההפגנה ארגנה פדרציה של איגודי עובדים בטורונטו בדרישה לשחרר ממעצר 24 פועלי דפוס שהנהיגו שביתה במטרה להגביל את יום העבודה ל-9 שעות. כיוון שהתאגדות עובדים ושביתות נחשבו אז בלתי חוקיות, הם נעצרו. הפדרציה של איגודי העובדים בטורונטו (Toronto Trades Assembly) ניצלה את האירוע לארגון הפגנה למען זכויות העובדים והגבלת יום העבודה. ההפגנה נקבעה לחג ההודיה הקנדי (שנחוג אז בתאריך שונה מהמקובל היום בקנדה). ב-1884, בעקבות המאבק המוצלח בקנדה, קבעה הפדרציה של ארגוני העובדים בארצות הברית (Federation of Organized Trades and Labor Unions) את ה-1 במאי 1886 כמעין אולטימטום בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיוון שדרישת איגודי העובדים האמריקניים לא נענתה עד לתאריך שקבעו, הם פתחו בשביתה כללית. ב-4 במאי 1886, בעיר שיקגו הידרדרו ההפגנות שליוו את השביתה למהומות, שבהן נהרגו פועלים מפגינים ושוטרים. מהומות אלה מכונות "מהומות היימרקט" (Haymarket Riot). לזכר ארועים אלה קבעה הוועידה הראשונה של האינטרנציונל השני, שנערכה בפריז ביולי 1889), את האחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מאז 1890 מצוין היום במדינות רבות. בוועידה השנייה של האינטרנציונל, שנערכה בבריסל ב-1891, התקבלה ההחלטה שביום הפועלים יתארגנו הפגנות בעלות אופי כלכלי בלבד, ואף נקבעה השבתת העבודה לאותו היום, בהתאם לתנאים. משטרים טוטליטריים בעלי גוון סוציאליסטי כזה או אחר אימצו את האחד במאי כיום חג. המפלגה הנאצית בגרמניה, לאחר עלייתה לשלטון בשנות ה-30 של המאה ה-20, קבעה את היום כחג לאומי שנקרא "יום העבודה", אך אסרה על הפגנות של ארגוני שמאל ביום זה, ופירקה את איגודי העובדים שלא היו קשורים למפלגה הנאצית. גם בברית המועצות, לאחר מהפכת אוקטובר, נקבע האחד במאי כיום חג לאומי, ועד מהרה הוא הפך לחג העיקרי של ברית המועצות ושל המדינות שהיו כפופות לה. הכנסייה הקתולית ניסתה ב-1955 להעניק לחג גוון נוצרי, וקבעה את ה-1 במאי כיום חג נוסף לכבוד יוסף, אביו של ישו. החג נקרא "יום יוסף הקדוש הפועל" (על-פי המסורת הנוצרית, אביו של ישו היה נגר). התמוטטות הקומוניזם בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה הביאה לביטול החג ברוסיה ובמזרח אירופה. כיום, החג בגרסתו הקומוניסטית, מצוין באופן רשמי במדינות כמו סין, קובה וקוריאה הצפונית. ברוסיה הוא מצוין כיום בעיקר על ידי נאמני המפלגה הקומוניסטית. ברבות ממדינות המערב, ובהן ישראל, יום זה צוין בצעדות המוניות שארגנו איגודי העובדים. דווקא בארצות הברית, מקור היום, הוא לא צוין, ובמקומו נקבע "יום העבודה" ליום שני הראשון בספטמבר. גם בקנדה ובאוסטרליה נקבעו בסופו של דבר מועדים אחרים לציון "יום העבודה". בבריטניה