היי...
כה אמר פרופסור אלברט אינשטיין:
"Only a life lived for others is a life worthwhile" .
הייתי מתרגם את זה אבל:
1. מניח שאין בזה צורך.
2. זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב באנגלית...
אני ממש לא מתכוון לרמוז בין השורות שזה לגיטימי להזניח את עצמך.
להפך - אם לא תדאגי לעצמך (בראש ובראשונה) כראוי - לא תוכלי להעמיד עצמך לעזרת אחרים.
השאלה היא: האמת את מאפשרת לאחרים לעזור לך כפי שאת עוזרת להם?
תראי, העניין הוא כזה (בצורת חצי משל);
את דואגת ומטפלת בעצמך, אני דואג ומטפל בעצמי.
אם את מתחילה עכשיו לטפל בי, לא נשאר אף אחד שידאג לך.
ברור שהחיים קצת יותר מורכבים מזה, אבל בגדול זה המצב.
וכשקשה לנו להתייחס למצב של עצמנו (בסדר, זה קשה, ברור) קל יחסית לברוח לצרות של אחרים.
ככה אנחנו נהנים מתחושת התועלת (עובדה, עשינו משהו) בלי לגעת בדבר שהוא הכי קשה אבל גם הכי קריטי.
כשתמיד בסופו של יום אנחנו חוזרים אל עצמנו, אל הגילוי הכואב שלא עשינו מספיק כדי להתקדם.
אם את עוזרת לאחרים, שזה נהדר לדעתי, תני גם להם צ'אנס לעזור לך.
ככה המשוואה תתאזן ותוכלי להנות משני העולמות: לתמוך ולהיתמך. אחרת האיזון היחסי מופר.
איזה דברים את צריכה לעשות בשביל עצמך ואת לא עושה, תוכלי לשתף?
מה מפחיד אותך, או מונע ממך?