“I laugh when I hear that the fish in the water is thirsty"

כי זו חכמת הטמבל

לשוטים יש לפעמים מעין חכמה כזו ששוללת ידע.
היא עמוקה ונוגעת במשהו קיומי ולכן מדברת ללב וסוחפת אחריה.
אבל בסופו של דבר- זו שטות.
גם התואר המכבד של הבחור, התואר "קדוש", הוא סוג של רמיזה לכך שהוא לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר.
ה"קדושים" התמהוניים למיניהם מבינים לעיתים עניינים עמוקים, אבל הם לא מסוגלים להסביר אותם לאחרים.
או בקיצור- הם שוטים, טמבלים. תרומתם היא בתחושת הבילבול העמוק שהם מוסיפים למי ששומעים את החוכמה המשוגעת שלהם ולא בהבהרה של הדברים.
אני נוטה לומר שהם מפזרים פרדוקסים אבסורדיים שחושפים, ללא כוונה מצידם, את הסתירות שבידע הקולקטיבי הקיים. הם מביאים את הדעות לאד אבסורדום וכך מקרבים אותן להבהרה.
אבל זה לא הופך אותם לחכמים, אלא לטיפשים במיוחד, סוג חכם של טיפשות שאוחזת בגרעין קטן של אמת ומעקמת את המציאות כולה כדי לחשוף את האמת הזו. הם מייצרים סיפור שיקרי של מציאות עקומה ובתוך העקימות הזו האמת בולטת לעין.
 
למעלה