תשעה באב זה יום מוזר לי
כל השנים והשנה עוד יותר. אני משרוולת טריה אחרי 3 שבועות. כך שלשתות אני חייבת. כל השנים תשעה באב היה מוזר. תקוע אמצע חופש, בעצם מותר לעשות הכל, להסתובב, ללכת לעבודה, לעשות עבודות בית, הכל. אבל צום. לדעתי הוא צום לאומי יותר מאשר צום דתי ואם תרצו - לאומי דתי אבל כל אחד לוקח את היום הזה לכיוון שלו. לאומי דתי בטח לא נשמע היום מה שאני מתכוונת אליו כך שזה בהחלט נתון לפרשנויות. מה שכן אני בבית, מרוכזת עם עצמי, סוג של חשבון נפש. בעבודה כל השנים התעקשתי לקחת את תשעה באב כיום בחירה, לא יום חופש. יום כזה לא צריך להיות על חשבוני. סוג של שיגעון פרטי. הייתי עושה מהומות אלוהים בשנים שלא אישרו לי לקחת בו יום בחירה. מה שיותר מוזר זה שחגיגות החופש בעצם מתחילות שבוע הבא, כירושלמית יש מלא פעילויות בירושלים, חוצות היוצר, פסטיבל בובות, עפיפוניאדה, ומה לא, ואני מתכוונת לצאת לבלות עם הבנות שלי ועם בעלי ותשעה באב ממש לא מתאים לתכנן פעילות כזאת אבל זה ככה. בעצם כל החגים שלנו זה ככה. עצב ושמחה, זיכרון ותקומה וכך מעגל החיים נמשך עד - ראש השנה ומעגל חדש של סיום והתחלה. תשעה באב וכל שלושת השבועות מסמלים לי בעצם פסק זמן , בין סוף שנה לתחילתה. סוג של ימי בין המיצרים. סוג של תקופת מעבר. מין זמן לימבו כזה, בין הדמדומים. שלא מתכננים שום דבר, שלא מטיילים יותר מידי, שלא חוגגים. את הניתוח שלי עשיתי בשבוע השני של ימי בין המיצרים ומבחינה זו הוא באמת התאים לתקופה הזאת, כי גם הוא סוג של מעבר לדרך חדשה. גם לי קרו לא מעט דברים בתקופה הזאת, אבא שלי עבר אירוע מוחי ואמא שלי שבר בכתף ולא פשוט בכלל, ואיך דודה שלי התבטאה: הפסקתי את החיים. גם אני עשיתי סוג של הפסקה וזה לדעתי הזמן הכי מתאים לזה.