נראה לי שהשאלה קצת יותר רחבה.
למה אנחנו מרשים לעצמנו מה שאנחנו מרשים לעצמנו? מה ראינו בבית? במה אנחנו מחקים את הורינו ובמה אנחנו עצמאיים, שונים? דומני שאני מכיר עשרות ידידים שהוריהם לא מנעו מהם חשיפה כלשהי לתרבות החילונית, תוך כדי הדגשה ברורה מהם הגבולות ומהי הדרך. כולם, יצאו אינטליגנטים, מחוזקים ויראי שמיים (במידה זו או אחרת, אך לא חילוניים). התשובה לדעתי, באופן כללי, (יש יוצאי דופן!): חינוך חכם וישר מניב פירות מתוקים בין אם הילד נחשף מעט ובין אם לא. הצרות מתחילות בחינוך תקפני חסר התחשבות או במסרים צבועים. אבא שמצבו הרוחני ירוד שמשדר צדקות מזויפת לבנו, גם אם האב לא ישמע מוזיקה לועזית, הבן יגיע לשם... או שילמד לנצל את הצדקות ככלי לחפור בו, כאביו... לעומת זאת אב שיחנך בישרות פנימית, גם אם ישמע ויראה ועוד כהנה וכהנה, אם ישדר לבנו יראת שמים לא מזויפת, באשר הוא שם, סביר להניח שבנו יספוג יראת שמים, וייתכן שאף יחכים את רבותיו... וגם אם לא יוסיף צדקות מאביו, לכל הפחות לא יסטה מדרכי אביו. סוף דבר, האויב מס 1 בחינוך הוא הצביעות אותה הבן קולט באנטנות רגישות להפליא. נ.ב. כל האמור לעיל מתייחס למעשים בהם אין איסור מפורש אלא בבחינת דרך ישרה שיבור לו האדם. דרך שמתירה איסורים, עלולה למכשולות בכל תחום, גם אם נעשית לשם שמים או מתוך ישרות הלב.