נהוג יום חופשה (Bank Holiday) ביום שני הראשון של חודש מאי, אולם הוא אינו מוגדר באופן רשמי כ"יום העבודה". בגרמניה, בצרפת, בבלגיה ובלוקסמבורג רשאים העובדים לקחת יום-חופשה בתשלום ב-1 במאי. בברזיל ובמקסיקו נחשב האחד במאי כחג רשמי. בפולין וברומניה בוטלו צעדות אחד במאי שהיו נהוגות בתקופה הקומוניסטית, אולם האחד במאי נותר יום חופשה. עם ירידת כוחם של איגודי העובדים במערב (במיוחד אחרי המהפכה התאצ'ריסטית בבריטניה) דעכה דרך זו של ציון החג. בימינו הוא מצוין בקנה מידה קטן בהרבה על ידי ארגוני שמאל רדיקליים, ומתנגדי הגלובליזציה, ובכך חזר להיות יום מחאה

 

[Viva Peron]

על אוויטה והפועלים בארגנטינה -

תחילת דרכה אווה דוארטה נולדה בעיירה לוס טולדוס כאחת מחמשת ילדיהם הבלתי-חוקיים של טבחית לא נשואה וחוואי נשוי, חואן דוארטה, וגדלה בעיירה חונין הסמוכה. מוצאה הנחות והתנכרות מצד משפחת אביה טיפחו בה כבר מילדות שאיפה עזה לטפס בסולם החברתי, בצד טינה יוקדת לבורגנות ולמעמד הביניים, שלימים תרמו לעיצוב חייה והשקפת עולמה. בגיל 15 הגיעה לבואנוס איירס כבת לווייתו של מוזיקאי נודד, שם פיתחה קריירה של שחקנית בינונית על הבמה ובאופרות סבון רדיופוניות. תוך שימוש מושכל באישיותה החזקה, שאפתנותה וכישוריה ה"נשיים" טיפסה במעלה הסולם החברתי והפכה להיות שחקנית מוכרת ומנהלת תחנת רדיו. את הקולונל חואן פרון, קצין מבטיח בצבא ארגנטינה שזה אך מונה לשר העבודה והרווחה, פגשה באירוע צדקה לגיוס תרומות למען נפגעי רעידת אדמה. היא הפכה לפילגשו, וב-1945 נישאה לו. היא טיפחה את השאיפות הפוליטיות של בעלה, ותוך שימוש במוצאה ממעמד הפועלים גייסה עבורו תמיכה רחבה מבין שורות ה"דסקמיסאדוס" ("חסרי החולצות") – ארגון הפועלים. במערכת הבחירות של 1946 היא השתמשה בתחנת הרדיו שלה לנשיאת נאומים פופוליסטים חוצבי להבות, בהם פנתה לעניי מעמד הפועלים לשכנעם לראות בפרון את נציגם הנאמן ביותר. הרבה בזכותה, ניצח פרון באותה מערכת בחירות ונבחר כנשיא ארגנטינה. [עריכה] כרעיית נשיא אווה פרון לצד בעלה, עם קהל מעריציםעם הפיכתה לרעיית הנשיא התגייסה לפעילות ציבורית נמרצת, מעל ומעבר למקובל ל"גברת הראשונה" ולמורת רוחם של רבים מהמעמד השולט. היא הייתה מעורבת בניהול ענייני המדינה, במיוחד בתחומי רווחה וחברה. היא הקימה את "קרן אווה פרון" לסיוע לעניים, קרן שגייסה נמרצות כספים, ופיזרה אותם על מטרות חברתיות באותה נמרצות. רמיזות על אי-סדרים כספיים בניהול הקרן טושטשו ונדחקו לקרן זווית, ואווה פרון הייתה לדמות הפופולרית והמשפיעה בארגנטינה. סגנון חייה נודע כראוותני ומנקר עיניים, מה שלא פגע בהערצת ההמונים כלפיה - היא הייתה מושא פולחן אישיות להמוני העם ותמונתה נישאה בכל מקום בארגנטינה. למרות זאת, נזהרה שלא להאפיל יתר על המידה על דמותו של בעלה, והקפידה לציין בכל הזדמנות שהוא ההשראה האמיתית לפעילויות הצדקה שלה. השמועות אמרו שחייהם האישיים דווקא לא התנהלו על מי מנוחות, על אף העובדה שניכרה הערצה הדדית ביניהם. לזוג לא היו ילדים, וספקולציות עסקו בחיי המין שלהם – או, ליתר דיוק, בהיעדרם. להערצת ההמונים לא הייתה שותפה האליטה הארגנטינית, אשר בזה למוצאה הנחות ולדרך המינית מדי, לשיטתם, שבה בנתה את הקריירה שלה, וסברה שמעורבותה בניהול המדינה מופרזת. אווה פרון, מצידה, התייחסה למבקרים אלה בביטול, כינתה אותם "האוליגרכים", והמשיכה לפעול למען המוני העם המעריצים. ב-1947 יצאה אווה פרון לסיור יחסי ציבור באירופה, שנודע בכינויו "סיור הקשת בענן". היא ביקרה בספרד ונפגשה עם הרודן הפשיסט פרנסיסקו פרנקו, ועם ראשי מדינות נוספים באיטליה ובצרפת. בקרית הוותיקן נפגשה עם האפיפיור. אווה פרון הייתה פעילה מאוד בנושאים פמיניסטיים. היא התגייסה למאבק למען הענקת זכות בחירה לנשים, ופעלה להקמת מפלגת נשים פרוניסטית. במקביל, ניהלה יחד עם בעלה את ענייני המדינה ביד ברזל, תוך השתקת מתנגדים ומבקרים, לעיתים מאסרם, וסגירת עיתונים שביקרו את התנהלותם. ב-1951 סברה שהגיעה השעה לממש פורמלית את מעמדה השלטוני, ופעלה לקבל מינוי של סגן-נשיא, לצד בעלה. אליטת הצבא סברה שבזאת הגדישה את הסאה, והפעילה לחץ תקיף על פרון לביטול מועמדותה לתפקיד. זמן קצר לאחר מכן נפטרה אווה פרון מסרטן הרחם, בשנת 1952, והיא בת 33 בלבד. [עריכה] אחרי מותה בעקבות מותה הוכרז אבל לאומי בארגנטינה, והמוני העם התייפחו ברחובות ובכנסיות ברחבי המדינה. גופתה של אווה פרון המשיכה את הביוגרפיה הסוערת של בעליה: הגופה נחנטה והוצגה לראווה, והייתה מוקד עלייה לרגל עד נפילתו של חואן פרון בהפיכה צבאית ב-1955, והגלייתו. אז הוברחה הגופה מחוץ לגבולות המדינה, אל מילאנו שבאיטליה שם נקברה. ב-1971, לאחר 16 שנה, הוצאה מקברה והועברה לקבורה במדריד. בינתיים שב חואן פרון מהגלות לארגנטינה, לקדנציה נוספת כנשיא. הוא נפטר ב-1974, ואז הוחזרה גופת אווה פרון לארגנטינה והוצגה בצד גופתו במעון הנשיאותי. השלטון החדש במדינה החליט למנוע את הפיכת המקום למקדש לבני הזוג, וגופת אווה פרון הופרדה מגופת בעלה ונקברה סופית באחוזת הקבר של משפחת דוארטה, בבית הקברות לה רקולטה בבואנוס איירס. אתר קברה משמש עד היום מוקד עלייה לרגל למעריציה, ושאר סקרנים ותיירים. כדי למנוע את גניבת הגופה, היא קבורה במעין כספת בטון בעומק רב באדמה. דמותה וחייה של אווה פרון שימשו בסיס למחזמר המצליח אוויטה שנוצר ע"י אנדרו לויד ובר וטים רייס, והועלה בתיאטראות לונדון וברודוויי. בהמשך, הוסרט המחזמר בבימויו של אלן פארקר ובכיכובה של מדונה.